מעיני החכמה פ

דמספיקא יתפוס הכתובה וע"כ במגורשת ואינה מגורשת איירי

ד' יג ע"א בגמ' משום דקשיא לי' בסוגיא זו כבר הארכתי בכתבים ישינים ואכתוב מה שנתוסף לי ליישב פרש"י שפירש דהשתא חיישינן שכתב ללוות ולא לוה ותמהו דאביי ס"ל עבחז"ל ואפשר לומר עוד דס"ד דמצינו למימר דודאי עדיו בחז"ל והיינו אם רוצה ללוות באמת אבל זה דאמרינן שהוא מודה בשביל שרוצה ללוות אכתי קשה דילמא אין דעתו ליתן השטר למלוה דהא בעינן מטי לידיה א"כ י"ל שהוא מצווה ליתן השטר ליד המלוה הוא מפני שמאמינו שילוה לו ומ"מ אנן חיישינן בשביל לקוחות פן ישטה בו המלוה ולא ילוה לו א"כ אין דעתו להשתעבד כלל ויפסידו הלקוחות שלא כדת ולכתחילה שפיר כתבינן בלא איתרע ולא חיישינן שלבסוף יאמין הלוה למלוה רק השתא דנפל ואיתרע שפיר חיישינן. וא"כ א"ש דברי רש"י דאיכא למימר דמשום כתב ללוות לא מהדרינן אבל למאי דמסיק מהך דמצא גטי נשים וכו' שוברין דלהכי לא יחזיר משום נמלך משמע באמר תנו נותנין ולא חיישינן שמא לבו בל עמו בשוברין ומאמין ללוה שיפרע לו ואח"כ שלא יפרענו לא יזכה המלוה ויפסיד הלוקח שלא כדין שאין דעתו לוותר ללוה רק שיפרע לו מחובו ובאמת לא יפרע לו כלום ולא יפרע הב"ח לא ללוקח ולא למלוה אע"כ לא חיישינן להכי כלל ולכן מסיק לבסוף ע"כ משום פרעון וקנוניא והך משום דקשיא ליה היינו דס"ד למימר הכי דמשום הכי אמר אביי ופריך ממתני' דמצא גיטי נשים ומסיק ע"כ טעמא דאביי משום פירעון וקנוניא

עוד אפשר לומר דס"ד דחיישינן דבודאי נהי דעדיו בחתומיו זכין לו היינו אם רוצה ללוות באמת אבל כיון דנפל חיישינן דבלא"ה קשה לומר למה ילונו המלוה על שטר פסול בשביל שיקדים לטרוף מלקוחות סוף סוף אין המלוה מרויח ולמה יוציא מעותיו ואם נתן עינו בקרקע של הלוה שמכרה ללוקח הא יכול לסלקו במעות וגם שומא הדרא ללוקח לדעת הרמב"ם ובח"מ סי' ק"ג ס"ט פלוגתא בזה. לכך היה אפשר לומר דחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה ואין רצונו ללוות כלל רק קנוניא עושה עם המלוה להפקיע מיד הלקוחות וא"כ לא שייך עדבחז"ל שאין רצונו לזכות למלוה כלל וא"כ א"ש שלא יחזיר למלוה דחיישינן דכתב ללוות ולא לוה וקנוניא אבל למאי דמייתי ממצא גיטי נשים כו' משמע באמר תנו נותנין ולא חיישינן שמא לבו בל עמו ליתן משמע כיון דעדיו בחז"ל והנותן מצווה ליתן שפיר יכולין ליתן וא"כ ל"ל במשנה משום כתב ללוות ולא לוה

עוד נ"ל דודאי י"ל אע"ג דעדיו בחז"ל מ"מ כיון דאיתרע בנפילה יש לחוש שמא טעו העדים בעיבורא דירחא וכדומה שמצויין לטעות כדאיתא בסימן מ"ג וא"כ י"ל דלהכי חיישינן דבאמת השטר הוא פסול אף אי עדבחז"ל ונכתב שלא כדין ולכן לא נזהר בו לשומרו כראוי מאחר שהוא פסול לגמרי ולא זכי עדי חתימה כלל ועכשיו נמלך ללוות בו מיהו אי לא חיישינן לאקרי וכתוב היינו משום דבזו אין מצויין לטעות כיון דבעינן שיהיה המלוה עמו וצריך ליתן המעות בפניהם כמו שפרש"י א"כ ממילא דל"ל כיון דנפל איתרע וחיישינן שמא נכתב בטעות שטעו בעיבורא דירחא דהא ע"כ כבר הלוה וא"כ הוא נזהר בו כמ"ש התוס' לעיל. מיהו דהא דמצא גיטי נשים כו' מוכח באמר תנו נותנין ולא חיישינן שקרה בו פסול אי עדיו בחז"ל פריך שפיר. עוד אפשר לומר דכיון דנפל איתרע וחיישינן שמא ביקש להלוות מיוסף בן שמעון אחר ואח"כ נמלך ללוות מזה ולא זכו לו עדי חתימה כלל אע"ג דלא הוחזקו י"ל כיון דנפל איתרע ומייתי מתני' מצא גיטי נשים כו' מוכח דלא חיישינן לשני יב"ש קשיא ליה מתני'

עוד אפשר לומר דה"ק דודאי הך דכותבין שטר ללוה דוחק לאוקמא בשטר הקנאה דוקא דא"כ הו"ל לפלוגי דבשטרי דלאו הקנאה אין כותבין ומדלא מפליג משמע בכל גווני כותבין אלא דלר' אסי י"ל דסמך אמתני' דהכא דלא מיתוקמא רק דלהכי לא יחזיר משום כתב ללוות ולא לוה אבל השתא דלא משמע ליה לחוש לאקרי וכתוב א"כ ע"כ מתניתין מיתוקמא דחיישינן לפרעון וקנוניא א"כ ממילא מוכח מסתימת התנא דבכל גווני כותבין. וא"כ א"ש לשון הש"ס משום דקשיא ליה ולק"מ קושיית התוס' ועמ"ש בסמוך בתוס' ד"ה משום

בתוס' ד"ה משום. תמיהת התוס' עצומה ודברי התוס' דחוקים וכבר כתבתי בחידושים מה שנ"ל וי"ל עוד דודאי הך סברא דלא משהי השטר הוא ומקרע קרע ליה בודאי הוא סברא שלא לחוש לפירעון והיינו משום דהלוה יש לו לירא להשהות השטר פן יאבד ממנו וקרע ליה אלא די"ל אביי לשיטתיה דמחלק בב"ב דף קע"ג בין נפילה דחד בין נפילה דרבים א"כ י"ל ודאי הלוה אין לו מורא כל כך שיאבד ממנו וימצאנו המלוה דזה לא שכיח אלא די"ל דמסתמא כל העולם יחשבו שנפל מן המלוה דאין תולין בלוה דמקרע קרע ליה ויש לחוש שמן הסתם יחזירו המוצא למלוה מיהו אם הדין דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ממילא מן הסתם לא יחזירו למלוה דשמא לא לוה עדיין דא"כ אין ללוה לירא כ"כ שמא ימצאנו אחר ויחזירו למלוה שהרי לא נודע כלל אם היה ביד המלוה וא"כ א"ש כיון דליכא למיחש לאקרי וכתוב מוקמינן לי' בסתמא בחזקת מלוה א"כ מסתמא יחזירנו המוצא להמלוה שהיה בחזקתו וא"כ לא משהי ליה כלל וליכא למיחש לפרעון אלא ודאי חיישינן לכתב ללוות ולא לוה א"כ אין ללוה מורא כל כך להשהותו וא"כ חיישינן טפי לפרעון אבל אם הדין לא יחזיר משום דחיישינן לאקרי וכתוב אם כן יש לחוש לפרעון שאין לו מורא כ"כ להשהותו וזה אפשר לכוון ג"כ לשון רש"י דודא כוונת אביי משום כתב ללוות ולא לוה והיינו משום דכיון דיש מציאות להך סברא ממילא חיישינן לפרעון שאין ירא שמא ימצאנו אחד ויחזירנו למלוה כיון דהמוצא אינו מחזירו משום כתב ללוות ולא לוה אין ירא כ"כ וא"ש ובהכי ניחא מה שפרש"י דחיישינן לפרעון היינו שמן הלוה נפל ותמוה למה לא פירש שמן המלוה נפל אחר שנפרע כדמשמע לקמן דף ט"ז ע"ב דאמרינן אפשיטא דספרי זייר ליה וכו' והיינו שנפל מיד מלוה ועמ"ש בחידושים. ולפ"ז א"ש דע"כ מוכח דס"ל לאביי דעיקר החששא שנפל מיד לוה דאם החששא שנפל מיד מלוה א"כ אין מוכרח הסברא דעדיו בחתומיו זכין לו דאפי' לא נימא עדבחז"ל וגם לא נימא אקרי וכתוב ניחא מ"מ לחוש לפרעון אלא ודאי טעמא דהלוה לא מיזדהר כל כך ומוכח דחששא דאביי פן אבדו הלוה וא"ש דברי רש"י. אלא דקשה מאי פריך מדשמואל בשטר הקנאה דהא י"ל שמואל דוקא בשטר הקנאה לא חייש לפרעון דלא משהי ליה הלוה דמן הסתם יחזיקוהו של מלוה שכבר היה בידו ובהקנאה לא שייך כתב ללוות ולא לוה וא"כ מיזהר ביה טובא טפי שמן הסתם יחשבו שהוא של מלוה. וי"ל דהא בלא"ה קשה דשמואל מוקי באין חייב מודה ולר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי. וקשה לרבנן ל"ל טעמא שב"ד נפרעין מהם כיון דמיירי באין חייב מודה אפילו לא יגבה רק מבני חורין כגון שמפורש שהוא שלא באחריות נמי לא יחזיר אלא נראה דודאי י"ל דשמואל דוקא בשטר הקנאה לא חייש לפרעון דזהיר ביה טובא כדפרישית. מיהו הקושיא הכא לר"מ דס"ל אותיות נקנות במסירה א"כ ממילא לדידיה פשיטא דזהיר טפי דהא כיון שאם ימצאנו אדם יוכל לטעון שקנאו מן המלוה כ"ש דמיזהר טפי וא"כ עיקר הקושיא לר"מ דלר"מ לא הוה ליה למיחש לפרעון וכיון דר"מ חייש לפרעון גם בשטר הקנאה יש לחוש ופריך שפיר. מיהו הכא אביי לשיטתיה א"ש אפילו לר"מ דאביי ס"ל בב"ב שם דצריך להביא ראיה אע"ג דאותיות נקנות במסירה ועיין בתוס' ב"ב דף ע"ז ד"ה אמימר וא"כ לאביי גם לר"מ י"ל דלא מיזדהר דאין ירא שיטעון שקנאו שצריך להביא ראיה וקושיית הש"ס הוא לדידן דקיי"ל כרבא ואפ"ה קיי"ל כאביי לשיטת הרא"ש דעדבחז"ל ורבא ס"ל אין צריך להביא ראיה לא בעי לאוקמי דשמואל ס"ל כאביי דא"צ להביא ראיה כיון דלית הלכתא כוותיה פריך שפיר ואף דלא קיי"ל כשמואל בהא דלא חייש לפרעון היינו משום דאיתותב אבל מ"מ בהא לא משמע לן דיסבור כאביי דצריך להביא ראיה ואף דאנן קיי"ל כרבנן דצריך כומ"ס מכל מקום נ"מ בפלוגתא דאביי ורבא בשטר שנכתב סתמא שאין בו שם המלוה או שנשתעבד לכל מי שמוציאין דנ"מ דא"צ להביא ראיה לכן פריך שפיר לדידן דקיי"ל עדבחז"ל לשיטת התוס' והרא"ש ומכאן יש הוכחה לדבריהם וא"כ ניחא נמי דרבנן לשיטתייהו דס"ל בקידושין דף מ"ח דאין אותיות נקנית במסירה שפיר צריך טעמא דבית דין נפרעין מהן דאפילו מודה חיישינן לפרעון אפילו לשמואל דלא מיזדהר ביה כיון דכותבין ללוה לבדו. מי שימצאנו לא יחזירנו למלוה וכדפרישית לחלק ודוק היטב

עוד אפשר לומר ליישב הקושיא דלקמן אמרינן טעמא דחיישינן לפרעון ולא אמרינן דמקרע הוה קרע לי' דאפשיטי דספרי זייר ליה או דמשתמיט מיניה וי"ל דאביי ס"ל דעיקר הטעם משום דאפשיטי דספרי זייר ליה או דבעינן צירוף שניהם דחששא רחוקה הוא בלא"ה וס"ל לאביי דלא שייך לומר אפשיטי דספרי זייר ליה ופרש"י שאין ללוה מעות ואי לא אמרינן עדיו בחז"ל אין כותבין שטר ללוה אא"כ נותן מעות בפניהם כפרש"י לעיל וא"כ לא שייך לומר שנתן המלוה בעדו כיון שיש לו המעות מוכן ליתן ומיהו אי אמרינן אקרי וכתוב שפיר י"ל שכתבו בלא נתינת מעות ולא היה ללוה אז מעות ונתן המלוה בעדו וי"ל שהמלוה כבר נתן ללוה מעות ההלואה קודם שנכתב השטר והאמינו ללוה וכשכתב השטר לא היה ללוה מעות ונתן המלוה בעדו אבל השתא דליכא למיחש לאקרי וכתוב גם לפרעון לא היה לנו לחוש דבשעת נתינת מעות אין דרך שישלם המלוה כשיש לו מעות מוכנים דחששא דפרעון בלא"ה חששא רחוקה היא ושמואל לא חייש לה כלל וא"כ א"ש משום דקשיא ליה דליכא למיחש לאקרי וכתוב גם לפרעון לא חיישינן וא"ש עוד י"ל דס"ל דחששא דפרעון וקנוניא ודאי לא שכיחא ולא טענינן ללקוחות כמ"ש התוס' לקמן דלא טענינן מילתא דלא שכיחא ללקוחות וא"כ בחייב מודה שאין חששא רק משום לקוחות לא טענינן מילתא דל"ש אלא דהתוס' כתבו דמ"מ אף דלא טענינן מזוייף טענינן פרוע במיגו דמזוייף א"כ כאן נמי כיון דיכול לטעון הלוה פרוע במיגו דכתבתי ללוות ולא לוה יש לטעון ללקוחות פרוע ג"כ וא"כ א"ש כיון דלא חיישינן לאקרי וכתוב לא טענינן ללקוחות פרעון וקנוניא דלא שכיח ול"ל כתב ללוות ולא לוה כיון דלא חיישינן לאקרי וכתוב והא דפריך משמואל בשטר הקנאה דלא שייך כתב ללוות י"ל דשמואל איירי אפילו הלוה טוען פרוע מ"מ אינו נאמן משמע דלא חיישינן לפרעון כלל דהלוה עצמו נאמן אפי' במידי דלא שכיח אנא ודאי פרעון אינה טענה כלל

בגמ' ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון וקנוניא. ולקמן מפרש טעמא דאם איתא דפרעו מיקרע הוה קרע ליה. ולכאורה קשה ניחוש שנפרע מקצתו ונשאר עוד חיוב דבר מועט מן השטר ול"ל למימר אפשיטי דספרי זייר ליה וי"ל דעיקר הטעם דחיישינן לפרעון משום דאיתרע לכן