מעיני החכמה עט

מקרי בר דעת לא שייך לתקן זכיה לקטן בפני עצמו ושיזכה אביו מיניה דמטעם דמריצה יזכה אביו מיד. מיהו זה אינו אלא בלא טעמא לא משמע לן דנתקן שתי זכיות דאין נ"מ בתיקון זה רק לענין לקט וא"כ לא נתקן ולא ילקט בנו אחריו אבל למסקנא שיש בזה תיקון לעניים לא קשיא כלל אע"ג דמריצה לאביו בהכרח עשו שאינו זוכה כזוכה אף שאין ראוי לזכות לנפשיה וזה דוקא לשמואל משא"כ לרבי יוחנן דלא ס"ל כלל דמגביה לצורך אביו רק שתיקנו שתהיה מציאה לאביו משום איבה ולא ס"ל דמריצה לאביו כלל אין קושיא כלל דאין ענין תיקון זכות המציאה לאביו כלל רק דמיניה קזכי. ומהרש"א כתב דלרבי יוחנן שתיקנו גם בגדול הסמוך אין זה שתי תקנות וכ"כ בשיטה מקובצת בשם גליון תוס' ובזה מיושב דברי הרמב"ם שפסק בהך דגיטין דמזכה ע"י אחר. וכבר כתבתי דקשה עליו מאחר דפסק כרבי יוסי כאן ע"כ לומר דעשו שאינו זוכה כזוכה א"כ אין צריך לזכות ע"י אחר. ולפ"ז ניחא בפשיטות דודאי עולא דמוקי כרבי יוסי ע"כ ס"ל כשמואל דטעמא דרבי יוסי משום דעשו שאינו זוכה כזוכה גבי פועל וא"כ התם דקאמר כיחידאה לא מוקמי היינו לשמואל לשיטתיה ס"ל לרבי יוסי שאינו זוכה כזוכה אבל לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן שפיר י"ל דרבי יוסי ס"ל דקטן יש לו זכיה מדרבנן ואבוה מיניה קזכי ואין כאן שתי תקנות כמ"ש מהרש"א ושפיר נוכל לפסוק כרבי יוסי ומהא דפסק בבכור כרבי יוסי אין ראיה להך דכל הגט כמ"ש לקמן וגם רש"י פירש בפ' כל הגט הך רבי יוסי דפועל ומזה נראה ג"כ כדברי רש"ל דלרש"י ס"ל גם לרבי יוחנן צ"ל עשו שאינו זוכה כזוכה דברש"י דוחק לומר דעולא דוקא לשמואל קאמר

בתוס' ד"ה שמואל כו' וא"ת אמאי לא אוקמה כו'. אפשר לומר ליישב דיש להבין דהדיוקים במשנה סותרין דברישא נקט בנו ובתו הקטנים משמע קטנים ודאי אבל ספק' קטנים ספק גדולים אינם שלו ובאידך בבא נקט בנו ובתו הגדולים שלהם משמע הא ספק של אב. לכן י"ל דה"ק בקטנים ודאי שלו אף שהם מוחזקין בגדולים ודאי שלהם אף שהאב תפס מהם צריך להחזיר ובספק אם האב תפס אין צריך להחזיר אלא דקשה הא קיי"ל לכמה פוסקים דלא מהני תפיסה בספיקא כמו בתקפו כהן שמוציאין מידו. מיהו י"ל דבעלמא מוציאין מידו משום דאיכא לאוקמה בחזקת מרא קמא משא"כ בקטנים דאין להם זכיה לנפשייהו א"כ יש ספק אם זכה כלל ולכן שפיר מהני תפיסה בודאי דמציאת קטן אין בה משום גזל לרבנן רק משום דרכי שלום א"כ בספיקא ודאי אין אביהם צריך להחזיר אם תפס וא"כ לא קשיא דנוקמא כר' יוסי דס"ל דיש לקטן זכות מן התורה א"כ מספיקא לא תועיל תפיסת האב כיון דזכי לנפשיה מן התורה וא"כ מאי איריא דנקט בנו ובתו הגדולים אפי' ספק קטנים ספק גדולים נמי הוא שלהם וא"ש

ד' יב ע"ב בתוס' ד"ה ר' יוחנן. עיין מ"ש בר"פ מציאת האשה

בתוס' ד"ה במגביה כו' וא"ת הא דתניא כו' היכי מתוקמא אליבא דרבא כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים. ולפענ"ד נראה ליישב דרבא לשיטתיה אזיל לעיל דף יו"ד דמותיב מהך ברייתא לרב נחמן ורב חסדא דס"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מהא דמציאת פועל לבעה"ב חזינן דרבא ס"ל דטעמא משום מגביה מציאה לחבירו ושם הטעם משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני א"כ הטעם הוא משום שזוכה לחבירו וא"כ ממילא באמה עבריה שהיא קטנה וקיי"ל קטן אינו זוכה לאחרים א"כ אין לרב זכות במציאה. וכאן הקושיא מעבד שהוא גדול וא"ש רבא לשיטתיה אין לרב זכות במציאה רק במעשה ידיה שיכול אביה למוכרה אבל במציאה אין להרב זכות ואביה זכה בתקנת חכמים. ובפרט לפמ"ש התוס' דאיבה שימסרנה למנוול ומוכה שחין שייך נמי כאן שיכול לקדשה אף כשהיא אמה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבדים א"כ שפיר יש לאב זכות המציאה

בגמרא ר"פ אמר ששכרו ללקט מציאות. נראה גם בלא שכרו ללקט מציאות נהי דמציאתו שלו מ"מ צריך ליתן לרבו שכר בטילה כדאיתא בקידושין גבי אמה עבריה. וצ"ע שהרמב"ם והש"ע סימן ע"ה לא כתבו שצריך ליתן שכר בטילה לרבו ועמ"ש בסמוך בשם הרמ"ה

בתוס' ד"ה ששכרו וה"פ כו'. ועיין באס"ז בשם רמ"ה שפירש בא"ל נכש עמי אפי' הוליכו ללקט מציאות מציאתו לעבד משא"כ בא"ל עשה עמי מלאכה והוליכו ללקט מציאות מציאתו לבעה"ב וכתב הרא"ש עליו וצריך פירוש לפירושו דאם נתרצה לדברי בעה"ב שישתנה ממלאכה למלאכה אמאי מציאתו לעצמו ואם חזר בו אפי' אמר לו עשה עמי מלאכה סתם אמאי מציאתו לבעה"ב אם לא נאמר כשא"ל נכש עמי והוליכו ללקט מציאות מה שלוקט לוקט לעצמו דהוה כאילו אמר אני חוזר בי שהרי אין זו מלאכה שהושכר עליה אבל אם אמר עשה עמי מלאכה סתם והוליכו ללקט מציאות אם איתא דחזר הו"ל לפרש כיון דלסתם מלאכה שכרו עכ"ל. ועפ"ז הם דברי הטור בח"מ ס"ס ע"ר ודלא כהמפרשים שהביא ב"י. וגם מ"ש הב"י דרמ"ה מילתא אחריתא קמ"ל אינו מכוון לפי שלא ראה דברי רא"ש בחידושיו שכתבתי שמפרש כן הברייתא בנכש עמי איירי אפילו הוליכו ללקט מציאות ובעשה עמי מלאכה והוליכו לקט מציאות והיינו ששכרו ללקט כמבואר וגם דברי הסמ"ע אינם מכוונים שם שכתב דמציאת פועל איירי ששכרו סתם והפועל מצא מציאות לעצמו אלא דמיירי בא"ל נכש עמי והוליכו ללקוט מציאות וכדברי הרא"ש שכתבתי ומ"מ הפירוש דחוק ולא מסתבר שאם הוליכו ללקט מציאות כיון דנתרצה ולא חזר מן השכירות לאו בשופטני עסקינן דמסתמא כיון שהראה לו מלאכה זו מסתמא דעתו שיהיה נשכר לזה שהראה לו עיין ח"מ סי' של"ה וכל הפוסקים שלא פירשו כן התוס' והרמב"ם בספ"ט משכירות שפירשו כפשוטו א"כ לא מסתבר כלל לומר שלא נתרצה לזה כיון שזה הוליכו ע"ד שכירות ומותיבנא תיובתא כלפי סנאוי דבעל הטורים מדידיה אדידיה דבסימן רס"ט כתב בראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה שכיון שהגביה זכה ואין נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אף שלא שכרו כלל וכ"ש כאן ששכרו מעיקרא והראה לו מלאכה אחרת מסתמא ע"ד השוכרו עביד כיון דלא חזר בפירוש וזה הראה לו שילקט המציאה בעבורו ובשביל שאמר שם זכה לי לא עדיף מהכא שהראה לו מלאכה אחרת בשכר פעולה שפסק לו ואפילו למ"ש בחידושי שם דלא מסתברין בזה דברי הטור מ"מ בכה"ג שהראה לו מלאכה אחרת איך נאמר שחזר בסתם. ואפשר לענ"ד לפרש דברי רמ"ה שמפרש ג"כ כששכרו ללקט מציאות כפשוטו אלא דבשכרו ללקט דגים שפלטן הנהר אפי' מצא ארנקי מעות ג"כ המציאה של בעה"ב וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט משכירות ובזה אפשר לומר החילוק של רמ"ה דאם לא שכרו בתחילה רק לנכש אף שהוליכו ללקוט מציאות אין זה רק חלף מלאכת העידור וניכוש א"כ אם מצא מציאה אחרת כיון דלאו אדעתא דהכי נחית אין מציאה דמעלמא לבעה"ב משא"כ בא"ל עשה עמי מלאכה דבכללו ללקוט מציאות הוליכו לשם. ועלה בדעתי לתרץ הדיוקים דודאי ר"פ מוקי בשכרו ללקט מציאות והיינו משום דמשמע דמוציאין מפועל לבעה"ב אבל בשכרו למלאכה סתם אין מוציאין מן פועל לבעה"ב אבל הבעה"ב שתפוס בשכרו לא יוציא הפועל שכרו מן בעה"ב שהרי הבעה"ב מוחזק בשכרו משא"כ בא"ל נכש עמי בכל גווני מציאתו לפועל ומוציאין מן הבעה"ב השכר וא"כ במשנה עבדו ושפחתו העברים שאינו תפוס בשכרן שהרי מוכר עצמו או מכרוהו ב"ד כבר קיבלו שכרן לכן מציאתן אינה של בעה"ב אלא שהפוסקים לא חילקו בזה. ועיין בסמ"ע סימן ע"ר סק"ג שדחק ליתן טעם שהשמיטו המחבר ורמ"א מ"ש בטור ואפי' היתה מכורה לאמה ודברי תימה הם דאמה עבריה בזמן הזה מי איכא דאין אמה עבריה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בעירובין דף כ"ט וברמב"ם ספ"א מהלכות עבדים ואם השכירה לאחר מ"מ כיון דמציאת פועל לעצמו ממילא דאביה היא ואם השכירה ללקט מציאות של רבה היא. ובאמת לא ידעתי לפי מה שפירש הרא"ש דברי רמ"ה קשה מנ"ל לומר דאם שכרו ללקט מציאות דמציאה דמעלמא נמי לבעה"ב הא י"ל דאינו של בעה"ב רק למה ששכרו בשלמא לדברי הרמב"ם מוכרח הוא דקשה פשיטא כיון שנשכר לו לכך ודאי הוא שלו אלא ודאי אתי לאורויי אפילו על מציאה דמעלמא לבעה"ב אבל לפירוש הרמ"ה אין זה מוכרח כלל די"ל דוקא מציאות ששכרו להם הבעה"ב ולא מציאה דעלמא וא"כ קשה על הטור ורמ"א שכתבו דברי רמ"ה מנ"ל בכיס מלא מעות שהוא ג"כ של בעה"ב. ומ"מ כל הפירושים לא ימלטו מדוחק רב ולולי דברי הראשונים נראה לי לפרש ששכרו ללקט מציאות דבלא"ה תמוה אטו בשופטני עסקינן כיון דמשלם לפועל ע"כ המציאות שוין יותר וא"כ טוב שילקט הפועל לעצמו. ולכן אפשר לומר דמיירי שצפה הנהר הדגים לתוך שדהו אלא דשדהו לא זכתה לו דהוה חצר שאינה משתמרת ושוכר פועל ללוקטן שאין הדגים נשארין כאחד בתוך שדהו רק לאט לאט לפי יבושת המים מעל הארץ וא"כ אם לא יתרצה הפועל לנקוט לבעה"ב הרי יוכל הבעה"ב למנוע רגל אחרים מתוך שדהו ותזכה לו שדהו ובאותה שדה עצמה צריך מלאכת עידור וניכוש. וכוונת הבעה"ב שעם מלאכתו ילקוט הדגים בשביל בעה"ב וזה כוונת הש"ס ששכרו שכוונת שכרו בשביל ליקוט המציאות שבתוך שדהו ומ"מ בא"ל נכש עמי אף שבעה"ב מפרש אח"כ שכוונתו שילקוט הדגים שיצופו כיון שלא הזכירו בפירוש אינם רק דברים שבלב ואינם דברים אבל בא"ל עשה עמי מלאכה בשדה הרי גם ליקוט הדגים בכלל כוונת דבריו לכן מציאתו לבעה"ב ואתה תבחר. ולפי פירוש זה ג"כ אינו מוכח במצא כיס מלא מעות שאין דעת בעה"ב עליו שיהיה לבעה"ב

שם בגמרא גירשה פשיטא. מכאן הקשו על בעל העיטור שפסק כהירושלמי בלא נתן לה כתובה שחייב במזונות א"כ י"ל דקמ"ל אע"ג דחייב במזונות בשביל שלא נתן לה כתובה. ואפשר ליישב דבלא"ה הקשו כיון דמיירי במגורשת ואינה מגורשת איך שייך אעפ"י שלא נתן לה כתובה מהיכא תיתי יתן לה כתובה כשהיא ספק מגורשת לכן נראה דהתנא בא לאורויי בחכמת לשונו עיקר הרבותא והוא דהא בלא"ה ודאי פשיטא לן שלא תיקנו זכות המציאה רק באשתו אבל אם זן אותה איש אחר אין מציאתו שלו ואם כן פשיטא דבשביל מזונות לא יזכה במציאה באשה שאינה אשתו וא"כ יש להבין ג"כ דבספיקא נמי לא יזכה במציאתה לכן קמ"ל התנא אע"פ שלא נתן לה כתובה ואם כן הוא מוחזק בכתובה מ"מ אין יכול לתפוס הכתובה בשביל המציאה אבל אין רבותא בשביל מזונות דא"כ הו"ל למימר אעפ"י שנותן מזונות ולא מייתי דר' זירא אלא משום דודאי אם אינו חייב במזונות לא תהא מציאתה שלו דלא תיקנו מציאה רק משום איבה דמזונות כמ"ש ר"פ מציאת האשה ולכן ס"ל שחייב במזונות וא"כ י"ל