מעיני החכמה עח

מן המתנות וא"כ תמוה כיון דלר' יוסי מוכח בגיטין דא"צ לזכות להם דהא אמרינן כולהו כרבי יוסי לא אמרי במזכה לא קתני מוכח בהדיא דלרבי יוסי א"צ לזכות וא"כ כיון שפסק כרבי יוסי למה הוצרך לזכות. ויותר תמוה על הכ"מ שכתב דהא דכל הגט דאמרינן כיחידאה לא מוקמי היינו שרצו להעמיד מתניתין כרבים והם דברי התוס' בגיטין מ"מ תמוה איך כתב כן לשיטת הרמב"ם מאחר דהרמב"ם גופיה פסק שם דמזכה ופסק בחליפין ביד כהן כרבי יוסי ותמוה מאד איך נתן טעמא לסתור מה שפסק הרמב"ם בעצמו כשמואל דמזכה להם ע"י אחר וזה דלא כר' יוסי וליישב דברי הכ"מ אפשר לומר דהכ"מ לשיטתיה אזיל דהנה בח"מ סי' ק"ה איתא בהך דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני איתא שם דאם היה חייב לתופס זכה לו דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה ודעת הבית יוסף שם דיכול לתפוס אפי' יותר מכדי חובו כיון שיכול לתפוס במקצת לנפשו והסמ"ע חולק עליו והכריע הש"ך כהב"י מדאמרינן לעיל בשנים שהגביהו מציאה קנו מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה חזינן דאמרי' מיגו דזכי אפי' במה שלא יכול לזכות לעצמו והה"ד נמי אי בעי זכי כיון דקיי"ל נמי אי בעי זכי. ובאמת אין זו מוכרח די"ל דמיגו דזכי ודאי עדיף מאי בעי זכי. אך נראה דיש להוכיח כן ממה שקשה תמיהת התוס' למה לא מוקי שמואל כרבי יוסי כדמוקי עולא התם כיון דס"ל הלכתא כר' יוסי. לכן נראה דהא בלא"ה יש להבין דבשלמא הכא עשו שאינו זוכה כזוכה מטעם המפורש בש"ס אבל התם ל"ל לעשות שאינו זוכה כזוכה הא אין צריך לחדש תקנה ואי משום שילוה לו הרי יכול לזכות המתנות ע"י אחר ואין צריך לחדש זכוי חדש שאינו מן הדין לכן נראה דבלא"ה יש להבין איך יזכה להם ע"י אחרים הא אמרינן לעיל דמגביה מציאה לחבירו חשיב תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא דאנן קיי"ל דקנה מכח מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וא"כ קשה ע"י מי יזכה אם ע"י ישראל הא הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהא מפסיד לכהנים אחרים ואין לומר מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כיון שהוא ישראל ואם ע"י כהן הא כהן יוכל לתפוס לנפשו כמ"ש התוס' בסוגיא דתקפו דף ו' ע"ב קודם ד"ה פוטר ומסתמא כהן לא ירצה לזכות לאחר שיכול לזכות לנפשו וא"צ ליתן לו רק טובת הנאה לבעלים ולדידן דקיי"ל טובת הנאה אינה ממון אין צריך ליתן לו כלום וא"כ מי פתי יסור הנה שיזכה לאחר כשיכול לזכות לעצמו לכן י"ל בודאי כיון דאמרינן אפילו יש לו מקצת זכות שיזכה לעצמו יכול לזכות לאחרים א"כ למאי דמוכח לעיל דטובת הנאה נקנה בחליפין ובאגב א"כ שפיר י"ל שמזכה ע"י ישראל ושפיר שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה שיכול לזכות לנפשיה אם נותן לו שיהיה שלו לטובת הנאה שיתנהו למי שירצה כרצונו הוה כאילו חייב קצת לתופס כיון שיש לו זכות במקצת למזכי לנפשיה בטובת הנאה שבהם זכי נמי לכהן לגמרי ומוכח כדברי הב"י אלא די"ל ודאי מסברא כיון דחזינן דמסברא לא שמעינן הך מילתא וכמ"ש רש"י לעיל דף י' ד"ה מתני' ואשמעינן רישא היכא דזכי ביה איהו וסיפא אשמעינן אי בעי זכי הרי מסברא לא שמעינן רק מדיוקי דמתני' וא"כ ודאי אם אינו מוכח ממתני' לא נשמע זאת. ועפ"ז י"ל ודאי עולא לשיטתי' ס"ל דמעני לעני מחלוקת ומתני' דלעיל קמ"ל דאמרינן מיגו דזכי והיה רוכב מיירי באמר תחילה והה"ד נמי אי בעי זכי אמרינן אלא דלא נשמע אם נימא אי בעי זכי במקצת יזכה בכולה לחבריה ומסברא י"ל דלא אמרינן הכי א"כ לא מצי לזכות ע"י אחר דע"י ישראל אין יכול לזכות דלא אמרינן אי בעי זכי לנפשיה רק במה שיוכל לזכות לנפשיה ולא יותר א"כ אי אפשר לזכות ע"י אחר א"כ שפיר תיקנו שאינו זוכה כזוכה דלא אפשר דזכוי דמקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אבל שמואל דמוקי במזכה מוכח ממתני' דכיון דמצי למזכי בטובת הנאה לנפשיה מצי למזכי בכל לאחרים כיון דלא מתוקמה ליה מתני' בענין אחר וא"כ שעור לשון הש"ס כך הוא דכשמואל לא אמרי והיינו אם היה אפשר למוקמי מתני' במזכה לא היה מתקנין כלל שאינו זוכה כזוכה דא"צ לתקנה זו אלא כיון דמזכה לא קתני מסברא לא נימא הך מילתא בזכה במקצת שיזכה לאחר בכולו ומעתה הא דאיתא כיחידאה לא מוקמי היינו אפי' לשמואל כיון דע"כ אי אפשר לאוקמה מתני' כיחידאה בפרט דסתם מתני' ר"מ דלא ס"ל שאינו זוכה כזוכה לכן לא משמע ליה לאוקמה מתני' כרבי יוסי וע"כ ס"ל דמזכה מהני והשתא א"ש אפי' כרבי יוסי דכיון דאפשר בזכוי א"צ להמציא תקנה לתקן שאינו זוכה כזוכה וא"כ דברי הכ"מ נכונים והכל נכון וברור ומוכח לדידן כדברי הב"י. ובהכי ניחא הא דאמר התם דרב לא מוקי במזכה דמזכה לא קתני ודייקו התוס' הא מכירי נמי לא קתני ונדחקו התוס' דמ"מ צריך ביאור באיזה סברא נחלקו דמר מוקי ליה טפי במזכה ומר במכירי לכן י"ל דודאי נוח לאוקמה בכל כהנים אלא דרב ס"ל כיון דלא תני מזכה לא מהני זכוי כלל דמקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ושמואל ס"ל דמהני זכוי כיון דאי זכי לנפשיה בטובת הנאה כדפרישית וא"ש. עוד אפשר לומר ע"פ סברא ששמעתי דביבמות פ' האשה רבה נפקא לן הפקר ב"ד הפקר מיחרם כל רכושו ורבי אלעזר יליף מאלה הנחלות אשר נחלו שמעתי נ"מ דלרבי יצחק לא מוכח רק שיכולין להפקיר אבל לא להכניס לרשות אחר משא"כ לרבי אלעזר יכולין אפילו להקנות ושמעתי זאת על דברי רי"ו דס"ל מעמד שלשתן קדושין דרבנן הם (מיהו אינו מוכרח כ"כ) וא"כ י"ל בודאי אי לא הוה אלא מטעם הפקר ב"ד א"כ לא שייך שם לתקן שאינו זוכה כזוכה כיון דאינו רק הפקר א"כ לא שייך שיזכה הכהן עד שיקבלם בחובו ולא דמי ללקט די"ל דהפקירו של עניים שיזכה זה הבן כיון דניחא להו וכיון דמייאשי עניים הוה כהלכו בו נימושות משא"כ התם בעינן שיזכה הכהן וזה לא מצינו רק הפקר ב"ד וא"כ צ"ל דעולא ס"ל דיש כח לב"ד להקנות ג"כ וכרבי אלעזר דס"ל מאלה הנחלות א"כ י"ל דה"ק דלעולא דס"ל דמוקמינן כרבי יוסי ע"כ לומר דיש כח להקנות לכהן שיהיו ברשותו לגמרי אבל שמואל לא ניחא ליה לאוקמה כיחידאה א"כ ממילא י"ל דס"ל דגם לר' יוסי כיון דאין הפקר ב"ד להכניסו לרשותו של כהן לגמרי א"כ הרי אינו מקיים מצות נתינה ולא שייך לעשות שאינו זוכה כזוכה לכן פסק הרמב"ם שפיר כשמואל ועיין מ"ש לקמן עוד בזה

בתוס' ד"ה אי אמרת בשלמא כו' תימא כו' ומנ"ל דילמא אינה אלא מדרבנן כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דאי מדרבנן א"כ מן התורה לא זכי כלל א"כ כשמביא הלקט לאביו אח"כ כיון שמן התורה עדיין הוא הפקר הוה כאילו ליקט לנפשיה אלא ודאי יש לו זכיה מן התורה לנפשיה מיהו התוס' לא ס"ל הכי דכיון שכבר זכה אפי' יהי' מדרבנן מ"מ כבר נפיק מרשות עניים וכל שאין ידו כיד אביו לא מצינו שיהיה אסור ליטול מן הקטן מה שנותן לו אפילו הוא עשיר ועיקר הקפידא אם ידו כיד אביו

בא"ד וי"ל דמסתמא לא פליג כו'. והקשה מהרש"א איך משני לפ"ז שמואל טעמא דתנא דידן קאמר הא אכתי לא אתיין כל הני משניות כרבי יוסי דהא שמואל משמע ליה דמתניתין איירי אפילו בקטן שאינו סמוך ולרבי יוסי בקטן שאינו סמוך אינו זוכה במציאה וא"כ אין ידו כיד אביו דמהאי טעמא לא מוקי מתני' דהכא כרבי יוסי והוא קושי' גדולה לשיטת התוס' ונ"ל ליישב לשיטת התוס' דבלא"ה יש להבין מאי דייקו מדאין מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים דילמא אע"ג דאביו לא זכה מיניה כלל לשמואל לשיטתיה דס"ל בגיטין דף ס"ד דקטן אינו זוכה לאחרים א"כ י"ל להכי אינו מזכה לאחרים דלאחרים לא מצי זכי אלא דבאמת דבגיטין מקשינן ממתניתין דכיצד משתתפין דמזכה ע"י עבדו ושפחתו העברים שפחה קטנה היא ומשני שאני שתופי מבואות דרבנן וא"כ י"ל בודאי אי ס"ל לרבי יוסי בקטן שאין ידו כיד אביו היה יכול לזכות על ידו כמו ע"י שפחה העברית שאין יד הרב כידה אבל כיון דעכ"פ בסמוך על שולחנו ידו כיד אביו ולשמואל בעינן נמי סמוך והוא קטן ג"כ דלא ס"ל כרבי יוחנן דגדול וסמוך על שולחן אביו זה קטן וא"כ ממילא לא תיקנו כלל בקטן זה דרוב פעמים סמוך על שולחן אביו ולכן אף באינו סמוך אינו זוכה לאחרים. ולא דמי לשפחה עבריית דכאן לא הקילו לחלק בין סמוך לאין סמוך כיון דדרך קטן שיהיה סמוך על שולחן אביו אבל לרבי יוחנן דס"ל דלא תליא רק בסמוך א"כ כי היכא דבגדול ע"כ באינו סמוך ודאי מזכה על ידו הה"ד קטן שאינו סמוך דהא לא נאמר במשנה קטנים ממש רק סמוכים ממילא באינו סמוך לא גרע משפחה אבל לשמואל דתליא בקטנים וגדולים ממש גם לרבי יוסי דודאי הפשט במשנה שוה בין לרבי יוסי בין לחכמים וע"כ ס"ל לרבי יוסי דאיבה דמזונות נמי לא שייך רק בקטנים דבגדול יכול לפרנס את עצמו אם כן ממילא י"ל אפילו אין סמוך אף שאין ידו כיד אביו לא דמי לשפחה ואין מזכה על ידו לאחרים אף שזוכה לעצמו מדרבנן וזה נכון ליישב קושיית מהרש"א

בא"ד וא"ת ונימא דלעולם זכי לנפשיה מדרבנן עכ"ל. לכאורה לק"מ דמ"מ לשמואל דאמר רשעה שמוצאה מריצה אצל אביו א"כ לא משמע כלל שיזכה לנפשו כיון שהגביהו לצורך אביו. ונראה דעיקר קושית התוס' אלישנא דש"ס דמשמע לן דמדאורייתא יש לו זכיה ומנ"ל דילמא מדרבנן וכן מהא דפריך לקמן וסבר רבי יוסי קטן יש לו זכיה מן התורה וע"ז קשיא להו מנ"ל

בא"ד וי"ל דמדרבנן אין סברא כו' אלא אי מדרבנן הוא כו' בשעת הגבהה לוקחה להריצה לאביו כו' עכ"ל. עיין מהרש"ל שהקשה לרבי יוחנן איך תקנו שתי זכיות וגם לפי המסקנא עשו שאינו זוכה כזוכה הוה ג"כ שתי זכיות עיין במהרש"א. ולענ"ד פשט לשון התוס' הוא דודאי הא דדייק לשמואל דקטן לית ליה זכיה לנפשיה מן התורה צריך להבין דילמא זכה מן התורה ומשום דמריצה תיקנו שיהיה לאביו ונראה ודאי דל"ל משום דמריצה מגביה בשביל אביו יזכה בה אביו מן התורה דהא שמואל ס"ל בגיטין דקטן אינו זוכה לאחרים וא"כ אין לומר דיש לו זכיה מן התורה ומשום דמריצה לאביו הוה כמו מגביה מציאה לחבירו דקטן אינו זוכה לאחרים ומשום הך סברא דמריצה לאביו משמע לן מהא גופא דאין לו זכיה מן התורה שאינו בר דעת לזכות לנפשיה כלל לכן פשיטא לן דלית ליה זכיה מן התורה כיון דמחשיב ליה לאינו בר דעת כלל להגביה לנפשיה ולכן משמע לן דרבי יוסי ס"ל דבר דעת הוא ומגביה לנפשיה וא"כ יש לו זכיה מן התורה דטעמא דשמואל דמריצה לאביו לית ליה זכיה לנפשיה ורבי יוסי ס"ל דקונה לעצמו. אלא דקשה מנ"ל הא לפלוגי ארבי יוסי וצ"ל דמשמע ליה דת"ק סבר דלא ילקט בנו אחריו מוכח דלית ליה זכיה מן התורה אבל אי לא ס"ל לרבי יוסי דיהיה זכיה לקטן מן התורה וא"כ מסתמא גם לרבי יוסי הטעם משום דמריצה לאביו דמשום הכי גופיה לא מקרי בר דעת וא"כ כיון דמריצה לאביו דמשום הכי לא