מעיני החכמה עז

גם במתגלגל לא קני מטעם שרץ אחריהן ואין מגיען וכאן נמי כיון שלא נח בחצירו לא קני' ליה חצירו כלל אפי' תמצי לומר דכמונח דמי הא ברץ אחריהן ואין מגיען לא קני וכאן שיצא בפתח אחר ולא נח בחצירו לא עדיף מרץ אחריהן ואינו מגיען ובכה"ג לא קני לפי האמת אפילו מתגלגל דכמונח דמי אבל התם דקאי אקולט מן האויר דפריך אויר חצירו. ואי לאו שקלט זה בכלי הי' נשאר הזבל בחצירו וא"כ כיון דאויר חצירו הוא אי קני אויר שאין סופו לנוח שפיר קניא ליה אויר חצירו למשכיר ואין לשוכר לקלוט כלל מאויר חצירו דמשכיר דבשביל שאחד יכול לתפוס לא ימנע מלקנות בחצירו כיון דאויר חצירו קניא ליה. כן נ"ל ברור בדעת התוס' דהא גם בחצר משתמרת אטו אם אחד יכול לתופסו לא תהא חשובה חצירו ולא אמרינן רק ברץ אחריהן ואין מגיען שאף בלי תפיסת יד אדם לא נשאר ברשותו משא"כ התם

גמרא אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא. משמע בהדיא דלשמואל אין לשום קטן זכיה מן התורה דהא מוקי טעמא דמתני' משום דאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה דהא במתני' ודאי קטנים דוקא קאמר לשמואל כל שלא הביאו שתי שערות ולשמואל טעמא דלית ליה זכיה לנפשיה מן התורה כלל וכן מוכח לקמן דפריך בשפחתו העברים אי דלא אייתי שתי שערות דאבוה הויא ומותיב מינה לריש לקיש מוכח בהדיא דאין לשום קטן זכיה במציאה דהא טעמא דשמואל משום דלית ליה זכיה לנפשיה מן התורה כלל ולדידיה ודאי קטנים כפשטיה ובסיפא גדולים היינו כמו גדולים בכל דוכתי וזה פשוט. והוצרכתי לכתוב כן לאפוקי מדברי הש"ך בח"מ סימן רמ"ג סק"ו שדעתו שקטן שלא הגיע לכלל צרור וזורקו אגוז ונוטלו מציאתו יש בה משום דרכי שלום ובהגיע לצרור וזורקו זוכה מן התורה במציאה וביקש להכריע נגד דעת התוס' וכל הפוסקים שסוברין באין דעת אחרת מקנה אין לו זכיה מן התורה וכתב שכן הוא בירושלמי פרק הנזקין ותמוה לי דאדרבה בירושלמי מפורש בהיפך פרק הנזקין דבפחות מצרור וזורקו המוציא בידו כמוציא לאשפה אגוז ונוטלו צרור וזרקו גזילו משום דרכי שלום אגוז וצרור נטלן ומצניען לאחר זמן גזילו גזל גמור ע"כ הרי בהדיא דבצרור וזרקו נמי אין לו זכיה רק משום דרכי שלום ויתר חלקי הירושלמי אינם בידי כעת מ"מ הר"ש דפ"ד דמעשר שני הביא ג"כ הירושלמי בסגנון זה גם תמוה לדבריו רבי יוסי ורבנן פליגי בקטן שלא הגיע לכלל צרור וזורקו פליגי אי מלקט אתמהה קטן שלא הגיע לכלל צרור וזורקו בר לקט הוא ובמחילת כבודו של רבינו בעל הש"ך הני מילי דקטנותא נינהו וכמדומה שיש טעות סופר וצ"ל בהש"ך בהגיע לכלל חפץ ומחזירו לאחר זמן דבהא קאמר הירושלמי דגזילו גזל גמור וגם בפירוש קרבן עדה תמה על התוס' שהיה להם לומר דבחפץ ומחזירו לאחר זמן אפילו מדאורייתא זוכה לעצמו וזוכה לאחרים. ולפמ"ש לא קשיא כלל דסוגיא דהכא מוכחא דלשמואל אין לקטן זכיה כלל מן התורה וכדמשמע נמי מהא דס"ל לת"ק דלא ילקט בנו אחריו וסתמא קתני אפי' הגיע לכלל דעת חפץ ומחזירו לאחר זמן וגם הכי מוכחין כל המשניות דאינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים וסתם קטנים הם שלא הגיעו לגדלות וכ"כ התוס' בהדיא בגיטין דף ס"ד ע"ב ד"ה אלא וכן משמע לקמן ע"ב בתוס' ובירושלמי משני דמתני' איירי בקטן שלא הגיע לכלל דעת והוא דחוק למאד דהא במתני' דוקא גדולים נקט וסוגית הש"ס דילן דלא מפרשינן מוכחא בהדיא דקטן לית ליה זכיה מן התורה כלל באין דעת אחר מקנה וכן משמע מסתימת כל הפוסקים דמציאת קטן אינו אלא משום דרכי שלום וכן עיקר ועיין בסמוך ומה שהביא הש"ך מהך דלעיל דף י"א דיליף מציאה מגט כבר כתבתי בכתבים ישינים דלק"מ

בגמרא רבי יוסי אומר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו לכאורה מאי ענין אשתו לכאן הא ודאי אשתו יש לה זכיה מן התורה לעצמה. ואפשר לומר ע"פ מה דאיתא בכמה דוכתי בלוקח יין מבין הכותים דת"ק ס"ל ברירה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין ובעירובין דף ל"ה דרבי יוסי לית ליה ברירה והא דקאמר שמא יבקע הנוד היינו לטעמא דת"ק דס"ל ברירה וא"כ י"ל דכאן ודאי י"ל אפילו נימא דידו כיד אביו מ"מ כיון דאינו רק למחצה ושליש ולרביע א"כ אם אמרינן יש ברירה הוה כמו בחצר שאין בו דין חלוקה דיכול לומר לשל חבירך אני נכנס א"כ שפיר יכול ללקוט ואמרינן דלוקט מחלקו של בעה"ב מיהו אם נוטל לבדו הלקט א"כ לא שייך לומר. כן וא"כ קשה לכאורה מאי קשיא ליה מר' יוסי הא י"ל דר' יוסי אמר דוקא בנו ואשתו כיון דאשתו יכולה ללקוט דיש לה זכיה לנפשה ממילא נוכל לומר דאשתו מלקטת של בעלה ובנו מלקט של בעה"ב דודאי יכול ללקוט מה שאינו לאביו אלא דהקושיא לרבי יוסי לשיטתיה דלית ליה ברירה וא"כ י"ל דרבי יוסי קאמר דילקט בנו ואשתו אחריו ממה נפשך לת"ק כיון דס"ל ברירה שפיר יכול הבן לומר של בעה"ב אני לוקט ואשתו לוקטת של פועל דיש לה זכיה לנפשה אלא דלרבי יוסי גופיה ס"ל אין ברירה שפיר מוכרח לומר דיש לו זכיה לנפשיה עכ"פ רבי יוסי קאמר ג"כ לדברי ת"ק עכ"פ ילקט בנו ואשתו שפיר יוצא לכ"ע ממה נפשך. ועפ"ז אפשר ליישב דעת הרמב"ם שפסק דיש להם ללקט לאשתו ובניו אחריו וכבר כתבתי דקשה הא הרמב"ם פסק כשמואל בהך דכל הגט דצריך לזכות דוקא ע"כ לא ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ולפמ"ש י"ל דודאי בהא דלוקט אחריו ליכא חששא דאורייתא דודאי אין סברא לומר שאם האב עשיר והקטן אין לו זכיה לנפשיה שלא יוכל ללקוט הקטן אף שאין לו זכיה מן התורה לא יוכל ללקוט בשביל זה ושיהיה אסור לקבל ממנו הלקט למי שיתן או יחליפנו שנאמר שאסור לקבל ממנו דודאי התורה שאמרה לגר ליתום ולאלמנה יהיה אפילו יתום קטן במשמע שיכול ללקט ולעשות בו כחפצו אף שאין לו זכיה מן התורה וא"כ אין כאן אלא חששא דרבנן בפרט דעיקר זכות האב אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דהרמב"ם פסק בדרבנן יש ברירה שפיר כתב דיש לפועל להביא לאשתו ובניו דוקא דבזו י"ל ברירה וכן הפועל מלקט משל בעה"ב אלא דהכא הקושי' לשמואל לשיטתיה דס"ל בביצה דחבית אסורה דס"ל גם בדרבנן אין ברירה ולכן צ"ל דעשו שאינו זוכה כזוכה. משא"כ הרמב"ם לשיטתי' לדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה שפיר י"ל דלהכי יכול להביא לאשתו ובניו ללקוט כיון דיש ברירה יכול לומר משל בעה"ב אני לוקט ולק"מ. ואף אם אין לו אשה הרי יש עניים אחרים כי לא יחדל אביון ואם אין כאן שום עני רק זה הפועל ממילא שרי ללקוט כדאיתא בחולין פ' הזרוע לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ואף אם מתרמי שאין עניים מזומנים לפי שעה י"ל כולי האי לא גזרו בדרבנן וא"ש. והא דפסק הרמב"ם לענין מתנות כר' יוסי י"ל משום דלא מוכח כלל להך דפ' כל גט דשם י"ל דלהכי פטור מן המתנות דלאו בחנם עשו תקנתא לעשות שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי הטעם דלא ליתא לאיסור גיזה ועבודה שלא יאמרו שהכהן נטל הבכור בודאי ודוקא בספק בכור לא חיישינן לכך דמסקי אדעתייהו דספיקא אסור בגיזה אבל זה שנותן אחד לכהן י"ל שנברר הבכור ועיקר ראיה מלקט והיינו לשמואל לשיטתיה דס"ל אין ברירה ולהרמב"ם לשיטתיה לא מוכח מידי ולק"מ. ובלא"ה נמי י"ל בפשיטות דס"ל להרמב"ם דלר' יוחנן דס"ל דמציאה תליא בסמוך על שלחן אביו א"כ תיקנו לאב המציאה חלף מזונות שנותן לו וא"כ י"ל דמשום הכי לא מקרי מלקט לאביו כיון דאינו חייב במזונותיו מן התורה א"כ י"ל שתיקנו שיהיה לפרעון מזונות של הבן ובודאי אינו עולה על הדעת שאם אחד יזון את יתום קטן שיתן לו הלקט שיהיה בו איסור לקחתו דחזינן דהתורה חסה על תקנתו ועיקר הקושיא לשמואל דס"ל אף באינו סמוך ידו כיד אביו קשיא ליה שפיר ולא ס"ל להרמב"ם כפירוש התוס' עיין ברא"ש באס"ז תמצא תירוצים אחרים על קושיית התוס' אבל לר' יוחנן לא מוכח כלל מהא לעשות שאינו זוכה כזוכה

בתוס' ד"ה ואמר שמואל כו' תימא כו' דבפרק כל הגט כו' עכ"ל אפשר לומר לכאורה דבלא"ה קשה איך תנן התם מתו צריך ליטול רשות מן היורשים וקשה לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים א"כ לפי פירוש הרמב"ן והרשב"א בהך דקאמר התם דדוקא שירשו קרקע ולא שירשו כספים ופירשו הרמב"ן והרשב"א כיון שאין חייבין לשלם אין מועיל רשות היורשים דהוה מפריש לאבוד וכן פסק הרמב"ם א"כ במלוה ע"פ לשמואל כיון דאינו גובה מן היורשים איך יטול מהם רשות וע"כ איירי בשטר ואכתי קשה הא בשטר כזה לא יוכל לגבות מלקוחות דנטעון להו שמא כבר נפרע ממה שהפריש. והתוס' כתבו בשלהי ב"ב דבשטר שאינו גובה מלקוחות גם מיורשין אינו גובה וא"כ אפי' יודו היורשים שעדיין לא נפרע כיון דלרב ושמואל אפילו ירשו קרקע הו"ל כירשו כספים ולא יגבה מהם. וצ"ל דמיירי בשטר שהתנה שלא יעלה לפירעון כי אם מה שיזכה לכהן בעדים וא"כ ע"כ איירי במזכה בלא"ה וא"כ אין צריך לתקן שאינו זוכה כזוכה דמסתמא לא ילוה עד שיתנה שלא יעלה לפירעון כי אם מה שיפריש בעדים וא"כ שפיר יכול לזכות בפני הנך עדים. וצ"ל דמשמע ליה דנוקמה כר"י ור' יוסי ס"ל שעבודא דאורייתא יכול ליתן לו נאמנות נגד היורשים שיוכל לשעבד קרקעותיו לפרוע מהם אחר מותו משא"כ נגד לקוחות לא מהני נאמנות לשיטת ר"ת שכתב הרא"ש בכתובות דאין נאמנות מועיל נגד לקוחות כאן אפילו בשבועה לא גבי דשמא נפרע ממעשרות שבידו וא"כ לשמואל גם מיורשים לא גבי וא"כ להכי לא מוקי כרבי יוסי כיון דצ"ל דסבר שעבודא דאורייתא ולשמואל הוא דלא כהלכתא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולהך מ"ד צריך לאוקמה שהתנה שלא יעלה בפירעון כי אם מה שיזכה בעדים ולהכי קאמר שמואל נמי במזכה ע"י אחרים שע"כ צריך להתנות כן שלא יעלה בפירעון כי אם מה שיפריש בפני עדים א"כ אין צריך לתקן שאינו זוכה כזוכה דאותן עדים שמעמיד על התרומה שמפריש יכול לזכות בפניהם ג"כ. מיהו התוס' משמע דס"ל התם דלא כרשב"א ורמב"ן רק דאפילו ירשו כספים יכולין ליתן רשות וגם עיקר הדין צ"ע אם אינו נאמן על עצמו כמה יש לו לנכות וכמה הפריש דמספק לא יפטור מחובו מאחר שהחוב ודאי והפירעון ספק ובזה הוא נאמן על עצמו ונ"מ גם בזמן הזה במי שלוה הלואה לעני שינכה לו ממעשר שנוהג ליתן מסברא ודאי נאמן על עצמו וכן הלקוחות ג"כ לא מצי למיפטר נפשייהו ועיין בסמוך

בא"ד וי"ל כו'. דע שהרמב"ם בפ' ז' מהלכות מעשר פסק כשמואל במלוה מעות דמזכה להם ע"י אחר. ויש לתמוה דכיון דפסק כרבי יוסי בהך דפועל בפ"ד מהלכות מתנות עניים דין י"א וז"ל ויש לפועל להביא לאשתו ובנו ללקט אחריו וכתב הכ"מ דהיינו כרבי יוסי ובפ"ט מבכורים פסק בדין ג' ג"כ כרבי יוסי דכל שחלופו ביד כהן פטור