מעיני החכמה עה

לאלתר דקיימי עניים א"כ החיוב ליתנה מיד לעניים לכן זיכה לכ"א שלו

ד' יא ע"ב בתוס' ד"ה מקומו כו' וא"ת אמאי קיבלו שכר כו' וקשה הא התוספות ע"כ לא ס"ל כפירוש הרא"ש שסובר דעיקר הקושיא היא שלא יצטרכו כלל להקנות המקום דא"כ לא הוה קשיא כלל דעיקר הקושיא להרויח שלא יצטרכו שכירות המקום כלל וע"כ התוס' ס"ל כפרש"י דהקושיא למה הוצרכו למעות אבל על המקום אינו קשה די"ל כדאיתא בקידושין דף כ"ז כי היכא דלא נטרחינהו לכן נתן להם המקום א"כ קשה מאי קשיא ליה לרבא וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין דכיון שביקש להקנות להם המקום. ולפי תירוץ התוס' לא היה אפשר לקנות המקום בחליפין וא"כ הוצרך לקבל מעות כדי שיקנה המקום שאינו נקנה בחליפין. ואפשר ליישב דרבא ס"ל דבקני את וחמור קני הכל וכהך דיעה שהביא רמ"א בח"מ סימן רמ"ג בהקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה שקנה הכל וא"כ י"ל דקשיא ליה שהיה לו להקנות בחליפין המתנות עם המקום ואף דחליפין אינו קונה בשכירות כיון שהקנין חל על המתנות חל נמי על מקום להשכירו אלא ודאי טובת הנאה אינו נקנה כלל אפילו באגב וכמ"ש הסמ"ע בסימן ר"ג בדבר שלב"ל וכ"ש כאן שאינו נקנה בפני עצמו כלל ועמ"ש. ובפשיטות צ"ל לדברי התוס' דבודאי לא קפיד אמקום כלל אם יכול להקנות בלא המקום אלא דעיקר הקושיא שלא היו צריכין ליתן מעות ויקנו בלא המקום כיון שאפשר להם לקנות בלא מעות דחליפין נח יותר לתפוס הסודר. גמרא א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. אפשר ליישב דקדוק הלשון לפמ"ש התוס' דזמן הביעור היה והיה צריך לקיים מצות נתינה וא"כ י"ל לפמ"ש רי"ו בקדשה במעמד שלשתן לא הוה רק קדושין דרבנן א"כ אם נימא דקנין אגב דרבנן כמ"ש התוס' ב"ק דף י"ב ד"ה אנא א"כ ליתא לשינויא דאגב כיון דמדרבנן קני לא יצא ידי נתינה מן התורה ור' גמליאל ודאי קיים מצות נתינה בקנין שהוא מן התורה. מיהו אין דברי התוס' מוכרחים שם וי"ל דקנין אגב דאורייתא כדנפקא לן מערים מצורות מדברי קבלה וא"כ הוא קנין דאורייתא אלא דקשה מקמי דאתא ירמיה מאן אמרה וצ"ל כדאמרינן אהא דיחזקאל בזבחים פ"א דף י"ח ושאר דוכתי מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתי יחזקאל אסמכה אקרא וא"כ דייק לישנא כדלא גמרי אינשי שמעתא דייקא כאילו לא למד הלכה מה שהיא הלכה למשה מסיני דקנין אגב נמי תורה היא ושפיר י"ל מטלטלי אגב קרקע הקנה להם. מיהו לשיטת התוס' דאגב דרבנן מוכח דנפיק ידי ביעור אפי' בקנין דרבנן ואפשר ליישב עפ"ז דעת הרי"ף והרמב"ם שלא פסקו כרב פפא והרא"ש תמה עליהם למה לא פסקו כרב פפא דבתראה הוא ולפ"ז אפשר דכיון דכולה סוגיא דקידושין משמע דבקנין אגב הקנה להם ותמוה איך לא זכר מרב פפא כלום ולפ"ז ניחא די"ל דר"פ נמי ס"ל קנין אגב רק כיון דבקנין אגב לא קני אלא מדרבנן לא משמע ליה שיצא ידי חובת ביעור כיון דמן התורה אין קנין ולכן ס"ל לר"פ כיון דבקנין אגב שהקנה להם הוא דרבנן שפיר קני מן התורה מדין חצירו כיון שדעת אחרת מקנה בקנין אגב שפיר הוה כמו חצר המשתמרת שהרי לא גרע מיצא להם שם מציאה בעיר דקני אפי' בחצר שאינה משתמרת כדאיתא לקמן דף ק"ב ואייתי מדחזינן במתנה אפי' רץ אחריהן ואינו מגיען הוה קנין ומקרי משתמרת הה"ד כאן שקנה עכ"פ מדרבנן בקנין אגב. ובאמת גם לר"פ י"ל שעיקר הקנין היה באגב כסוגיא דקידושין דהא האי לישנא מהני למיקני נמי באגב והיינו דעת אחרת שהקנה להם בזה הלשון דקני מדין אגב ממילא אפילו מן התורה דהוה כחצר המשתמרת כיון שכבר זכו בו והיינו טעמא דבמתנה קני אפילו רץ אחריהן ואין מגיען דכיון שניתן לזה אין איש מתעצם עוד לרוץ אחריהן מאחר שאין לו בזה כלום משא"כ במציאה כל א' מתעצם לרוץ ולקנותו מש"ה במתנה קנה מיד כשבא לחצירו וכ"ש כאן שניתן להם באגב דשפיר קני אפילו מן התורה ולכן סוגיא דקידושין רהטא דבאגב היה הקנין אלא דהא דבעי למיפשט דבעינן צבורין לא א"ש לפ"ז די"ל שהקנה להם גם מדין חצר. מיהו אין זו קושיא כ"כ דמ"מ פשיט לעולא דלא מפליג בהכי

בגמרא וכי לא היה להם סודר כו' אלא ט"ה א"מ. קשה הו"ל להקנות באודיתא שהמתנות שלהם וכה"ג הקשו התוספות לקמן פ' הזהב דף מ"ו ואף דלענין ביעור היה צריך להוציאם מרשותו הא כיון דקנינהו בהודאה נפקא להו מרשותיה ועל זה לא שייך לומר טובת הנאה אינה ממון דמ"מ ודאי מהני הודאתו שכבר נתנם וגם מאי דחי הש"ס דחליפין דרך מקח וממכר הא ודאי באודיתא שכבר נתן וזיכה לכל אחד סגי. ואפשר שלא היה לו עדים מזומנים להודות בפניהם ולפ"ז מוכח דקנין סודר לא בעי עדים דאל"כ מאי קשיא ליה מחליפין דהא היה יכול להקנות באודיתא אלא ודאי לא היו עדים מזומנים ואף דהיה שם ר' יהושע ור"א בן עזריה ור' עקיבא י"ל דראב"ע היה נוגע שנתן לו תרומת מעשר. מיהו לפי הלשון עישור שאני עתיד למוד משמע שעדיין לא הפריש לפרש"י לא שייך אודיתא שהיא שלהם אם נימא דעדיין לא עישר ומ"מ אין זה מספיק שהרי שייך הודאה שיפריש מתחילה בינו לבין עצמו ויודה להם שכבר זיכה להם מה שהפריש

בגמ' טובת הנאה אינה ממון כו'. עיין בח"מ סימן ר"ג ברמ"א שכתב בשם י"א דטובת הנאה אינה נקנה בחליפין והביא בשם העיטור שגם באגב אינה נקנה. ותמה הש"ך דסוגיא דקידושין מוכחא בהדיא דנקנה באגב וכמסקנא דהכא דדחו מילתא דרבא. ובאמת אף דדברי העיטור קשים להולמם אפשר ליישב עיקר הדין ע"פ מה שנסתפק הרב משנה למלך בקידש באיסור הנאה והאשה מסוכנת ונסתפק אם נימא כיון דלדידיה לאו ממון הוא אף דלגבי דידה שוייה מתקדשת או בתר דידיה אזלינן וא"כ י"ל לפי האמת טובת הנאה כיון דקיי"ל דאינו ממון לא מצי להקנותו אלא דכאן נהי דאצל ר"ג הוה טובת הנאה מ"מ אצל המקבלים הו"ל ממון גמור ורבא דייק דטובת הנאה שאינו ממון לגבי הנותן לא מצי לאקנויי ובהא ס"ל דלא מצי לאקנויי והש"ס דחו לה דהא גבי המקבלין ממון גמור הוא ובהכי אזלא סוגיא דקידושין משא"כ אם אינו מקנה רק טובת הנאה כגון שהישראל מקנה לישראל טובת הנאה י"ל שאין יכול להקנותו לישראל אחר כיון שאין לו בגופו כלום שם גמרא ר"פ אמר דעת אחרת מקנה שאני. פשטא דטעמא דמילתא הוא דודאי בחצר שאינה משתמרת לא קני משום דכיון דאינו סמוך אינו אלא שליחות ובמציאה מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דבחצר לא שייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לכן שפיר יש לחלק דבמתנה לא שייך חב לאחרים דבדעת נותן תליא מילתא ולכן פשיט מהא דבמתנה קני ברץ אחריהן ואינו מגיען. וצ"ע מ"ש הרא"ש דבמתנה שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו. דנראה אפילו אינו משתמר כלל קני דהא ברץ אחריהן ואינו מגיען גם לדעת נותן אינו משתמר וגם אין סברא לחלק בכך שבשביל שמשומר לדעת נותן יצא המקח מרשותו וגם רמ"א בח"מ סימן ר' העתיק דסגי במשתמר לדעת הנותן ולענ"ד צ"ע. וה"ה בהיה בחצר הלוקח אף שאינה משתמרת דהא מדמינן לה לרץ אחריהן ואינו מגיען במתני' דאיירי בחצר שאינה משתמרת וגם בלשון הרא"ש נמי אפשר דמ"ש הרא"ש ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו אינו מוכרח די"ל כוונתו כיון שהוא של נותן לא תגע בו יד אחר בלא רשותו אלא דהב"י בח"מ סימן ר' כתב דבעינן משתמר לדעת נותן ולענ"ד צ"ע

שם ר"פ אמר דעת אחרת מקנה שאני. עיין רמ"א בח"מ סימן ר' שכתב דאם מטלטלין של הלוקח מעורבין עם שאר מטלטלין לא קנה. ותמה הש"ך דכיון דכתב רמ"א דדעת אחרת מקנה קונה אף בחצר שאינו משתמר והתוס' לא כתבו כן רק לפום ס"ד דמשום הכי מקרי חצר שאינו משתמר משא"כ לפי האמת דדעת אחרת מקנה שאני א"כ קני שפיר מדין חצר אפילו במעורבין. ולהליץ בעד רמ"א נראה דהא באמת הסוגיא תמוה בקדושין דפשיט מהך לדין אגב ולא זכר כלל סברת ר"פ די"ל מדין חצירו קנה. לכן נראה דלמאי דמיבעיא התם אי בעינן צבורין שפיר ע"כ ר"ג מדין אגב הקנה להם דהא קשה אי נימא דבעינן צבורין ל"ל קנין אגב הא בלא"ה קני מדין חצר. ובסמ"ע תירץ דנ"מ בחצר שאינו משתמר ואם נימא בדעת אחרת מקנה קני אף בחצר שאינו משתמר קשה ל"ל קנין אגב כלל ובש"ך ביקש לומר דלא אמרינן מתנתו וחצירו באים כאחד וכבר כתבתי שדברים תמוהים הם וגם פשטא הך דמקומו מושכר לו קני מדין חצר אף דבאים כאחד מ"מ קני שפיר מדין חצר. לכן י"ל עפ"י מה שמבואר לקמן דף ק"ב דרבא ס"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והא מיבעיא ליה לרבא ומשני שאני התם דמפסיק כלי ופריך א"כ מבואר דבמפסיק כלי לא קני האויר א"כ ממילא אם המטלטלין מונחים על מטלטלין של מוכר לא מצי קני מדין חצירו דאין כאן אלא אויר ואויר אינו קונה כיון דמפסיק כלי וכלי שלו מפסיק וא"כ י"ל דצבורין הוה כה"ג ומ"מ לא קני מטעם חצר דמפסקי מטלטלין של מוכר וא"כ י"ל שפיר כיון דבקידושין קאי בהך סברא דבעינן צבורין ותקשי ל"ל אגב הא קני מטעם חצירו וצ"ל דבמפסקי לא קני מטעם חצירו כיון דמפסקי מטלטלין של מוכר וא"כ ממילא בהך דעישור שאני עתיד למוד שהיתה התבואה מעורבת בתבואת של ר"ג הוה אויר חצירו שאין סופו לנוח דהא תבואת ר"ג היתה מפסקת וע"כ אי בעינן צבורין הוכרח לומר דביש הפסק אינו קונה דאל"כ לא צריך לקנין אגב כלל. ולפ"ז י"ל ר"פ קאי למסקנא דלא בעינן צבורין א"כ בלא"ה א"ש דצריך קנין אגב דלא שייך ביה חצר א"כ שפיר י"ל אע"ג דמעורבין ומיפסק כלי שפיר מהני דעת אחרת מקנה ולכן משני ר"פ דעת אחרת מקנה שאני. ובהכי ניחא מה שהקשה הש"ך על רמ"א שפסק כהרא"ש דהא הסוגיא בקידושין דלא כר"פ ולפ"ז ניחא דודאי אי בעינן צבורין ע"כ לומר דלא כר"פ דאל"כ ל"ל קנין אגב ובהכי אזלא סוגיא דקידושין וע"כ אי נבעי צבורין ע"כ לומר דבמפסקי מטלטלי של מוכר לא קני מדין חצירו ור"פ קאי למסקנא דלא בעינן צבורין שפיר ס"ל דקני מטעם חצירו אף במעורבין אלא דמ"מ כיון דרבא ס"ל לקמן במיפסק כלי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וקיי"ל כרבא לגבי אביי דאביי פליג עליה התם מוכח דקיי"ל באיכא הפסק לא קני חצירו ולהכי נמי בקידושין דבעי למיפשט דבעינן צבורין מהך דמקומו מושכר לו וקשה לעולם לא בעינן צבורין וקני מטעם חצירו אף במעורבין אלא ודאי ס"ל להש"ס בפשיטות כרבא במיפסק לא קני חצירו וא"כ דברי רמ"א נכונים במ"ש דעיקר כהרא"ש דיש חילוק בין דעת אחרת מקנה כיון דמוכח בש"ס מהך דמנא תימרא ודאי דיש חילוק בין דעת אחרת מקנה אלא דסוגיא דקידושין ס"ל דעיקר הקנאה באגב היה ולא מטעם חצירו והיינו ע"כ משום דקי"ל כרבא במיפסק כלי לא קני מטעם אויר א"כ ממילא בהך דר"ג שהיו הפירות מעורבין לא קני האויר של החצר כיון דאיכא הפסק והכל ניחא: