מעיני החכמה עד

שם בפרש"י ד"ה אחר צבי שבור דהוא דומיא דמציאה כו'. נראה מפרש"י דמציאה היא מציאה בעלמא ואין פירוש המציאה צבי שבור. ואפשר דמשמע ליה לרש"י דהתוס' דייקו למה נקט זכתה לי שדי ואפשר ליישב דלפעמים אפשר שאין רוצה לזכות במציאה כדאיתא בברכות דמציאה מקרי לפעמים טובה מעין הרעה בשמע המלך ושקיל לה ובש"ע א"ח דשקיל כל אשר לו וא"כ אפשר דבסתמא לאו זכות מקרי אלא דבדבר קטן מסתמא אין המלך נותן עין אלא דקמ"ל אפי' בסתם מציאה. דבדבר קטן כמו גוזלות או כל דבר הבא מן ההפקר מחיתו שדי אין דרך שיקפיד לכן פרש"י מציאה סתם ובזו בעי גילוי דעת שרוצה לזכות

בתוס' ד"ה היה צבי הה"ד אפילו צבי שבור כו'. אפשר דקמ"ל ברץ כדרכו היינו דאם הגוזלות מונחים על הצבי אם כן אפשר דאפי' רץ אחריו ואינו מגיעו דרץ אחריו ומגיעו ודאי הכוונה שהיה מגיעו ויכול לתופסו לזכות בו דאל"כ אין תועלת בהגעה רק אם יכול לזכות בו וא"כ לפעמים אינו מגיעו שיוכל לתופסו ומ"מ בקל יוכל לתפוס המונח עליו ואז היה זוכה בגוזלות שמונחים עליו אבל ברץ כדרכו מסתמא המונח עליו ג"כ אינו מושג ולא יוכל לתופסו לכן לא אמר כלום. ובהכי ניחא דלפי הלשון שאמר התנא ברישא אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו הו"ל למימר גם בסיפא היה צבי רץ כדרכו גוזלות מפריחין ולמה נקט או שהיו. ולפמ"ש להורות נתן דצבי רץ איירי אפי' גוזלות מדדין רק שמונחין על הצבי או שהגוזלות מפריחין מצד עצמן וצ"ע לדינא בזה

שם בתוס' ד"ה הנ"מ תימא כו' ומסיק דליתיה פירוש למלוה בחצירו כו' עכ"ל. אפשר ליישב דודאי כבר כתבתי בכתבים ישינים דקשה למה יקנה חצירו אי משום שליחות אתרבאי הא הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ובחצר ליכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וכתבתי הטעם דודאי בשליח שייך שפיר חב לאחרים שאם יניחנה יזכה בה מי שירצה אבל בחצר אין לשום אחד ליכנס בלי רשות הבעלים ואין דין שיכנס אחר בלי רשותו ולכן בחצר שאינו משתמר כמו שדה אין דרך להקפיד ואינו קונה לו ויוכל כ"א לילך לתפוס המציאה משא"כ במקום משומר שפיר קני אף דבאינו סמוך ודאי אינו אלא שליחות מ"מ קני כדפרישית. וא"כ י"ל ודאי הך דמוקי בליתיה למלוה בחצירו אם כן כיון דמסתמא משכון במקום המשתמר הוא מסתמא כיון שבא אחר והחזיק בה לא מיירי במי שאין לו רשות ליכנס ונתפס כגנב אלא דמיירי באחר שיש לו רשות ליכנס לחצר כשאין המלוה בחצר וכיון שיש לו רשות ליכנס לא קני חצירו למלוה בליתיה בחצירו דבליתיה בחצירו ודאי לאו ידו הוא רק שליחות א"כ הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואין החצר זוכה לו כיון שיש רשות לאחרים ליכנס כשאין המלוה כאן דמסתמא זה נכנס ברשותו א"כ שפיר הוה כמו חצר שאינו משתמר ואין החצר זוכה לו ואם אין רשות לאדם ליכנס שלא מדעת המלוה באמת הו"ל כחצר משתמרת כדאמרינן הכא וקני ליה שפיר

ועיין שם דמעיקרא אמר הכא במאי עסקינן דליתיה כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי מקני מצי קני קניא ליה נמי חצירו כל היכא דליתיה לדידיה כו' חצירו נמי לא קני ע"כ וצריך ביאור איך יפרשו התוס' ורש"י פירש דליתיה בעיר ואי מפרשינן דליתיה בחצירו כמ"ש התוס' צ"ל דבס"ד כל שישנו בעיר סגי אף שאינו בחצירו רק באינו בעיר לא מהני דלא מצי קני ולמאי דמסיק והלכתא דליתיה בחצירו אף שישנו בעיר בעינן עומד בצידו ומ"מ אין טעם לחלק בין הוא בעיר או במקום אחר לענין דלא מצי זכי אטו לא מיירי בעיר גדולה כאנטוכיא. ולענ"ד נראה לפרש דבליתיה בעיר היינו עפ"י מ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ד"ה דשתיך שהקשה ליקני ליה חצירו ותירצו בדבר שאפשר שלא ימצאנו לעולם אינו קונה ומייתי ראיה ממעות שלפני השולחני. וא"כ יש לפרש שם בליתיה בעיר היינו שאין המלוה בעיר בשעה שמת הגר וא"כ לאו דעתיה עליה דשמא יפרענו בטרם ימות ולכן אין חצירו קונה דכיון דליתיה בעיר לא ס"ד שימות הגר כיון שלא שמע בו שמת ואין חצירו קונה בזה. ועפ"ז יש לפרש מה שסיים והלכתא דליתיה בחצירו דליקני ופירשו התוס' ורש"י שאין המשכון בחצר והוא תמוה דאיך חזר מן התירוץ בלי טעם. ולכן אפשר לומר דבלא"ה נחלקו מהרש"ל והש"ך בסימן רס"ח שדעת מהרש"ל דבחצר לא שייך יאוש שלא מדעת ואפילו בא לחצר קודם יאוש קניא חצירו ומייתי ראיה מן התוס' שהביאו ראיה משולחני ליקני ליה חצירו הרי נפל מידו קודם יאוש אלא ודאי יאוש שלא מדעת קונה בחצר והש"ך חולק עליו דהתוס' מייתי דלרבא ע"כ אינו קונה בדבר שאינו רגיל לימצא דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש וקשה תקני ליה חצירו אלא בודאי בדבר שאינו רגיל אינו קונה לכן דעת הש"ך בנפל לחצר קודם יאוש אינו קונה לעולם. ולפמ"ש ליישב לשון הש"ס י"ל בודאי ס"ל להש"ס למ"ד יאוש שלא מדעת הוה יאוש מוכח שפיר דבדבר שאינו עתיד לימצא אין חצירו קונה אבל לדידן דקיי"ל כאביי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש שפיר י"ל חצירו קונה גם בדבר שאפשר שלא ימצאנו והך דשולחני י"ל שאין חצירו קונה שנפל קודם יאוש לכן גם מהך דשתיך אין ראיה די"ל ודאי הישראל ראשון זכה בו מטעם חצירו ואם כן השני שבא לידו מכח יאוש שלא מדעת אינו זוכה מדין חצירו דמסתמא כבר היה אצל כמה בעלים ואם כן אם נימא יאוש שלא מדעת הוה יאוש שפיר מצינו למימר דחצירו קונה שלא מדעתו אף בדבר שאפשר שלא ימצא. ובזה מובן שפיר דמעיקרא אמר דליתיה למלוה בעיר ואינו קונה שאפשר שלא ימות מאחר שלא שמע שמת והיינו דוקא אי אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש מוכרח לומר דבדבר שאפשר שלא ימצא אין חצירו קונה וא"כ בליתא למלוה בעיר לא קנה. מיהו אנן קיי"ל בהא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ שפיר י"ל דבכל גווני חצירו קונה וא"כ לענין הלכתא דוקא בליתיה למשכון בחצירו וכ"ש אם גרס התם רבא דלרבא לשיטתיה י"ל בליתיה למלוה בעיר שלא ידע ממיתתו ואנן קיי"ל כאביי לכן אמר בליתיה לחצירו והוא נכון ועיין באס"ז עוד תירוצים על הך דשתיך טפי בשם תוס' חיצונית שאין חצירו קונה רק בחצר שהיה שלו קודם שבאה המציאה לידו וא"כ מהך דשתיך אין ראיה

שם בפרש"י ד"ה לא יהא שכחה אם חזר ושכחו כו' עכ"ל. משמע בלא חזר ושכחו פשיטא דלא הוה שכחה ואע"ג דבעיר לאו חצירו הוא כדתנן במתני' פ"ה דפיאה משנה ז' העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב לא הוה שכחה וכן מוכח הסוגיא דקאמר אבל בעיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה משמע דוקא בסוף שכוח הוא דהוה שכחה וכן נראה מדברי התוספות. ובפירוש רבינו שמשון והר"ב פירשו דהיינו בשדה אבל בעיר הוה שכחה אע"ג דלא שכחו בעה"ב כדאיתא בפ' שנים אוחזין ע"כ. וצ"ע דהכא משמע דדוקא זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה בעיר וצ"ל דהר"ש מפרש זכור ולבסוף שכוח היינו שבעה"ב זכור ושכוח על ידי פועלים אבל בעיר אפילו זוכר בעה"ב נמי הוה שכחה אף דלא שכחו כלל מהני שכחת פועלים וזהו דחוק. ועוד דהא שכחוהו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים לא הוה שכחה אף שאין לפועלים זכות בשדה ע"כ בעינן שכחת פועל ובעל הבית וכן משמע ברמב"ם בפרק ה' ממתנות עניים ועמ"ש בסמוך

בתוספות ד"ה זכור כו' פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת כו' עכ"ל. נראה לפרש הסוגיא לפירוש התוס' דהא תמוה מה ענין זה לחצירו הא התורה זיכתה לעניים בשל בעה"ב ונדחקו בזה ונראה לפרש דבודאי כיון דבעינן שישכחו הפועלים וגם הבעה"ב א"כ אמרינן בשכחת הפועלים כבר יצאה במקצת מרשותו של בעה"ב והוה כאילו יצאה מרשותו במקצת וכשישכח גם הוא גמר לצאת מרשותו לגמרי אלה דכיון דכתיב בשדה אמרינן דוקא בשכוח מעיקרו ששכח מתחילה א"כ לא זכה בה כלל כיון שהוא שכחו בעצמו והשכחה מוציאה מרשותו לא שייך שיזכה לו החצר שהרי לא היה דעתו עליו כלל שכן הוא דין תורה שע"י שכחה במה שסובר שאין לו יופקע זכותו א"כ לא שייך שיזכה בו מטעם חצירו שהרי כן רצון התורה שטעותו יהיה הפקר ואין לו בו כלום אף שלא נגמרה השכחה עד שישכחו גם הפועלים כיון שהוא שלו ושכחה נפקע זכותו ולא שייך שיקנה לו חצירו מאחר שעדיין לא שכחו הפועלים כיון שאין דעתו עליו בהא הפקיעה התורה זכותו וכ"ש אם נימא דחצירו לא קני במאי דלא מסיק אדעתיה. אבל אם הפועלים שכחוהו הרי כבר התחיל לצאת מרשותו אילו לא היה שם ע"כ פועלת השכחה להוציאה מרשותו ואז אם הוא בשדה לא תפעל שכחת הפועלים כיון דקאי בחצירו וחצירו כידו או אי משום שליחות אתרבאי הוה כאילו הוא ביד שלוחו ולא מצינו שתועיל שכחה במה שהוא בידו או ביד שלוחו ואף דאח"כ שכחו הרי שכחת בעה"ב לא מהני בלא פועלים וכאן שכחת הפועל לא הפעילה כלום דבשעת שכחת הפועל הוה בידו א"כ אין כאן רק שכחת בעה"ב ולא פועל ובעינן תרווייהו דהכי דייקינן מקרא

בתוס' ד"ה דילמא כו' פרש"י כו' ותימא כו' מגיה הברייתא עכ"ל. אפשר ליישב דבודאי נראה דהא דבעינן נמי שישכח בעה"ב היינו בהיה עמהם בשדה אבל אם לא היה בשדה כלל שכחת פועלים לחוד הוה שכחה שאם לא תאמר כן אין כאן שכחה בבעה"ב עומד בעיר ולא נכנס לשדה וא"כ יש לפרש ה"ק דודאי חצירו קונה לו בכל גווני אפי' עומד בעיר מקרי חצירו אלא כיון דהשכחה אינה רק בשדה אם כן מיד ששכחוהו פועלים הוה שכחה מאחר דעיקר שכחה בשדה היא וא"כ בהיה עומד בעיר מעיקרא דלא תליא השכחה רק בפועלים לחוד אי הוה אמרינן דמהני שכחה גם בעיר היה יכול להתנות גם בעיר. אבל כיון דהשכחה אינה רק בשדה לא מהני תנאי בעיר והיכא דלא היה בשדה בשעת קצירה דמהני שכחת פועלים לחוד גם תנאי לא מהני בעיר וא"כ י"ל דברייתא איירי בהיה עומד בעיר מתחילה ואי שייך גם בעיר שכחה הוה בעינן נמי שכחת בעה"ב בעיר אבל כיון דבעיר לא הוה שכחה כלל א"כ כשאין בעה"ב בשדה תליא בפועלים לחוד וממילא הוה שכחה ואין תנאו מועיל ומינה נמי אם היה בשדה ונכנס בעיר זכור ולבסוף שכח לא מהני שכחה ומשני לרבות שכחת עיר א"כ שפיר שייכא שכחה אפילו אין בעה"ב בשדה וגם תנאו היה מועיל אי לאו דלא זכה חצירו

בתוס' ד"ה עישור כו' וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת כו' קושיא זו אינה מוכרחת. וקושיא שנייה יקרא להם שם יש ליישב כדאיתא בפ"ק דראש השנה דמעמך זה לקט שכחה פיאה ופרש"י דהיינו מה שמגיע לעני דכתיב העני עמך וכן אמרו שם צדקה עובר בבל תאחר מיד א"כ י"ל לפמ"ש התוספות בקידושין שהקשה הא עזרא קנס הלוים במעשר ותירץ דקנסא לעניים ומבואר בר"ה שם דצדקה מחייב עלה