מעיני החכמה עג

ולא זכי רק מטעם מיגו דזכי לנפשיה לכן הוא כרגלי הממלא ואם הממלא יש לו אלף אין לו יתר מאלף אף שמי שנתמלאו לו יש לו אלפים לא אמרינן כיון דזכי במקצת זוכה לו ביותר. ולא הבנתי דכאן אי אפשר שיזכו שניהם שאין המים אלא כשביתת אחד מהם ואיך שייך מיגו דזכי לנפשיה שאם יזכה באמת לנפשו בכל המים הרי קונים שביתת הממלא אבל מה שתופס מקצת לעצמו אינו סותר זכייתו במותר לאחר וזכה בשביל שניהם ואף דיש לפקפק דהרי הש"ך דיוקו מהך דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה היינו במציאה דשניהם זוכים א"כ תקשי דנימא נמי שיתפוס לעצמו ויזכה בשכר טרחו ואין לומר אדרבה לא יזכה ולא הועיל לו כלום דא"כ גם במציאה נימא הכי מ"מ יש לחלק בין בחוב שאינו בע"ד כלל לתפוס בין מציאה

במשנה ובא אחר והחזיק בה למאי דמשני טעמא דמתני' דבנפילה ניחא ליה דליקני א"כ קשה למה צריך אחר להחזיק בה יקנה האחר בד' אמות ומשמע דלא קני האחר בד' אמות כיון דנפל עליה הך

בתוס' ד"ה ארבע אמות כו' וא"ת באלו נערות כו'. לכאורה י"ל כיון דד' אמות דקני הוא מתקנת חכמים א"כ מסתמא הגנב לא ניחא ליה דליקני שיעמוד ברשותו לענין אחריות ויוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים. אף דכל גנב לא ניחא ליה דליקני ומ"מ בחצירו קאי ברשותיה היינו דע"כ אוקמה רחמנא ברשותו משא"כ בד' אמות דחזינן אי לא ניחא ליה אינו קונה

בגמ' תקינו רבנן ד' אמות דלא ליתי לאנצויי. צריך ביאור דמ"מ יהיה מחלוקת ביניהם בענין ד' אמות כדאיתא ביומא פרק בראשונה שכל אחד ירצה להקדים

שם בגמ' אמר אביי מותיב ר"ח בר יוסף פיאה כו'. אמר רבא כו'. הא דלא קשיא ליה לרבא מפיאה אפשר לומר דפשיטא ליה לרבא לשיטתיה דבפיאה שהיא שדה דבעה"ב אין תקנת ד' אמות אלא דס"ד כיון דעניים אית להו רשות להלוכי ביה יש תקנת ד' אמות והיינו אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי י"ל כיון דעניים יש להם רשות להלוכי לא הוה בכלל שדה דבעה"ב וא"כ רבא לשיטתיה דס"ל הלכה כריש לקיש בהני תלת דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי פשיטא ליה שאין תקנת ד' אמות בשדה דבעה"ב ורב חייא בר יוסף תלמידיה דר' יוחנן ס"ל כרבי יוחנן רביה דקנין פירות כקנין הגוף דמי קשיא ליה שפיר מפיאה

שם בגמ' נטל מקצת פיאה כו'. עמ"ש במ"ק לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לו בה כלום דקונסין אותו אפילו במה שכבר נטל והקשו עליו דזהו מחלוקת ר"מ ורבנן בתוספתא. ואפשר דמשמע לי' כן דקשה מאי פריך נוקמא בפיאה שבמחובר וכן בשכחה מחובר למ"ש התוי"ט דלא גרסינן בעומר השכחה לכן ס"ל דהש"ס משמע ליה דאין לו בה כלום היינו כר"מ ור"מ ס"ל העומד לתלוש כתלוש דמי ושפיר פריך דליקני ליה ד' אמות

שם בגמרא בנפילה ניחא ליה דליקני. להך לישנא דד' אמות קונין בפיאה קשה אמאי בהך משנה דמייתי לעיל במי שליקט הפיאה דרבנן ס"ל יתננה לעני הנמצא ראשון הא כבר זכה בה מטעם ד' אמות ויוכל ליתנה למי שירצה כיון שזכה קודם לקיטה מטעם ד' אמות. וצ"ל דבמחובר לא קני ד"א ובשעת לקיטה הרי אמר שאינו מתכוין לקנות לעצמו

דף י ע"ב בתוס' ד"ה ואי כו' וא"ת מה צריך כו'. עיין מהרש"א שרש"י פירש דבגט לא צריך קרא לשליחות דכבר נפקא מושלחה וכמ"ש בפרש"י ובגנב צריך קרא משום דאין שליח לדבר עבירה. ואפשר לומר דקשיא להתוס' דילמא גם בגט צריך קרא לדבר עבירה והיינו כשזרק לתוך חצירה דהא לפרש"י צריך להבין בלא"ה מ"ש דמושלחה נפקא וקשה בשלמא שליח עושית מדעתה ואיך תתגרש בחצר שלא מרצונה הא אין עושה שליח רק לרצונה. וצ"ל לפרש"י דבאמת מהא גופיה מוכח דמשום יד אתרבאי אלא דמצינן למימר דלא מרבי חצר רק מדעתה ובהא פרש"י דמדעתה לא גרע משליחות וע"כ אתי לבע"כ א"כ ממילא מדין יד אתרבאי ואי נימא משום שליחות צ"ל דלא מיגרשא בחצר רק מדעתה ונפיק שפיר מושלחה. אלא דקשה דילמא גם בגט צריך קרא לחצר דמתגרשת בחצירה אפילו בדבר עבירה כגון שנתן גט בחצירו שתקנה במה שתחוד ותפתח כדאיתא בהזורק והיא נשבעה שלא תקבל מרצון וא"כ קמ"ל דמ"מ מיגרשא אפילו בעבירה וקמ"ל דמ"מ מהני משום שליחות כיון דבע"כ מותיב בה. ואין לומר דכבר נפיק מחצר דגנב דהא בריש הזורק עביד צריכותא בין גנב לאשה. וצ"ל דרש"י ס"ל אם נשבעה וקיבלה הגט באיסור לא מהני וכהך דיעה בש"ע ח"מ סימן ר"ח א"כ התוס' לשיטתייהו דס"ל בתמורה דף ו' דבאיסור שבידה לכ"ע אי עביד מהני א"כ י"ל דפשיטא להו דכיון דיש שליחות כיון דבע"כ מותיב בה ממילא מתגרשת ג"כ וא"כ ל"ל דנפיק מושלחה די"ל ג"כ דאתי לדבר עבירה וכדפרישית לכן לא ס"ל כפרש"י. מיהו י"ל לפרש"י שפיר נפיק לן דע"י חצר מתגרשת אפי' בעבירה כיון דבע"כ מותיב בה דכיון דכבר נפקא לן דבגנב מהני חצר בעבירה משום דבע"כ מותיב בה וכיון דכבר כתיב חצר ג"כ בגט ממילא לא הוה רק גלוי מילתא בעלמא דמהני שליחות בכה"ג ולכן פרש"י שפיר דנפקא לן מושלחה ודו"ק. מיהו למאי דפרישית לעיל במ"ק לשיטת הש"ך דלא אמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד וכתבתי לחלק דבגט דאתרבאי משום יד שפיר אמרינן גיטה וידה באים כאחד א"כ א"ש טובא דפריך מדמרבינן גגה חצירה וקרפיפה ובריש הזורק פריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק דגיטה וידה באים כאחד א"כ י"ל דזהו הקושיא כיון דמרבינן חצירה אף דמה שקנתה אשה קנה בעלה ע"כ לומר גיטה וחצירה באים כאחד ומהא גופיה מוכח דמשום יד אתרבאי דאי משום שליחות לא מהני גיטה וחצירה באים כאחד:

בתוס' ד"ה דאמר כו' וא"ת אפילו אמר לכהן נמי כו'. הקושיא עצומה ופורק אין לה דדברי התוספות דחוקים למאד דכיון דמשום לפני עור לא מקרי דבר עבירה א"כ מה איכפת לו במה שהיה אם היה מקדשה לעצמו ועמ"ש ליישב בקונטרס. ואפשר לומר עוד כיון דחזינן דמחשבינן מעשה המשתלח כמעשה השליח דהא אמרינן בקדושין לשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון א"כ חזינן אף שאין למשלח חלק במעשה ואין שייך לו מ"מ חייב המשלח במעשה השליח ובאכול חלב היה המשלח ג"כ חייב אי לאו דמקרי זה נהנה וזה מתחייב א"כ אם השליח מקדשה ואמר לגרושה התקדשי לפלוני הכהן היא שליחותא דידיה קעבדה וראוי לחייב המשלח דמ"ש מא"ל אכול חלב או התקדשי שתעשה היא האיסור אלא דפטור משום אין שליח לדבר עבירה נמצא בעושה שליח לקדש גרושה מקרי ג"כ שליח לדבר עבירה שהרי עושה שליח שיעשה שליח לעבירה והוה כאילו היא עושה העבירה במה שהיא מתקדשת עפ"י אמירתו שתתקדש לפלוני וא"כ מקרי ג"כ שליח לדבר עבירה כיון דאיתא בפרק יש מותרות דהאשה עוברת משום לא יקחו היינו לא יקיחו וא"כ השליח הוא העובר בלא יקיח שעושה לאשה שליח לעבור על כל יקיח אלא כיון דמצוה זו לא שייכא רק בכהנים ממילא ישראל אינו בכלל לאו זה כלל משא"כ באמר לכהן שמוזהר על הלאו א"כ מקרי שליח לדבר עבירה שהרי עושה לאשה שליח לעבור על בל יקיח א"כ הוא עובר ומקרי שליח לדבר עבירה

עיין בנימוקי יוסף שכתב דבקטן שאין לו יד הוה כמו חצר דבע"כ מותיב ביה ובש"ך ח"מ סימן קפ"ב תמה הא אין שליחות לקטן עמ"ש בספרי גט מקושר סוף סדר גט שלישי ליישב דברי הנימוקי יוסף. ואפשר לומר עוד דהא איתא במס' מעילה דף כ"א בשילח ביד חרש שוטה וקטן אם עשה שליחותו בעל בית מעל ופריך הא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאו כמעטן של זתים דכיון דניחא ליה אתעבידא שליחותיה והתוס' הקשו שם דהא בשליח בעינן בר דעת ותירצו כיון דשליח דמעילה תליא בשינוי רשות אין קפידא בבר דעת א"כ י"ל בגניבה נמי אם מצווה לחרש שוטה וקטן להוציא דבר מרשות חבירו כיון דעיקר טעמא דע"י שהוציא מרשות חבירו מתחייב א"כ אם יצא ע"י חש"ו נמי אתעבידא שליחותיה ולא דמי לשולח את הבעירה דחייב מטעם מזיק וצ"ל שהוא כאילו הזיק בעצמו וזה לא אמרינן כיון דאין שליחות משא"כ במצווה לקטן לאכול מאכל של חבירו הרי על ידו הוציאו הקטן מרשות חבירו וכדומה ואתעביד שליחותו כמו במעילה אלא דבעלמא אין שליח לדבר עבירה ולא עדיף אתעביד שליחותיה מאילו עשאו שליח בפירוש רק במעילה דיש שליח לדבר עבירה שפיר אמרינן דאתעביד שליחותיה מהני ג"כ ובעלמא דאין שליח לדבר עבירה גם אתעביד שליחותיה לא מהני וא"כ בציוה לקטן שאין לו יד ליקח חפץ של פלוני והוציאו מרשותו כיון דניחא ואתעביד שליחותיה שפיר מתחייב אם לא שייך טעמא דאין שליחות לדבר עבירה דף יא ע"א במשנה ראה אותן רצין כו' ואמר זכתה לי שדי התוס' דייקו למה ליה למימר זכתה לי שדי ואפשר דקמ"ל היכא דבעי אמירתו והיינו אם טוענין שכבר זכו בו בטרם שנכנס לשדהו אלא דהוא מוחזק ואין יכולין להוציא מידו מיהו אם ראה שהרצין תופסין לעצמן שפיר י"ל דכיון דשתיק אודויי אודי. מיהו לעיל איתא דאם מביא ראיה שמצאה לא אמרינן דאודי כיון שהיה ודאי שלו א"כ י"ל בזכתה לי שדי קמ"ל דלא מהני תו החזקתן במציאה לומר דאודי להו שכן הוא. אף דבפני עדים כתבו קצת מפרשים דלא אמרינן אודי י"ל דוקא בדבר שכבר טענו עליו משא"כ היכא שלא טען כלל עליו שפיר הוה הודאה בשתיק אפילו בפני עדים. לכן אשמועינן התנא באמר זכתה לי שדי תו לא מהני תפיסתן אפי' שתיק כיון שכבר אמר זכתה לי שדי לא הוה הודאה עפ"י העדים דהוה כדלעיל באם דנו עליו לא הוה הודאה בתפס בפני עדים דאמר הא חזו ליה סהדי לדעת המפרשים לעיל דס"ל בפני עדים לא הוה הודאה. עוד אפשר לומר דבלא"ה יש לדייק למה נקט ראה אותן רצין ולא נקט באחד רץ אחר המציאה לכן אפשר לומר דאם אחד טוען שכבר זכה במציאה בטרם שנכנסה לשדהו וזה טוען מספק שזכתה לי שדי אפשר דבכה"ג לכ"ע י"ל ברי ושמא ברי עדיף כיון שלא היה בחזקתו מעולם אבל אם שנים רצין וכל אחד טוען כולה שלי תו לא הוה בכלל ברי ושמא כיון שכל אחד מכחיש את חבירו ואין להם בו חזקה ולא דמי לשנים אוחזין בטלית שכתבתי לעיל שאין אחר יכול לתפוס היינו משום דבחזקת שניהם קאי משא"כ הכא שאינו בחזקתן ואפשר שלא זכה שום א' בו וא"כ שפיר נקט זכתה לי שדי להורות דיש טענה ביניהם שטוען נגדן שטוענין כ"א שהוא שלו וזה טוען שאינו מאמינן וכיון דביש טענה איירי שפיר נקט הטענה שטוען נגדו שזכתה לו שדהו ואין יכולין להוציא מידו עיין בסמוך: