מעיני החכמה ז

ס"ל כאביי לפרש"י לקמן. והשתא בהך ס"ד דלא ידע דר' יוחנן שפיר י"ל משום מלוה ישינה דהא כן מוכח ממתני' דשניהם נשבעין ונוטלין וא"כ בכל דוכתי דשייך לומ' ספק מלוה ישינה י"ל דמורי התירא וא"כ פריך שפיר ודו"ק

בפרש"י ד"ה דלא כסומכוס. בב"ק גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה עכ"ל משמע דשם אמר סומכוס דחולקין בלא שבועה וא"כ ע"ז מסיק דאמר סומכוס אפילו ברי וברי. ויש לתמוה ע"ז דהא התם בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה והניזק אומר משנגחה ילדה והמזיק אומר עד שלא נגחה ילדה. אי בברי וברי איך יעלה ע"ד שיאמר סומכוס בזה חולקין בלא שבועה הא המזיק הוה מודה במקצת גמור שמודה לו בפרה וכופר בולד. ולא הוי הילך אף דתם משלם מגופו כיון דצריך שומא וכמ"ש הש"ך ח"מ סי' שצ"ט וסי' ת'. ועוד דאיך אפשר דאמר סומכוס בהא אפי' בברי וברי הא מסקינן לקמן דף ק' דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. וצ"ל דעיקר קושיא אינה אלא מהך דהשואל וכן פרש"י לקמן ד"ה דרבה בר רב הונא. דשם שפיר אפי' בברי וברי ליכא שבועה דאורייתא בזה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה דאין טענתן רק על הולד וא"כ ה"נ ר"ל לרש"י לפרושי דגם בס"ד קאי נמי אמאי דאיתא התם יחלוקו. אבל הך דשור שנגח אפי' בלא מתני' נמי תקשי הא איכא הודאה במקצת וע"כ צ"ל דשמא ושמא הוא וא"כ מאי ס"ד דמקשה. ונראה שלזה דקדק רש"י לקמן דף ק' ד"ה ברי וברי כגון מתני' כו' ע"ש שכיון בזה שלא נטעה דקאי אשור שנגח והתם ודאי לא אמר סומכוס בברי וברי יחלוקו. דהא מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא רק במתני' דהתם דליכא שבועה דאורייתא

ד' ג ע"א גמרא אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא אפי' למאי דפרישית לעיל במשנה דלמאי דמוקי לקמן בתפיסי בכרכשתא לא מקרי מוחזקין. וא"כ לא שייך לומר אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה. י"ל דודאי עיקר סייעתא דמתני' היינו ודאי דפשיטא דשבועה זו דרבנן. אלא דלא מתקני שבועה דליתא בדאורייתא כדלקמן דף ד'. ובודאי שבועה דמתני' אתי' נמי שפיר בשניהם תופסין בגוף הטלית שוה בשוה. וחולקין גם עם השאר שאין תפוסין ובהכי שייך שפיר אנן סהדי ובכה"ג דמי שפיר לשבועה דאורייתא

בתוס' ד"ה מפני כו' וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור. לכאורה קשה דאי גם כופר הכל חייב שבועת התורה א"כ כי הוא זה ל"ל ליכתוב סתמא שבועת ה' תהיה כו' וכיון דכופר הכל חייב ממילא שמעינן דה"ה מודה במקצת. ומצאתי כן באסיפת זקנים בחדושי רמב"ן כתב ג"כ כנ"ל ולא שייך לפטור מודה במקצת מטעם מיגו כיון דאי בעי כפר הכל א"כ י"ל איערומי קמערים, ואפשר דקושיית התוס' היא לשמואל דס"ל טענה עצמה שתי כסף כדאי' פ' הדיינין ומוכח הכי מדכתיב כי יתן איש כו' כסף ודרשינן כסף שנים ועלה כתיב אשר יאמר כי הוא זה וחסרה לה טענה וא"כ אי לא כתיב כי הוא זה הו"א דבעינן כפירה ב' כסף נהי דגם מודה במקצת חייב היינו דוקא כשהכפירה ב' כסף וא"כ לדידן דקיי"ל כרב לק"מ דא"כ למה כתב שבועה במ"מ. ובלא"ה נמי קשה אפילו לרב הא אמרינן בגמרא פ' הדיינין דף ל"ט ע"ב דלרב כי הוא זה להודאה במקצת הטענה אתא ופרש"י שאין חיוב שבועה אלא במודה במקצת. ועוד מדמעטינן מכי הוא זה הודאה שאינה ממין הטענה ואם גם כופר הכל חייב א"כ לא שייך למעט הודאה שאינה ממין הטענה. וגם להך מ"ד דס"ל כי הוא זה ממעטינן הודאת פיו על הודאת פיו אתה מחייבו וא"א מחייבו על העדאת עדים. ואם גם כופר הכל חייב לא גריעא העדאת עדים מכופר הכל וצ"ע

בא"ד וא"ל דילפינן מדאיצטריך למיכתב שע"א כו'. לפמ"ש הרא"ש בשם הר"ם מרוטנבורג דקרא דקם לשבועה היינו אפי' לפטור משבועה א"כ צריך קרא לפטור עד מסייע ועיין בחדושי כתובות דף י"ח

בא"ד דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום וא"י כו'. לכאורה קשה דאם נימא דכופר הכל נשבע שבועה דאורייתא לא משכחת לה שבועה בטענו ספק ע"פ עד לפמ"ש הפוסקים והרא"ש כאן דהיכא דהוה מתוך שאין יכול לישבע משלם לא פטר עד מסייע וא"כ כשיתבענו ספק עפ"י העד וישלם לו ואם יחזור ויתבענו א"כ יהיה מחויב שבועה ואין יכול לישבע שהרי טענו ספק והעד אין יכול לפטרו. דבמשואיל"מ לא פטר עד מסייע. וי"ל דהתוס' לשיטתיה אזיל דאיתא בתוס' בפ' הפרה דהיכא דלא הוה ליה למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ וא"כ משכחת לה בטענו ספק היכא דלא הו"ל למידע דהיינו כשיתבענו שאביו הלוה לו והוא כופר וכשמשלם לו וחוזר ותובעו שיחזיר לו המעות שלא הלוה לו אביו מעולם וכיון דזה לא היה לו לידע לא הוה מחויב שבועה ואיל"מ מיהו לא דמי לשאר משואיל"מ דעלמא כשתובעו ממון והוא לא היה לו לידע אינו מתחייב לשלם ע"פ מה שטוען שמא כיון שהברי גרוע והשמא טוב משא"כ הכא שבא להחזיק ע"י שהעד אומר. והוא א"י בוודאי שאביו הלוה לו וזה טענו ברי שיש לי מעות בידך שנתתי לך שלא כדין ודאי מקרי משואיל"מ. מיהו י"ל דהתוס' לשיטתיה דהקשו אי שעבודא דאורייתא האיך נשבעין שבועת התורה הא הו"ל שעבוד קרקעות ותירצו בלית ליה קרקעות א"כ משכחת לה שהתובע יש לו קרקע וזה אין לו קרקע. מיהו התובע מצי למחול השעבוד. ובאמת יש לי מקום עיון בזה שהסכימו רוב הפוסקים לחייב שבועה בטענו ספק עפ"י העד דכשישלם לו ויחזור ויתבע ממנו מה שנתן במה יפטר דהא אם מתרמי שאחד לקח ממון חבירו ובא להחזיק בו בספק ע"י ע"א שאמר לו שהוא חייב א"כ פשיטא שאין יכול להחזיק בספק ע"פ ע"א דאין ע"א קם לממון. וי"ל דמ"מ ישלם לו וכשישלם ישביענו ע"פ העד. מיהו לכאורה י"ל דמוכח דכופר הכל פטור כמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין דהא דצריך קרא ולקח בעליו ולא ישלם היינו משום דס"ד כיון דמודה במקצת ויש רגלים לדבר לטענת התובע הו"א דישבע ויטול וכמו כן בע"א כיון שע"א מעיד כדברי התובע הו"א שתהיה שבועתו במקום עד השני ואם נימא דכופר הכל נשבע א"כ לא צריך קרא דולקח בעליו דמהיכא תיתי לומר דישבע ויטול דמסברא נמי אית ו למימר דהמוחזק נשבע ונפטר בשלמא על החיוב שבועה במודה במקצת שייך לומר סברת הרא"ש דיש רגלים לדבר או בשבועת ע"א בברי שפיר הוה ס"ד שישבע ויטול אבל אי לא הוה שבועת ע"א רק כספק א"כ ממילא אי אפשר לומר שישבע ויטול שהרי טוען ספק ול"ל קרא דולקח אע"כ דאין נשבע רק במודה מקצת ושפיר צריך קרא במודה במקצת והה"ד בע"א כיון דשבועתו עפ"י ברי ודו"ק

ד' ג' ע"ב בתוס' ד"ה בכולי. מה שפירש"י כיון דחשיד כו' וע"ז תימא דהא מסיק לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד כו'. ול"ל דרבה ס"ל כאביי משום ספק מלוה ישינה דא"כ פשיטא דלא מצי למימר כלל דנימא מיגו דחשיד כיון די"ל מלוה ישינה. מיהו י"ל למאי דפרישית במס' כתובות דף פ"ז ע"ב י"ל דגם אביי ס"ל סברא דספק מלוה ישינה רק דקשיא ליה ל"ל קרא איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת קטן הא בלא"ה י"ל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ול"ל דיש לו מלוה ישינה על הקטן דאין על הקטן חיוב תשלומין מן התורה אלא דמשכחת לה בקטן הבא בטענת אביו ויש לומר שיש לו ספק מלוה ישינה על אביו ונמצא שאינו מתחייב לשלם לקטן היורשו כיון שאביו חייב לו כנגדו מיהו לפרש"י לשיטתיה לר"א בן יעקב בכה"ג מחייב שבועה וע"כ לא נתמעט קטן רק בנתינת קטן עצמו וע"ז לא שייך ספק מלוה ישינה ולהכי מסיק טעמא דאשתמוטי כיון דמוכח דאפילו היכא דלא שייך ספק מלוה ישינה נמי יש חיוב שבועה ולכן צריך לטעמא דאשתמוטי אלא ודאי גם רבה ס"ל כאביי דאמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא היכא דשייך ספק מלוה ישינה לא אמרינן ולק"מ קושית התוס'. ובלא"ה נמי לא קשה דאע"ג דס"ל טעמא דספק מלוה ישינה מ"מ טעמא דאשתמוטי עדיף ותדע דהא הכופר בפקדון פסול לעדות ולא תלינן בספק מלוה ישינה כמ"ש התוס' לקמן דף ו' ובמלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי קמשתמיט וא"כ ניחא ליה טפי למימר טעמא דאשתמוטי ונ"מ אפילו מחל לו כל תביעות כמ"ש הנימוקי יוסף לקמן ולק"מ בספ"י ביקש לומר דרבה ע"כ לא ס"ל כאביי דאל"כ לא קשיא דיהא נאמן במיגו דכופר הכל דיש לומר שאין לו מלוה ישינה רק כנגד מה שכופר ועל התוס' נמי הקשה כן. אבל העיקר נראה דאפי' לאביי מוכח בכתובות ובשבועות טעמא דרבנן דפליגי אר"א ב"י משום דס"ל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא והיינו לפירוש התוס' דנאמן במיגו דכופר הכל ואם איתא מאי מיגו יש לו הא י"ל שאין לו ספק מלוה ישינה רק על חמישים. ולכן נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלא שייך לחייבו שבועה בשביל כך דאם יהיה לו ספק מלוה ישינה על חמשים וירצה לתופסם עד שיזכור ומאחר שיתחייב שבועה לא יהא לו אפשר לתופסם וא"כ ממילא שלא יעשה רק לכפור הכל בב"ד ואי משום שאין חפץ לגזול חבירו בשאט נפש מי ימחה בידו לשלם לו בינו לבין עצמו הסך הברור לו שחייב לו והיתרון יתפוס עד שיזכור וזה אפשר כוונת רש"י שפירש דלא חשיב משיב אבידה והיינו דאפי' תימא דניחא ליה לכפור רק המקצת שיש לו ספק מלוה ישינה עליו כנגדו מ"מ ודאי אם יתחייב שבועה לא יעשה באופן אחר רק לכפור הכל בב"ד וכשירצה לשלם לו מה שברור ישלם לו בינו לבין עצמו לכן צריך לסברא דחזקה אין אדם מעיז ולא יכול להעיז ולכן בבנו שיכול להעיז לא שייך לחייבו שבועה דא"כ יכפור בכל כדי להפטר משבועה ומה שברור לו ישלם לו בינו לבין עצמו ולק"מ וברור

בא"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי. נראה לפרש המשך דבריהם דלפרש"י יש ליישב קושיא זו דנהי דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי מ"מ כיון דאמרינן בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי מישתמט א"כ תו ל"ל מיגו כלל שאין חפץ לכפור רק במה שאינו מודה עביד הכי לאשתמוטי וליכא מיגו שיכפור בכל דיש לומר דמה שמודה יש לו לשלם ואין חפץ לאשתמוטי רק במה שאין לו. אלא דקשה לפ"ז ל"ל לסברא דחזקה דאין אדם מעיז בלא"ה ליכא מיגו דכופר הכל די"ל שאין חפץ לכפור רק במה שרוצה לשמט עצמו ומה שיש לו לשלם באמת מודה לו. מיהו לפרש"י א"ש די"ל ודאי משום הך סברא דאשתמוטי אין להפסיד מיגו שלו שנאמר דלאו קושטא קאמר רק לאשתמוטי דמהיכא תיתי לומר כן דכיון דיש לו מיגו באמת טפי אית לן למימר דקושטא קאמר וראיה דלא כפר בכוליה ומהיכא תיתי לתלות באשתמוטי להפסיד מיגו שלו ולא מהני טעמא דאשתמוטי רק שלא נימא מיגו דחשיד לענין לפטור משבועה כיון דבאמת אין לו מיגו ל שיפטור מטעם מיגו דחשיד ע"ז דיינינן ליה לכף זכות דמשתמיט אבל אי הוה לי' מיגו יש לדונו יותר לכף