מעיני החכמה ו

שם בגמרא ונחזי זוזי ממאן נקט. רש"י פירש דבנקט זוזי מחד אפי' אין מקחו בידו נאמן. ולכאורה לס"ד דאיירי בנקט זוזי מחד א"כ תקשי נימא יהא מונח עד שיבא אלי'. וכן הקשה בספר פני יהושע עמ"ש לעיל מיהו נ"ל בלא"ה דרש"י לא פי' דקים לן הך מילתא מסברא דשפיר י"ל דאע"ג דאיכא ודאי רמאי נמי יחלוקו כמ"ש התוס' והרא"ש. אלא דמוכח כן ממתני' מדלא נקט אני ארגתי' ולא צריך למיתני רישא במציאה וא"כ השתא ע"כ דלא ידע מהצריכא. א"כ לא מוכח כלל דבאני ארגתיה יהא מונח וי"ל גם באני ארגתי' יחלוקו ובמתני' דנקט זוזי מחד ע"כ היינו אני ארגתי' כיון דאיכא ודאי רמאי ואפ"ה יחלוקו ולא הוה אני ארגתי' רבותא טפי וא"ש. ובהכי ניחא קושי' התוס' דנוקי בליתיה קמן דבהך ס"ד דס"ל אפילו איכא ודאי רמאי יחלוקו. א"כ הא גופא קשיא למה צריכא ליה לר"פ לאוקמא במו"מ וצריך לאוקמא בליתי' קמן לוקמא כולה שלי באני ארגתי' דלא צריך לומר דוקא דליתי' למוכר קמן ולמסקנא א"ש בלא"ה דבאני ארגתיה באמת יהא מונח ודו"ק. ולכאורה היה נ"ל לפרש דאף בס"ד א"ש הצריכא דודאי איירי בנקט זוזי מחד ומ"מ א"ש דקמ"ל תרתי. דאי תני במו"מ הוה ס"ד דלהכי צריך שבועה משום דמורי התירא והוא ע"פ מה שמבואר לקמן דף ה' אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו ופריך אי הכי נשקול בלא שבועה. וקושיא זו לא קשה רק אם מחלקותן על דמי הטלית. משא"כ במו"מ דעיקר כוונתם על גוף הטלית. ולכן אף דיהיב זוזי צריך לישבע שיש לו בגוף הטלית כיון שע"ז אנו דנין. והשתא שפיר י"ל במקח וממכר דאיירי שדנין על גוף הטלית דוקא מורי התירא משום דמלוה ישינה יש לו עליו אבל מציאה איירי שאין דנין על גוף הטלית, רק על הדמים ויחלוקו לדמי ולכן אף בס"ד דאיירי בנקט זוזי מחד מ"מ י"ל דרישא אין דנין על גוף הטלית ומיירי שאין ראוי לחלוקה ולא איכפת להו בגוף הטלית כלל רק בשביל שויה של הטלית אבל מו"מ קמ"ל דנקט כולה שלי דייקא היינו שדנין ג"כ על גוף הטלית וא"כ י"ל דמורי ויש לו ודאי מלוה ישינה עליו ודו"ק. ובעיקר פירוש של רש"י ושאר מפרשים אין להאריך כאן רק במה שנוגע לשמעתין, ולכאורה דגם הרי"ף מפרש כן דהרי"ף הקשה אמאי דגרס ולא ידע דאפילו ידע נמי כיון דאין מקחו יוצא מתחת ידו אינו נאמן ומדלא הקשה הרי"ף על עיקר קושי' הש"ס מאי פריך ונחזי הא אין מקחו יוצא מתחת ידו משמע דס"ל כפירש"י ולא קשיא ליה רק למאי דמסיק בנקט זוזי מתרווייהו ותו לא צריך למימר ולא ידע. והרא"ש תמה עליו במה שתירץ דאוחזין לא קאי אמו"מ ל"ל לדחוק דאיירי בלא ידע לוקמא אוחזין כפשוטו ובש"ך תירץ דאדרבה ניחא ליה לאוקמא בלא ידע דא"ש אפי' אי אוחזין בכל גווני ובאמת נראה דעיקר קושית הרא"ש שאין התחלה לקושית הש"ס ונחזי דמי הכניסו לכך דאוחזין לא קאי אמקח וממכר

בפרש"י ד"ה וניחזי כו'. דעת רש"י הוא תימא גדול למה יפה כחו של זה המוכר לאחר שיצא מקחו מת"י יותר מע"א. וכן תמהו עליו כל הראשונים. מיהו לענ"ד נראה ליישב לדברי כנה"ג שביקש לומר בדעת רש"י דס"ל דאמרינן מיגו למפרע. וא"כ שפיר אפילו באין מקחו יוצא מתחת ידו נאמן במיגו דהיה אומר בשעה שהיה יוצא מתחת ידו מעיקרא ואז היה נאמן. ואפילו אי לא אמרינן בעלמא מיגו למפרע אפשר דהכא אמרינן. דבשלמא בעלמא אמרינן דעד עתה היה בחזקת כשרות ועתה נהפך לבבו לרמי'. משא"כ הכא דאין המוכר נוגע בדבר כלל ואין אדם חוטא ולא לו. רק דגזירת הכתוב דע"א לא מהימן ולכן הכא שכבר היה פעם א' בידו לא הפסיד מיגו שלו. כיון דהיה יכול להחזיקו ולומר ששל זה הוא. קודם שיצא מתחת ידו

בתוס' ד"ה וליחזי ובחנם דחק כו'. ולכאורה היה נ"ל דרש"י לשיטתיה לא מצי לפרש דיפטרנו משום עד המסייע דהא כתב הג"א דאחר דתיקון רבנן שבועת היסת לא הוי המוכר עד משום שצריך שבועה אם יאמר ו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לאו עד הוא. אלא דקאי אמתני' דעדיין לא נתקנה שבועת היסת. וזהו דווקא לשיטת הג"א. משא"כ לפרש"י דס"ל דבפקדון דמעיז כיון שלא עשה לו טובה גם כופר הכל צריך לישבע. וא"כ אם יתבע המקח מן המוכר צריך לישבע שבועה דאורייתא דהוי כפקדון וא"כ ע"כ לאו משום עד מסייע אתי עלה דצריך שבועה ולאו עד הוא. אבל לפענ"ד דברי הג"א צ"ע דכל הפוסקים סתמו דבריהם. ונלענ"ד דלא מחייב כאן שבועת היסת כיון דטוענין כ"א שלו נתרצה ונתנה לו והשני טוען שלו נתנה. א"כ אף אם יאמר המוכר שנתרצה לחבירו אין לו שום תביעה אף שהמוכר שקר עינה בו. מ"מ לפי דבריו אין לו שום תביעה על המוכר שיתחייב לו ממון שאף אם יודה לדבריו שלו נתרצה. מ"מ הרי חבירו מכחישו. וא"כ שבועה זו למה דהרי בין כך ובין כך לפי דברי כ"א נפטר המוכר שהרי המוכר עשה כדת ומסרו למי שמכרו לו. ואין זו טענה עליו (גם) כיון שאומר שנתרצה ומסרו לו. וא"כ אין לו שום תביעה על המוכר. ולא דמי לששלח חובו ע"פ שנים שנתבאר בסי' קכ"א דשם יש לו תביעה עליהם ואי אפשר להם להפטר אם לא בטענה שעשו שליחותן רק דהוי מהימני במיגו דאי בעו אמרו אהדרנוהו. ולכן סתמו הפוסקים דלא איירי שיהיה להם טענה על המוכר. ובראותי בש"ך סי' רכ"ב ס"ק ב' שכ"כ המעדני מלך והשיג עליו הש"ך וע"ז לא השיב כלום ולא היה צריך לדחוק בסתימת הפוסקים כי הדבר ברור כדפרישית דלא איירי כלל שיהיה להם טענה על המוכר. ואף באומר שהמוכר עשה שלא כדין ומסרו לאחר וטוען ברי שלו נתרצה. אינה טענה כ"כ ואינו חייב שבועה אם אין המקח שוה יותר מהדמים שנתן בעדו. א"כ אפילו עשה כן בידים לא שייך לחייבו כיון שלא הפסידו שלא שוה יותר כדמשמע לשון דמורי התירא חבראי לאו מידי חסר א"כ לא שייך לחייבו שבועה כיון שמודה לו שהמקח אינו ברשותו אלא ברשות שאוחז בו. א"כ אפילו גזלן לא צריך לשלם טפי מדמי הגזילה. והג"א לא מיירי רק בשוה יותר דשפיר משביעו על מה שהפסידו. אבל אם אין שוה יותר לא אמרינן שהמוכר יתחייב שבועה וא"כ בלא"ה א"ש הפוסקים שסתמו כאן כפשטת הש"ס שאין המקח שוה יותר ולא שייך שבועה כלל. ובהכי ניחא דקשה ל"ל לשנויי דנקט מתרווייהו כיון דאין הקושיא רק דיפטרנו עד המסייע לא הו"ל לשנויי אלא דלא ידע. וצ"ל דלהכי נקט דנקט זוזי מתרווייהו דמשום דעביד לאיסתפוקי ממאן נקט מדעתיה וממאן בע"כ. אבל למאי דפרישית א"ש טפי דוודאי קושיית הש"ס בכל גווני ליחזי זוזי ממאן נקט דהא עביד צריכותא ומשמע דאיירי גם בנקט זוזי מתרווייהו וא"כ קשה ג"כ נשאל למוכר ובכה"ג קשה טפי דפשיטא לן דהמוכר נאמן. שאינו שום נוגע אלא דלרבותא מקשינן במו"מ ליחזי זוזי ממאן נקט להורות הקושיא אפילו נקט זוזי מחד המוכר ראוי להיות נאמן אף דיש לו תביעה על המוכר שאומר נתתי לך מעותי מ"מ אין המוכר שום נוגע שהרי לא נתקנה שבועת היסת בזמן המשנה וכ"ש דתיקשי בנקט מתרווייהו כדמוקי שאין המקח שוה יותר דממילא אפילו אחר שנתקנה היסת ליכא שום טענה על המוכר. שאפילו מודה שמסרו לחבירו והלה כופר אין המוכר מחוייב לשלם שהרי אינו מפסיד כלום. וא"כ ודאי בקושיא נקט רבותא דאפילו בנקט זוזי מחד לא מיתוקמא. ובתירוץ נקט רבותא כפום צריכותא דאיירי בנקט זוזי מתרווייהו ואפ"ה לא קשיא די"ל דלא ידע ודוק היטב

שם גמרא אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבוהה וסיפא דקתני ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי כתב הרא"ש בחידושיו דאפשר שתפוס הלה בידו ג' חלקים דכמאן דפסק דמי כדלקמן דף ח' או איירי במקח וממכר וכונתו די"ל שנתרצה לזה על הרביע. ומצי איירי גם בסיפא שנתן דמי כולה גם זה שאומר חציה שלי רק שאומר שנתרצה לשניהם. ואפשר ג"כ שנתרצה לו לרביע. מיהו לענ"ד אפשר לפרש בגמרא דלא קפריך רק היכי דאחד מהם בודאי משקר בשאט נפש ואיכא איסור שבועה. משא"כ היכי די"ל שטוען בדדמי וסובר לישבע אמת תו ליכא שבועת שוא דאדעתא דידיה קושטא משתבע ולבו אנסו כדאמרינן בשבועות דף כ"ו בר' כהנא ורב אסי דזו מיקרי שבועת אונסין דלבו אנסו וא"כ הכא די"ל תרווייהו בהדי הדדי אגבוהה ונדמה לאחד שהגביה קודם. אפילו יהא האמת שהגביה השני ליכא שבועת שוא במזיד דליביה אונסו. וא"כ א"ש נמי בסיפא בטוען חציה שלי נמי ליכא שבועת שוא דאפשר שלא נתרצה רק להשני והוא מטעי קטעי שגם לו נתרצה או שהגביה עמו ואף דהשבועה אינה אמיתית לאו שבועת שוא הוא דליביה אנסו. ובהכי ניחא נמי קושיית התוס' לקמן דף ה' ע"ב דפריך ונימא כולה שלי וכתבו דלרבנן דבן ננס פריך והוא דחוק דילמא ע"כ לא פליגי אלא דמה"ט לא פטרינן ליה בלא שבועה אבל היכא דסגי בלאו הכי מהיכא תיתי לתקן שיהיה ודאי שבועת שוא. ולמאי דפרישית א"ש טובא אפילו לבן ננס פריך שפיר דבכולה שלי נמי ליכא שבועת שוא כוון דסבור לישבע באמת כן נ"ל נכון לולא שהראשונים לא פירשו כן

שם גמרא לימא מתני' דלא כסומכוס. והקשו המפורשים לפרש"י לעיל דהצריכותא הוא משום דמורי התירא להכי צריך שבועה. וא"כ מאי מקשי מתני' דלא כסומכוס הא התם ל"ל דמורי התירא לא תיקנו שבועה וע"ש שנדחקו מאד בישוב קושיא זו. ולענ"ד נראה דרש"י לשיטתי' אזיל דפירש לקמן דף ו' דאביי דאמר משום ספק מלוה ישנה לא ס"ל כרבי יוחנן דטעמא דשבועה שלא יהא כ"א הולך ותוקף דע"ז ל"ל מלוה ישנה דלא שייך לתקן בשביל כך שיארע שזה שיש לו ספק מלוה ישנה יתקוף בטליתו של חבירו. ולר' יוחנן צ"ל באמת דס"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ י"ל השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דר' יוחנן שפיר י"ל ודאי לכ"ע חשיד אממונא חשיד אשבועתא. וא"כ הא דשניהם נשבעין ונוטלין היינו משום ספק מלוה ישנה וא"כ י"ל בפשיטות דצריכותא דלעיל היינו דאי איתמר מציאה הו"א מציאה הוא דרמי רבנן שבועה עליה משום דמורי מה שא"כ במקח וממכר. אף דבכל דוכתי דמחייבינן שבועה ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וע"כ לומר ספק מלוה ישינה ותפיס אממונא מספק ולא משתבע מספק. א"כ בכל דוכתי איכא הוראת היתר דמלוה ישינה אלא דמתני' אתא לאורויי לן אפילו היכא דלא שייך הוראת היתר מלוה ישינה וכגון שמחל לו כל תביעות כמ"ש הנ"י לקמן מ"מ ל"ל דחשיד אממונא משום דאיכא הך הוראה דלעיל וא"ש הצריכא במחל כל תביעות דלא שייך ספק מלוה ישינה מ"מ איכא הך הוראה דחשיב לעיל. וא"כ בהאי דסומכוס כיון דבסתמא לא איירי במחל א"כ לא שייך מיגו דחשיד וי"ל משום ספק מלוה ישינה וא"כ הו"ל לישבע ג"כ. והא דלא פירש רש"י גבי אני ארגתי' לא ישבע מטעם מיגו דחשיד היינו דבעי לאסוקי אפי' לר' יוחנן דלא ס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא. דר' יוחנן ע"כ לא