מעיני החכמה סט

ויותר נראה עפ"י פשוטו דהוצרך רש"י לזה לפי שיטתו דבעודה תחת בעלה חיישינן לצררי והיינו שהתפיס לה צררי אבל בלא"ה בעודה תחת בעלה לאו בת פרעון היא א"כ אין יכול לומר פרעתי כיון שהוא תוך זמנו ואין יכול לומר צררי אתפסה דכיון שפרע לה הכתובה הרי בודאי החזירה לו הצררי ולהכי פרש"י נמי שתוציא על היורשים דעליו אין לחוש דכיון שיודע שכתב לה שתי כתובות לא ישלם לה עד שתתן לו שובר שכבר קיבלה הכתובה משא"כ היורשים לא יקבלו שובר כיון שתחזיר להם הכתובה. מיהו לשיטת התוס' דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין קשה דגם היורשים צריכין בהכרח לשובר שלא תתבע בעדי מיתה פעם אחר. ואפשר דאכתי אם יקבלו שובר יכולה לומר שהיה לה שתי כתובות כדאיתא בפרק הכותב דף פ"ח אבל אם יפרע הבעל בעצמו יזכור לכתוב בשובר שלא נשאר לה שום כתובה

בתוס' ד"ה דחיישינן כו' ובלאו איפוך כו'. אפשר ליישב לפמ"ש דאי אמרינן הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום א"כ גם בשתי כתובות הרי יצטרכו בהכרח לשובר ואי אמרינן דיכול לטעון פרעתי שפיר יש לחוש לשתי כתובות וי"ל דלר' יוסי לשיטתיה דס"ל בפ' אלמנה ניזונית דנכסי בחזקת אלמנה קיימי א"כ לא יהיו נאמנין לומר פרעתי וא"כ ע"כ יצטרכו לשובר אבל ת"ק י"ל דהיינו ר' יהודה דס"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי ויכולין לטעון פרעתי ולא יצטרכו לשובר וא"ש. מיהו לשיטת התוס' לכ"ע הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום וא"כ הא דחיישינן לשתי כתובות אף דהיתומים צריכין ג"כ לשובר צ"ל כמ"ש בסמוך לשיטת רש"י ולכן קשיא להו שפיר בלא איפוך נימא דטעמא דר' יוסי משום ב' כתובות

שם בפרש"י ד"ה מחלוקת האי יחלוקו דקאמר ר' שמעון כו' לכאורה אין לשון רש"י מדוקדק דמצי לפרש הך יחלוקו דבשטר דאפילו לרבי במקויים נמי דוקא בשניהם אדוקין בטופס או בתורף. ונראה דרש"י לשיטתיה שפי' לקמן ואי משום חתימת עדים הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"כ לרבי דס"ל צריך לקיימו שפיר י"ל דלעולם חולקין שהרי יש לבעל הטופס החתימות ולבעל התורף השטר וא"כ דוקא לר' שמעון קאמר. ובזה מיושבים דברי הרי"ף והרמב"ם שלא חילקו בין אדוק בטופס או בתורף ותמהו עליהם. ולפ"ז ניחא דלא קאמר רק לרשב"ג דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משא"כ למאי דקיי"ל כרבי הטופס שוה כמו התורף כיון דוש בו חתימות העדים. ולפ"ז ניחא ג"כ לשון מחלוקת דבהא דפליגי רבי ורשב"ג דרבי אמר יתקיים בחותמיו ומשמע דבמקיים ליה מודה ליה דיחלוקו בשוה ע"כ איירי בשניהם אדוקין בטופס או בתורף דבהא לא שייך פלוגתא ביניהם רק בענין הקיום אבל אם אחד אדוק בטופס וא' בתורף שייכא פלוגתייהו אפי' במקויים לשיטת רש"י כדפרישית. גם י"ל דהא דשמין השטר אף שאין גופו ממון צ"ל משום דהשעבוד שוה ג"כ. מיהו אי אמרינן שעבודא דאורייתא א"כ אין השעבוד בכח השטר דהא בשעת הלואה נשתעבד ואין נ"מ בשטר וא"כ לעולם חולקין דעכ"פ מן הטופס יש ג"כ ראיה שהלוהו מיהו אי אמרינן שעבודא לאו דאורייתא רק בשטר תיקנו שעבוד שפיר י"ל דשעבודא תליא בשטר וא"כ י"ל בס"ד ס"ל דחולקין בגופו של שטר שפיר י"ל דכ"א נוטל עד מקום שידו מגעת כמו בטלית מיהו לפי האמת דאין נ"מ רק לענין משעבדי י"ל דר' יוחנן לשיטתיה אזיל דס"ל שעבודא דאורייתא ולא תליא בשטר כלל לכן לעולם חולקין והך דזה נוטל בטלית הוא

עוד אפשר לומר דודאי קשה איך יקנה בשטר שתופס השעבוד כיון שאין השטר גופו ממון ולא דמי לטלית כלל וצ"ל דדנין כאילו הקנה לשניהם השטר שיקנו כל אחד במסירתו החלק שתופס בו. ואכתי קשה כיון דאם פסק השטר אינו שוה כלום וא"כ במה כחו עדיף לקנות הזמן טפי מן השני. וי"ל דתליא בקני את וחמור וכמ"ש רמ"א בסימן ר"ג אם הקנה דבר הנקנה עם דבר שאין נקנה אי אמרינן קנה שניהם שפיר י"ל דרואין כאילו הקנה לכל אחד מה שיתפוס ואף שהשטר אין גופו ממון י"ל מתוך שקנה הנייר קנה נמי עילוי השעבוד שבו וא"כ י"ל דהא דדמי לטלית הוא למ"ד קני את וחמור קנה הכל משא"כ לדידן דקיי"ל כרב נחמן דקנה מחצה אין התפיסה מועלת שיהיה לו עילוי בשעבוד כיון דזה בלא זה לא שויא מידי ומ"מ מ"ש בקונטרס נכון יותר

שם בגמרא ויחלוקו נמי דאמרין לדמי דאלת"ה שנים אוחזין בטלית כו'. הקשה מהרש"ל ומהרש"א דקשה במקח וממכר ששניהם נתנו מעות איך שייך יחלוקו לדמי. ואפשר שי"ל גם במקח וממכר איירי שמחולקין בקנין אחד כגון שהחליפו הטלית עם אחר בשני כלים וכ"א אומר החליפין שלי ואף החליפין אינו שוה יותר רק שמבקשין החפצים א"כ משכחת שחולקין בחפצים המוחלפים דאותו שאין הטלית שלו אינו קונה החליפין ומשכחת לה שפיר במקח וממכר. עוד נ"ל דודאי י"ל בפשיטות חדא במציאה וחדא במקח וממכר וביהיב חד זוזי והצריכא י"ל דקמ"ל משנה יתירה דשנים שהגביהו מציאה קנו כמו שאמר לקמן ודייק עלה מנ"ל הך דיוקא א"כ י"ל דמשנה יתירה קמ"ל דבמציאה אפי' שניהם הגביהו קני אלא דבריש מכילתין אזיל למסקנא דמוכח כן משניהם מודים דלקמן וא"כ בהך ס"ד י"ל שפיר דמשנה יתירה נקט להורות דבמציאה קנו שניהם אי תרווייהו בהדי הדדי אגבוה וא"ש

ד' ח ע"א בגמ' אלא לדמי קשה לפ"ז איך נשבע שאין לו בה פחות מחציה דהא לעיל מסיק דצריך לישבע שיש לי בה ואין לי בה פחות מחצי' מטעם חשש ערמה וא"כ גם כאן יש לחוש ערמה שמא אין לו רק מה ששוה החצי בכמות שאם יחלקו ויחתכוה לשנים שהנבילה אינו שוה רק דבר מועט ונוטל חצי דמים שהם מרובים וא"כ אכתי לא נפיק מחשש ערמה שמא אין לו רק דבר מועט וצ"ל דכולי האי לא חיישינן דאם יש לו מסתמא שניהם מצאוה או קנאוה. מיהו אי אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא רק משום חשש מלוה ישינה ופריך נשקול בלא שבועה אלא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ אכתי י"ל שמא יש לו ודאי מלוה ישינה על דבר מועט כדי שויה של הנבילה והמותר מסופק לו וא"כ שפיר מורי לנפשיה לישבע שיש לו חציה שהוא בכמות דבר נפסד שהוא דבר מועט אלא ודאי סמכינן שנשבע ע"ד ב"ד וא"כ א"ש דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו מתני' כפשטה דהכי מוכח לאביי דס"ל הטעם משום מלוה ישינה

שם בגמ' תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי כו' ושותפין שגנבו חייבין משמע כוונת הש"ס דאילו הוה אמרינן באמר לשלוחו חייב אע"פ דהוה שליח לדבר עבירה משום הכי הוה מצינן למימר בשותפין שגנבו נמי כיון דכ"א עביד ע"ד חבירו הוה כמו שלוחו עכ"פ כיון דניחא ליה וא"כ שפיר מצינן למימר דגם במציאה הטעם דזכי לחבריה מטעם שליחות שהרי שניהם רוצין לזכות וזכיה מטעם שליחות הוא ולהכי מייתי אפילו היכא דלא שייך שליחות מ"מ קנאוה בין שניהם וע"כ אי אמרי' מיגו דזכי א"צ לשליחות כלל. אלא דקשה לי הא הגנב בלא"ה אינו רוצה לקנות כלל דל"ל לקנותו אחר שחפץ לגנוב משל חבירו בודאי אינו חפץ להתחייב באונסין וע"כ צ"ל דע"כ אוקמה רחמנא ברשותו אף שאינו רוצה לקנות כלל וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ז דאם הוא בענין שהיה קונה אם היה רוצה לקנות בדרך היתר והיינו כשבאה הגניבה לחצירו הוא ברשותו לענין אונסין. א"כ גבי שותפין נמי כיון שאם היה בדרך היתר יכולין לקנות בשותפות גם הגניבה קיימא ברשותם וצ"ע. ועפ"ז נ"ל ליישב פרש"י שפירש מהך שהוציאו לדעתו ולדעת חבירו והקשו התוס' דשם לענין ד' וה' מהני שליחות וגם יפלא מאד למה לא פירש רש"י כפשוטו שגנבו ששניהם הגביהו ואין לומר דרש"י משמע ליה שכן הוא בברייתא דהא גם מהך ברייתא דחזינן דשותפין חייבין בתשלומי ד' וה' מוכח ג"כ דגנבו בשותפות דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ולא משכחת לה רק שגנבו שניהם דאל"כ אין שליח לדבר עבירה. לכן נראה דודאי מן הגניבה אין ראיה דע"כ אם הוא קנין בדרך היתר גם בדרך איסור הוה קנין ואין ראי' רק מן הטביחה שטבח ע"ד חבירו ומשמע ודאי שקנאוה בין שניהם בשינוי דטביחה קונה כמ"ש בב"ק דף ס"ח ועמדה ברשות שניהם ואם כן י"ל דמשמע ליה כיון דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה וטביחה הוא חידוש דרבי רחמנא דיש שליח י"ל דלא רבי רחמנא רק בענין שהוא היה מתחייב כגון שגנב לבדו דאם טבח בעצמו חייב גם ע"י שליח חייב דהוה כאילו טבח בעצמו משא"כ בגנבו בשותפות דלא משכחת לה כלל שישחוט בעצמו ויתחייב עד שנאמר שליחו כמותו כאילו עשה בעצמו שהרי אפילו אם שניהם שוחטין אם לא נימא שליחות לא קנו גם שניהם אם כן אין לומר שליחות כלל ולא יתחייבו שניהם א"כ גם שליחות לא יועיל דכיון דאיהו גופיה לא מצי עביד איך משוי שליח אם נימא דלא משכחת לה שיקנו בין שניהם דודאי שינוי קונה בע"כ שלא מדעת כיון ששינה של חבירו וי"ל שלא חידשה התורה לומר שליחות בטביחה רק בדבר ששייך לעשות בעצמו אבל לא שנאמר שבשביל חידוש השליחות יהיה חיוב השותפין אלא ודאי בשותפין פשיטא לן שקנאוה אף בלא טעמא דשליחות גם י"ל בפשיטות דמן הגניבה אין ראיה דהא אפילו אינו רוצה לקנות ולגנוב רק המחצה מ"מ קיימא כולה ברשותיה דלא גרע משליחות יד וא"כ בדין שיהיו שותפין חייבין דאמחצה לחוד נמי מחייב. רק הראי' מן הטביחה דבעינן שיטבח כולו באיסור א"כ צריך לטביחה שתהא כולה שלו על ידי טביחה וכן בשותפין שיהיה לשניהם הדבר הטבוח דהא בטבח על דעת עצמו פטור באמת כדאיתא שם

שם בפרש"י בד"ה ממשנה יתירה כו' דאי משום כו' וחולקין בשבועה משום שלא יהא כ"א הולך ותוקף כו' עכ"ל. לכאורה דברי רש"י בזה כשפת יתר דל"ל להאריך ולומר דאי משום כו' וחולקין בשבועה שלא יהא כ"א כו' שהוא מותר ומאי בעי רש"י בזה. ונראה דקשיא ליה דמ"מ כיון שהדין כן אף אם נימא דשנים שהגביהו מציאה לא קני מ"מ כאן חולקין מכח ספק א"כ איך שייך בזה לאשמעינן רבותא מה שאין שייך להעמיד בלשון המשנה ולכן משמע ליה לרש"י דמשנה יתירה קמ"ל דדוקא משום הכי חולקין בשבועה כיון די"ל דתרווייהו בהדדי אגבוה. והוא עפ"י מה דבריש מכילתין מקשינן לימא מתניתין דלא כבן ננס דאמר אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ומשני הכא מי יימר דאיכא שבועת שוא אימור תרווייהו בהדדי אגבוה וא"כ ממשנה יתירה קמ"ל דע"כ טעמא משום דליכא שבועת שוא ומטעמא דתרווייהו בהדדי אגבוה דאי לאו הכי היו חולקין בלא שבועה וא"כ ממילא לבן ננס ליכא למימר השבועה שלא יהא כל א' הולך ותוקף דא"כ איכא שבועת שוא וא"כ שפיר כתב רש"י דמרישא הו"א