מעיני החכמה סח

בא"ד אף במה שהוא תופס. ובש"ך הביא בשם ס' ת"ח שהקשה לפ"ז מאי פריך ממתני' אלא מתני' דקתני דפלגי כו' לוקמה דמיירי כשכל אחד תופס פלגא ומ"מ צריכין לישבע כדברי התוס'. ויש ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דבזה אומר חצי' שלי ליהימן במיגו דכולה שלי ותירצו דהוה מיגו להוציא וא"כ י"ל אי מיירי בתפס היה לו להיות נאמן במיגו דכולה שלי דהיינו להחזיק

שם גמרא אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני זה נוטל כו'. כבר כתבתי בקונטרס ראשון שהקשו דילמא מיירי שאוחזין כ"א בחצי ועיין מה שכתבתי שם. ונראה דהש"ס דייק בלישנא ולא קתני היינו משום דהא גופא קשיא אמאי איכפל למיתני בכה"ג ולא קמ"ל היכא דשייך זה נוטל עד מקום שידו מגעת ומשני דתפיסי בכרכשתא ואיכא רבותא בהא אף דלא אהני חזקתן ליטול עד מקום שידו מגעת אפ"ה הדין חולקין דהתוס' הקשו במשנה נימא כדא"ג ותירצו דאוחזין שאני וא"כ אי הוה נקט נוטל עד מקום שידו מגעת הומ"ל דוקא הכא לא שייך כל דאלים גבר משום דיש להם חזקה גמורה משא"כ בתפיסי בכרכשתא לא הוה חזקה אלימא ס"ד דאמרינן כל דא"ג קמ"ל דלא אמרינן הכי

שם בגמ' לא צריכא דמיקרב לגבי חד כו'. דלכאורה כל מה שסיים מאי חזית דפלגת הכי כו' הוא כשפת יתר דהא בכל גווני חולקין. ועלה בדעתי לומר דאם הזהב אינו עומד במצעי רק בקצה אחד וסמוך לאחד באמת הוא של זה שסמוך לו ודוקא היכא דאיכא למימר פלוג הכי. וע"ז אפשר ליתן טעם כיון דד' אמות קונות א"כ אנו רואין כאילו מוחזקין שניהם בטרם שבא לידם על ידי ד' אמות וא"כ בקאי דהבא בי מצעי שפיר הוא בחזקת שניהם ואף שקרוב בעבר אחד מ"מ אם באו בקצוות השנים זה לעומת זה אנו רואין כאילו בא מצד זה ודהבא בי מצעי וראוי שיחלקו אבל אם הוא קרוב לאחד וגם אינו רק בקרוב לשפת הבגד אפשר שזה זוכה באמת. ועיין לקמן ע"ב בקאי תורף בי מצעי והפוסקים לא חילקו וצ"ל דאמר ליה פלוג בכל חתיכה ממנו

שם בגמרא תנו רבנן שנים אדוקים בשטר כו' שלך הוא ופרעתיו לך מלת שלך הוא שפת יתר הוא. ועלה בדעתי לומר דלקמן דף ט"ז ע"ב מצינו דלא אמרינן אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה די"ל אפשיטי דספרי זייר ליה וא"כ י"ל דהכי קאמר שלך הוא ופרעתיו לך ר"ל אמת שמודה לו פשיטי דספרי להחזיר למלוה. ולכן י"ל דיש להבין דקאמר יתקיים השטר בחותמיו לפי דעת הרמב"ם ובח"מ סימן נ"א בשטר מקויים בע"א והלוה טוען פרעתי הו"ל מחויב שבועה ואיל"מ א"כ י"ל גם כאן א"צ קיום שני החתומים דסגי בע"א כיון שהלוה טוען פרעתי. אך י"ל דהתוס' הקשו בנסכא דר' אבא ישבע שדידי חטפתי במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי ותירצו שאין זו שבועה המוטלת עליו א"כ י"ל אם מודה לו פשיטי דספרא אם כן הוה הלוה מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא בכל אופן א"כ בכהאי גוונא שפיר נאמן נגד עד קיום אחד במיגו. ואין לומר דאין זו שבועה מוטלת עליו שהרי שבועת מודה במקצת של תורה הוא כמו של ע"א וא"כ צריך קיום שני החתומים לכן אמר שלך הוא דייקא שהוא שלך אפשיטי דספרי למשכון שהרי כל השטר אינו אלא כמשכון ביד המלוה ופרעתיו לך מיהו רש"י פירש שאמר ממני נפל ועמ"ש לקמן בסמוך. ועיקר הדין צל"ע אם לא נאמר בכה"ג שישבע ולא ישלם ובנסכא דר"א אם הוא מודה במקצת שחייב שבועה דאורייתא כגון שחטף שני נסכות וטעין א' דידי חטפתי והשני מודה לו שרוצה להחזירה לו וא"כ חייב שבועה דאורייתא גם עכשיו אם לא נאמר בכה"ג שחייב שבועת מודה במקצת. ובגוונא דליכא הילך אם נאמר שישבע השבועה דאורייתא ולא ידון מתוך שאיל"מ וצ"ע עמ"ש לקמן

שם בגמרא רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. עיין באס"ז שדייקו למה פליגי במודה בשטר שכתבו בשטר שאדוקין בו דוקא ונדחקו ונראה ליישב דהתוס' בכתובות דף מ"ט הקשו למה לא יהיה נאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף וכתבו הטעם דמירתת פן יבאו העדים מיהו אנן קיי"ל צריך לקיימו והוה מיגו דמזוייף וצ"ל אף די"ל דניחא ליה טפי לטעון פרוע שמא יתקיים השטר כיון שהוא אמת עכ"פ עכשיו שאין עדים מאמינין לו כמו בשדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו אף דאם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן עכשיו שאין עדים נאמן ובאמת אם יביא השנים עדים יוציא השדה ממנו וא"כ י"ל דוקא בעלמא שפיר אמרינן מיגו שעכ"פ מחזיק בשדה ואם יבאו עדים באמת יתחייב להחזיר השדה וכן בשטר אם מודה שכתבו כ"ז שאין עדים נאמן לטעון פרעתי ואם יקיימנו באמת יצטרך לשלם עכ"פ אין לחייבו לשלם מיד דכל זמן שאין עדים יש לו המיגו שהרי יכול לטעון מזוייף ואין לומר שירא פן יבאו עדים שהרי גם בטענה שטוען עכשיו אין מאמינין לו רק כ"ז שאין עדים למלוה וא"כ שפיר הוה מיגו להאמינו ואם יקיים המלוה השטר באמת לא יהא נאמן וא"כ י"ל כאן ששניהם אדוקין בו אף אם יקיימו המלוה אין לו יותר ממחצה א"כ שפיר הוה מצינן למימר דאף אם לא מקיים ליה אין ללוה מיגו דמזוייף די"ל דאם יטעון מזוייף מאחר שהשטר אמת א"כ אם יקיימנו לא יהיה נאמן כלל לטעון פרעתי דטוען מזוייף הוה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ולא יהיה נאמן אפילו על מחצה וא"כ ליכא מיגו כלל ולכן קמ"ל אפי' בזה אמרינן דצריך לקיימו ובהכי ניחא מה שהאריך בש"ס לפרש ואי מקיים ליה פליג ואי לא לא פליג מ"ט חספא בעלמא הוא מאן קמשוי ליה שטרא כו' והוא לכאורה למותר דבכל מודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו איכא האי טעמא ולא מפרש בשום דוכתי הך טעמא. ולפ"ז ניחא דודאי בעלמא פשיטא לן דנאמן במיגו דמזוייף אבל כאן דליכא מיגו צריך לפרש הטעם דכיון דעיקר טעמא משום דמאן מקיים ליה שטריה לוה ולהכי כיון דלא מקיים ליה חספא בעלמא הוא אע"ג דלא הוה מיגו כמו במודה בשטר שכתבו בעלמא. עוד י"ל לפי שיטת הרמב"ם ובח"מ סימן נ"א בהוציא שטר מקויים בע"א והלוה טוען פרוע הוה מתוך שאיל"מ וא"כ בעלמא אם הלוה טוען פרוע אמרינן מתוך שאיל"מ וסגי בקיום ע"א משא"כ הכא דשניהם אדוקין בו א"כ אפילו יש שני עדים צריך כ"א לישבע שאין לו בה פחות מחציה כדאיתא במתניתין. וכבר כתב רמ"ה בסי ע"ה היכא שאין שניהם מחייבין אותו ממון רק ע"י שבועת התובע אי איכא חד סהדא לאו מחוייב שבועה הוא וא"כ גם כאן לא הוה משואיל"מ ולכן בעינן שיתקיים בחותמיו שני החתומים דייקא ואפי' אי לא נימא כשיטת רמ"ה בזה י"ל בכה"ג ודאי כיון דשניהם אוחזין לא שייך ששנים מחייבין אותו ממון שהרי אין מחייבין רק מכח ספק ומוחזקתו לכן לא מקרי בחד משואיל"מ. ובאמת לדברי הרמ"ה קשה איך אחד בשטר מחייבו שבועה דאורייתא הא אפילו בשנים יכול ליטעון אשתבע לי דלא פרעתיך ולא שקיל בלא שבועה אפי' איכא תרי א"כ בחד לאו מחוייב שבועה הוא

ד' ז ע"ב בתוס' ד"ה בזמן כו' דלא חיישינן לקנוניא. וצריך טעם למה לא ניחוש לקנוניא ועיין מ"ש במהדורא קמא. וי"ל עוד דכאן מיירי שיש לו מטלטלין הרבה וא"כ לא שייך קנוניא אלקוחות שהרי הלוקח יחזור על המוכר ויצטרך לפרוע לו דאחריות ט"ס הוא. ומבואר בסי' ס"ה ס"ז ביש ללוה נכסים כדי החוב מחזירין אלא דבכתובה מדין הש"ס אינה נגבית ממטלטלין ולכן לא חיישינן לקנוניא שאדרבה יפסיד שהלוקח יטול גם מטלטלין על אחריותו. ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק בכתובה אפילו שניהם מודים אין מחזירין דלמאי דקיי"ל כתובה נגבית ממטלטלין לפי תקנת הגאונים א"כ ע"כ אין דין קנוניא כי אם כשאין נכסים ללוה א"כ ממילא כתובה שוה לדין שטרות בכל אופן. ומכאן אפשר ראיה לדין הש"ע ביש ללוה נכסים דלא שייך קנוניא וכבר כתבתי בחדושי במהדורא קמא בזה. ואפשר לומר עוד דהתוספות לשיטתיה דס"ל הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ואם כן לענין הכתובה לא מהימן לטעון פרעתי וא"כ לא שייך שתטרוף לקוחות שלא כדין דהא ע"כ יצטרכו הלקוחות לפרוע מנה מאתים וא"כ קשה מאי נ"מ אפי' בלא כתובה גביה ואין נ"מ רק לענין שיוכל לטעון פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך א"כ עכשיו שהכתובה מונחת אין לו שום מיגו והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום עמ"ש בקונטרס וצ"ל ע"פ פשוטו דמיירי שנכלל גם התוספת עם העיקר ולא יחזור בשביל התוס' דרך משל כתובתה מאתים והתוספת ג"כ מאתים ועולה הכתובה ת' א"כ עיקר כתובה גובה מלקוחות וא"כ י"ל דלא שייך שתטרוף שלא כדין דכיון שע"כ צריכין לשלם עיקר כתובה הוה לגבי לקוחות כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והוה מתוך שאיל"מ ולא מקרי לא הוה להו למידע דכיון דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ צריכין הלקוחות לידע אם יש לבעל שובר על עיקר כתובה עכ"פ ולכן מקרי הו"ל למידע מיהו יש לפקפק דכתובה הו"ל שעבוד קרקעות אלא די"ל דלגבי לקוחות הו"ל ספק פרעון רק בעלמא מקרי לא הו"ל למידע אבל כאן רמיא עלייהו לדעת אם יש לבעל שובר דהא יכולה לטרוף בלא כתובה לשיטת התוספות דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ י"ל דדמי לא"י אם החזרתי

בא"ד וליכא למיחש שכתב ליתן בניסן. עיין במהרש"א שהקשה לפי מ"ש התוס' לקמן דחיישינן שכתב ללוות ועדיין לא לוה א"כ כאן שכבר נשאה מה יש לחוש ועמ"ש שם. ונראה עוד דודאי התם י"ל דחיישינן שנפל ואיתרע ולא לוה ונאבד מיד הלוה אבל כאן י"ל שלא נשאה בזמן ההיא ונפסלה הכתובה וכתב לה כתובה אחרת שהרי ע"כ צריך ליתן לה כתובה. מיהו זה אינו דלא חיישינן רק שרוצה ללוות ואם כבר כתב לה אחרת כיון דלפום הך סברא לא חיישינן לקנוניא אין לחוש לכך רק כמ"ש בקונטרס וכיון דלא חיישינן רק שרוצה ליתן לה הכתובה עכשיו א"כ יפה הקשה מהרש"א שהרי נשאה כבר וצ"ל כמ"ש שם דיש לחוש שעדיין לא נתנה לה

בפרש"י ד"ה צררי אתפסה. ועמ"ש בקונטרס שהקשה הרשב"א עליו דאטו מי שנותן משכון עם שטר ואבד שטרו לא נחזיר לו שטרו ועמ"ש בקונטרס. ואפשר דמדנפל אמרינן דאיתרע ואמרינן דפרעה והיינו שהתפיסה צררי ואח"כ היה צריך לצררי שהתפיסה ולא ביקשה להחזירם לו עד שפרע לה הכתובה

שם בפרש"י ד"ה לעולם כו' ואין הבעל מודה לאו דאומר פרעתי כו' אל תחזירוה כו' עכ"ל. כבר הקשיתי דהוה מצי רש"י לפרש שטוען פרעתי הכתובה השניה וקרעתיה וזו הראשונה היא ועמ"ש בקונטרס