מעיני החכמה סו

ע"י תקיפה של כהן שרשות בעלים מונע איסור הקדש לחול מספק ואם בא ליד זה שהקדישו בעצמו אין רשות שלו מעכב מלחול ההקדש שהרי אחר שתקפו בחזקת שהוא שלו ממילא הקדשו קיים ולכן גם עכשיו שלא תקפו חל רשות הקדש לאוסרו על כל פנים כיון דברשותיה קאי לענין תקיפה ולפ"ז י"ל דודאי בפשיטות לא מצי למיפשט דהקדש דמי לתקיפה די"ל דטעמא דאסור בגיזה ועבודה היינו משום דהקדש אלים מתקיפה ואפי' מוציאין מידו מ"מ חל ההקדש וכיון דחל ההקדש מספק דהו"ל ספיקא דאיסורא שמא הוא שלו וקדשה א"כ מה"ט גופיה מהני תקיפה דאין לו חזקה גמורה שהרי ספק בכור הוא ואין יכול למוכרו מספיקא שמא בכור הוא וראוי להקרבה דלענין איסורא חשבינן לה כספיקא ולזה הקדים דמשמע ממתניתין המוציא מחבירו עליו הראיה דתקפו כהן אין מוציאין מידו אפי' בלא איסורא דגיזה ועבודה דהא בטמאים ליכא איסורא אם פודין ואם כן אין טעם התפיסה נתלה באיסור שבגופו א"כ א דתני עלה אסורים בגיזה ועבודה י"ל אדרבה איסור הגיזה ועבודה נתנית בזכות התקיפה ופשיט שפיר. ורבה משני לעולם אימא לך מוציאין היינו אפי' אי מוציאין נמי יש לאסור בקדושה הבאה מאליה וא"כ כיון דבמידי דאיסורא הוא אסור מספק ואין יכול למוכרו תו ליתא לדיוקא דהממע"ה דאדרבה משום דעכשיו הוא אסור אין לבעלים זכות בו ושפיר מהני התקיפה והתקיפה נתלית באיסור של הקדושה הבאה מאליה וכיון דאפי' אי מוציאין איסורא רכיב עליה שפיר יכול לתופסו בעוד שאין בו לבעלים רשות בו כיון דבאיסורא ספיקא לחומרא אין יכול למוכרו ג"כ בזמן הבית מספיקא ולא הוה ממון כלל בשעת התפיסה וע"ז אמר תניא דמסייע לך דבפטר חמור שפודה בשה ואין בו שום איסור מוכח דמוציאין ואינו פוטר ממונו בממון של כהן א"כ אין לתלות האיסור שנאסר בשביל שתקפו אין מוציאין מידו דא"כ אדרבה נימא מוציאין ולא יאסר כלל אע"כ הטעם משום דקדושה הבאה מאליה אסורה מספק וא"כ אין לבעלים שום זכות בעודו תם ושפיר מהני תפיסתו. אלא דאכתי קשה הא גם לכהן אינו ראוי כי אם כשיומם וכשנעשה בו מום לא תועיל תפיסתו דמפסידין הבעלים שהרי אז יש בו דין ממון שראוי לאכול במומו ובזה י"ל כדברי בן הש"ך דמקרי תפוס קודם שנולד הספק שאז לא היה שוה כלום ואינו בגדר הספק ובזה מכוונים דברי הסמ"ג שכתב דודאי דתניא כוותיה דהא נקט המוציא מחבירו עליו הראיה מוכח דלפעמים אין מוציאין ונקט האי לישנא משום בכור בהמה טהורה כיון דאפי' מוציאין נמי אסור לבעלים אין לבעלים חזקה בו וכשיומם כבר תפוס מקודם שנולד הספק או דדמי לתפס ברשות כיון דמעיקרא לא היה ממון בעלים משא"כ בעלמא לא מהני תפיסה והדברים ברורים ונכונים דהסמ"ג בבהמה טהורה משתעי ובזמן הבית שכתב אבל אינו מקריבו דהוה חולין בעזרה וי"ל כמ"ש. מיהו נ"ל ליישב קושיית התוס' דאם יאמר ליתן לכהן אחר באמת יכול לומר כן אלא דיכול כהן לתפוס דתופס לב"ח נמי קני א"כ יכול הכהן לתפוס בשביל כהן שירצה ליתן לו א"כ נשאר לו ממילא אם לא שירצה באמת ליתנו לכהן אחר עכ"פ מהני תפיסתו ולא מקרי חב לאחרים שהרי אם לא יזכה הכהן שום אדם לא יזכה בו וישאר לבעלים. אלא דקשה הא חב לבעלים בתפיסה זו שאם יבא ליד בעלים לא יוכל להוציא מידו שום כהן. מיהו בהא לא איכפת לן כיון דלגבי בעלים מהני התפיסה של כהן לא איכפת לן במה שהוא חב לבעלים כיון שנגד הבעלים זוכה בתפיסתו שפיר מהני התפיסה. ועפ"ז אפשר ליישב קושיית התוס' דכתבו במרחץ בסוף החודש שכולו לשוכר וחילקו בין תפס ברשות. ולפמ"ש א"צ לחלק בכך די"ל ודאי כשתופס בשביל עצמו שפיר מהני התפיסה אבל כאן שע"כ צריך לומר שהוא תופס בשביל כהן אחר א"כ אין זוכה בדבר זה להחזיקו ברשותו ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה פוטר

ד' ו ע"ב בפרש"י ד"ה המוציא קס"ד כו' ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח עכ"ל. כבר צווחו קמאי דקמן מה ענין הודאה לכאן שהרי הישראל בעצמו מסופק ואיך שייך בזה אודויי אודי. וכבר עלה בדעתי דרש"י מפרש לעיל אודויי אודי לאו הודאה ממש הוא דא"כ גם ראיה לא יועיל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אלא דאודי שהניחו לתופסו והוה כמו תפס ברשות ולא ראיתי להאריך בזה. אך מה שנ"ל אחר העיון דרש"י ס"ל הפירוש בש"ס דבלא"ה כבר כתבתי לשון הש"ס דהקדים דסבר ת"כ אין מוציאין אותו מידו ולא דייק דמדנקט דאסור בגיזה ועבודה שמעינן דאין מוציאין ומש"ה אסור. ולכן נראה דרש"י מפרש הא דמיבעיא לן בהקדישה וקשה ג"כ למה יוחשב הודאה בשביל שהקדישה מאי איכפת ליה בדיבורו וגם הענין הפשיטות במסותא שנדחקו כל המפרשים. ולכן נראה די"ל ודאי הא דאמרי' לעיל בשתק ולבסוף צווח אודויי אודי ליה אין הכוונה הודאה גמורה ששלו היא דא"כ גם ראיה לא מהני כמ"ש הרא"ש בשותק מתחילה ועד סוף אלא דלא אהני הודאתו רק כיון שאינו מקפיד על תפיסתו נתבטל מוחזקות שלו במה שתפס בה מתחילה שהרי הוא עצמו מחל הזכות תפיסתו במה שהניחו לתפוס וס"ל ודאי גם לעיל דמי לספיקא דדינא רק דבספיקא לא מהני תפיסה בע"כ להוציא מן המוחזקות שלו אבל היכא דבעצמו שתק ולא איכפת ליה במוחזקות שלו מהני תפיסת חבירו מספק לכן שפיר מהני ראיה שהוא שלו שאם מביא ראיה אינו זוכה בתפיסתו שלא הודה לו כלל שהוא שלו רק מחל זכות תפיסתו ודמי לתופס ברשות והשתא מיבעיא לן הקדישה בלא תקפה והיינו דמשמע ליה דבלא"ה אם הקדישה מאחר שאנו מסופקין אם שלו הוא אם כן מספק ראוי שיחול ההקדש דספיקא דאורייתא הוא אלא דאם גם בתקפה מוציאין מידו הוה דבר שאינו ברשותו לגמרי אף דאפשר שהוא שלו אין לו בו זכות מספיקא להוציאה מחזקתו של שני. אך אם אין מוציאין ע"כ תאמר ששתיקתו מחשבת להודאה שאין מקפיד שיתפוס בה חבירו ויהיה ברשותו ואין השתיקה פועלת רק שע"י השתיקה נראה שרוצה שהשני יחזיק בה אפילו יהיה בשאלה או על מנת להחזיר מ"מ כבר נתחזקה תפיסתו של שני ופשיטא לן דאי אין מוציאין א"כ אם בא אח"כ לרשותו של תוקף והוא הקדישה כבר וזה שתק בשעה שתופסו כיון דאיכא מיהת הודאה מן השני ומועלת תפיסתו שלא יוכל להוציאו ממנו עוד א"כ אחר שהוא אמר שהיה שלו מתחילה חל ההקדש שפיר דכיון שאינו מפקיע רשות חבירו ולגבי נפשיה שפיר אנו תופסין דבריו לאוסרו לכ"ע וא"כ ממילא כיון דיש לו זכות לתקוף מספק כשישתוק והיינו דס"ד דכמו שאין הדיוט יכול לתופסו כמו כן אין איסור הקדש נתפס בו דחזקתו מעכבת את ההקדש מלחול כמו שחזקת האחד מונעת שלא יהיה לחבירו טענה במה שמוחזק כך אין איסור ההקדש נתפס מספק במה שהדיוט מוחזק בו ולכן לא מיחשב ספק איסורא שחזקתו מונעת ההקדש לחול מספק אלא דס"ל אם יש להדיוט כח לתפוס מספק ע"י שתיקה מתבטלת חזקת ההדיוט ממילא ההקדש חל ג"כ. ועפ"ז יש לפרש דגם בהקדש אם הקדישה זה וזה שתק גם כן איתרע חזקתו של זה וכמו דאיתרע בשתיק בשעת תפיסה כמו א איתרע חזקתו בשתיק בשעת הקדש והיינו טעמא כיון דאסרה היה לו לצווח דמה לו ליכנס שיהיה הדבר אצל בני אדם בספיקא ודררא דאיסורא ולכן מדשתיק ג"כ מתבטל מוחזקות שלו וממילא חל ההקדש מספיקא דספיקא דאורייתא דשמא שלו הוא ואף דגם ההקדש אין יכול להוציא ולחול מספק איסור הקדש היינו דוקא כשהוא מונע שלא יבא לרשות הקדש אין ההקדש חל בע"כ אבל בשתיק שלא הקפיד על הקדישו הו"ל כתפיסה דהדיוט שנתבטלה חזקתו ומייתי עובדא דמסותא דמספקא להו נמי בהקדיש חד ושתיק אידך ופרשו ג"כ מספיקא דשמא שלו היתה דכיון ששתיק איתרע חזקת השני דמה לו להכניס שלו בספיקא דאיסורא אצל העולם. והשתא פשיט מהך דספק בכורות דמינה מוכח ודאי דחל ההקדש מדחל איסור גיזה ועבודה אלא בפשיטות ה"א דאין הכי נמי דחל ההקדש דלגבי הקדש הו"ל ספק איסורא לחומרא וא"כ יהיה מוכח בפשיטות שמועיל ההקדש וא"כ נימא כפשיטות שאם הקדישה מועיל ההקדש מספק שמא הוא שלו ולכן פריש מעיקרא דמסברא אין להקדש לחול אם אין לו תפיסת יד בו שיהיה מוחזק בו מספק והיינו שאם תפסו הכהן שאין מוציאין מידו ואצל הכהן חל רשות ההקדש ע"כ שאין מוחזקות של הכהן מונע ההקדש מלחול דאדרבה כיון שתפסו מטעם שהוא בכור משום הכי יש לו לאסור בגיזה ועבודה אלא דתפיסת הכהן הוה שלא מדעת ולעיל משמע דמבעיא ליה דומיא דבעיא לעיל בשותק ולבסוף צווח והיינו משום דפשיטא לן דתפיסה לא מהני שלא מדעת אלא דבשותק מקרי תפיסה מדעת דלהכי אמרינן דאודי ליה כיון דתפיסה הוא מהני מדעתו כדפרישית. שפיר אמרינן שהוא שלו ולהכי הניחו לתפוס ולכן פרש"י בשתק ולבסוף צווח ג"כ ואהני שתיקה דיליה למיהוי תפיסת הכהן מדעת וכיון דפקע חזקת בעלים ממילא משום הכי נאסר בגיזה ועבודה אלא דהוה מצינן למימר דטעמא דשתיק הוא משום דמסתמא לא היה מניחו להקדישו לחול עליו איסור כדפרישית וא"כ אכתי לא א"ש כאן דאם נימא דבשביל התקיפה יאסור בגיזה ועבודה וכיון דנאסר ט"י תפיסת הכהן הו"ל למיצווח כיון שע"י הכהן נולד בו איסור דאדרבה נימא איפכא דלהכי שתיק משום דלא איכפת ליה בתפיסת הכהן ואם כן לא נפיק מחזקתיה דאין האיסור חל עליו כלל ולא דמי להקדש דעכ"פ לפי דבריו הוא הקדש כשיבא לידו שהרי טוען בבירור שהוא שלו משא"כ הכהן אין לו טענה א"כ לא איכפת ליה לשתוק וכיון דס"ל דאיסור גיזה ועבודה תליא בתפיסת הכהן א"כ ל"ל דמשום הכי שתיק שמניח לכהן לתפוס די"ל דלא איכפת ליה שהרי אינו מוליד בו איסור חדש אע"כ שתיקה מהני בתפיסה למיהוי כתופס ברשות וכיון דמשכחת לה שיזכה הכהן עפ"י תפיסתו מספק שפיר הוה כאילו יש לכהן זכות בו שהרי רשות הכהן מוציא מרשות בעלים עכ"פ עפ"י שתיקה כשלא יקפיד על התפיסה להכי נאסר בגיזה ועבודה מאחר שאפשר שיופקע רשות בעלים ע"י תפיסת הכהן ומוכח לפ"ז אפי' צווח נמי חל ההקדש כיון דחזינן דגם ברשות בעלים חל האיסור מטעם דיש מציאות שיחול ההקדש ע"י תקיפה כשישתוק אידך אף אם לא תגרום השתיקה האיסור וא"כ אפי' צווח מעיקרא נמי חל ההקדש כיון דתפיסה מועלת עכ"פ בשתיק ומשני דלעולם מוציאין וטעמא לאו משום דכח הכהן מעורב בו לתוקפו אלא קדושה מאליה שאני ועפ"ז יש לפרש בש"ס ליישב דעת הרמב"ם שפסק תקפו כהן אין מוציאין והוא נגד מסקנת הש"ס דדייק דאי אין מוציאין פוטר עצמו בממון כהן ודחקו בזה ולפ"ז ניחא דלא קאמר רק תניא דמסייע לך שאתה אומר שאין איסור ההקדש חל בשביל תפיסת יד שיש לכהן בו לתופסו שאם תמצי לומר שבשביל זה נחשב זכות לכהן במה שיוכל לתופסו עד שתאמר דבשביל זה יש להקדש מקום לחול א"כ מקרי ממון כהן ולא יפטר ממונו בממון כהן וה"ק אי