מעיני החכמה סה

דרב ס"ל בחזר ותקפה השני מהני דאל"כ קשה איך ס"ד דרב נחמן דטעמא משום הודאה א"כ קשה למה נקט ראיה דמשמע שני עדים הא סגי אפי' בעד אחר אלא ודאי כיון דעיקר טעמא דכל ששניהם מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה וכיון דכאן מהני תפיסה א"כ אינו ממון ברור שע"א יחייבנו שבועה דגם לרב נחמן אינה הודאה ברורה דבהודאה ברורה אפי' ראיה לא מהני וא"כ שניהם אין מחייבין אותו רק ספק ממון שלא להוציא ממנו א"כ י"ל בע"א בכה"ג לאו מחוייב שבועה וכה"ג כתב רמ"ה בח"מ סימן ע"ה לענין שבועה היכא ששניהם אין מחייבין ממון רק בצירוף שבועת התובע לאו מחויב שבועה הוא. מיהו לפמ"ש מוכח דבהא לא ס"ל כרמ"ה דאל"כ גם בתקפה בע"א אינו חייב רק בצירוף שבועת התובע אפי' מביא שני עדים וא"כ לא הוה מחוייב שבועה כמ"ש ועמ"ש בסמוך ונ"ל ראיה להרמב"ם דס"ל דגם תקפה אינו נאמן לומר דלשיטתיה אזיל דהתוס' הקשו יהא נאמן לומר אגרתיה במיגו דתקפה ותירץ דהוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא אגריה וצ"ל דמ"מ עדים מהני. ולהרמב"ם לשיטתיה לפמ"ש בהלכות עדות פ"ח לא מקרי הזמה רק כשהמעשה יכול להיות אמת א"כ קשה איך אמר המוציא מחבירו עליו הראיה שהשכירו הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יזמו העדים נחליט המעשה בשקר ודאי אלא ודאי לא מהימן לומר תקפה ממני בלא עדים והה"ד אגרתיה ואם מביא עדים שפיר מהני דאינו כמו עדים רק שהוא בחזקתו וצריך ראיה

שם בגמרא הקדישה אינה מקודשת. קשה למה לא יהא הקדש הרי הקדיש שלו עכ"פ וחל על חצי שלו וכיון דבדאורייתא אין ברירה ממילא כולה אסורה דאי אפשר לברר איזה חלק הקדש ואיזה חולין ואפשר לומר דאי לא חל על השני כיון שהקדיש כולה הו"ל כקני את וחמור ומיגו דלא חל אהאי לא חל נמי אהאי. או דאפשר דנ"מ לענין פדיון שיכול לפדות חלק חבירו. מיהו קשה דהא הקדש מנה שחיללו על פרוטה מחולל וא"כ נפדה הכל. וצ"ל דאם של הקדש הוא אין הגזבר נותן לו לפדותו בפחות משויה. מיהו לפי דעת הרמב"ם אפשר לפרש הסוגיא בענין אחר לפמ"ש בסמוך דס"ל להרמב"ם בשתק ולבסוף צווח אם חזר אידך ותקפה אין מוציאין מידו ג"כ א"כ י"ל הפירוש בש"ס שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לפרש בפירוש מספיק הדמיון מתקפו כהן כיון דבש"ס מדין הודאה אתי עלה ונדחקו בדחוקים שונים ולפמ"ש י"ל דהכי קאמר את"ל מוציאין אין מקום ספק דאם מוציאין לעולם לא שייך בהא תפיסה אבל את"ל אין מוציאין היינו מטעם כיון דאיכא ספיקא בהודאה שלו אין מוציאין א"כ י"ל דמיבעיא ליה בהקדישה אידך אחר שזה תפסו ממנו ושתק ולבסוף צווח דאין מוציאין מידו מטעם ספיקא דדינא ותפיסת השני מהני לחזור ולתקוף ממנו מבעיא לן אם הקדש אלים כתקיפה והיינו משום דהכי משמע ליה לישנא דלעיל המוציא מחבירו עליו הראיה ואם חזר ותקפה הו"ל אידך מוציא כדבעי למימר נמי לקמן והכי נמי הוא לפשיטותא דרב נחמן וא"כ מבעיא ליה בפשיטות אי אלים הקדש כתקיפה ופשיט מספק בכורות דתקפו כהן אין מוציאין ולהכי אסור בגיזה משום דהקדש אלים כתקיפה ומשני קדושה הבאה מאליה שאני והכי דייק מי שהוא מוציא היינו הכהן לעולם נקרא מוציא עליו הראיה לעולם וקדושה הבאה מאליה לא מקרי מוציא והכל מרווח ונכון יותר מכל הפירושים וא"כ ממילא אינו הקדש כלום וגבי מסותא כיון דדינא דכל דא"ג פשיט דהקדש לא הוה כתקיפה

שם גמרא את"ל כו' הקדישה בלא תקפה. כבר כתבתי שקשה להבין הסוגיא והדמיונות מתקפו כהן ולכן אפשר לפרש דהא לעיל בתקפה וצווח פשיטא לן דמוציאין ולא מהני תפיסה אפשר הטעם הוא משום דתפיסתו אינה חזקה גמורה דכיון דאין יכול ליטול רק בשבועה ובשבועות דף ל"ב חשוב דבר הגורם לממון בעד שכנגדו חשוד על השבועה א"כ אין תפיסתו דבר ברור שאינו ממון תחת ידו ולכן לא מקרי תפיסה גמורה לכן בשתק י"ל אודויי אודי ואף דלא הוה מהני לענין תפיסה מ"מ מועיל לפטור משבועה עכ"פ דמספיקא לא משבעינן שבועה דרבנן ומקרי חזקת תפיסה גמורה ומהני שפיר מספיקא ולהכי מיבעיא ליה שפיר בהקדש כיון דליכא שבועה דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ הוה תפיסה גמורה ושפיר מיבעיא ליה אי מהני. מיהו לא א"ש לעיל אם תקפה אפי' צווח ישבע ותועיל לו תפיסתו

בתוס' בד"ה והא הכא כו' נראה כיון דמקרקעי כו' וכיון דאם תקפה כו' תו לא פקע אפי' חזר חבירו כו' עכ"ל לכאורה כ"ז כשפת יתר דאפי' נימא דפקע כשיתקוף השני מ"מ מצי לפרש בפשיטו' כיון דהוא הקדישה ואכתי לא תקפה השני א"כ הוא היה האלים אי הקדש כתקיפה הוה הקדש כ"ז שלא תקפה השני. ונראה שהצעה זו הוא לפי פשט הש"ס דמייתא מתקפו כהן וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה אלמא חזינן בהך ס"ד דמדמי קדושת פה לקדושה הבאה מאליה דמשום דמהני תפיסה אסור נמי בלא תקפה וא"כ חזינן דאף דהבעלים עדיין מוחזקין ועדיף מתקיפה אפ"ה אסור אלמא לא מהני תפיסה מרשות הקדש וא"כ כ"ש דלא פקע ההקדש אפי' תקפה השני. ומה שהוצרכו לומר דאם חזר וגברה ידו של שני ותקפה אין מוציאין אפשר ליישב בזה כיון דקשה כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ אמאי פשיט מדפרשי רבנן ס"ל אין מוציאין הא י"ל דבשלמא בטלית מקרי דבר שאינו ברשותו כיון שהוא בחזקת השני שתפוס בה אבל בהך דאין שום אחד מוחזק א"כ מידי ספיקא לא נפקא דשמא הוא שלו ויכול להקדישו ולא דמי לטלית שאפי' מה שהוא שלו אין יכול להקדישה כשהוא ביד השני משא"כ בהך אילו היה שלו היה יכול להקדישה וא"כ למה ימנע מפני שחבירו טוען עליו הא מ"מ ספיקא הוה ואף שאין יכול להוציאו בדיינים מ"מ כיון דלא הוה ברשות השני למה לא יוכל להקדישה אם היא שלו שאין כח חברו מעכב עליו וא"כ באיזה ענין מקרי דבר שאינו ברשותו וא"כ בהא אית לן למימר כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט שפיר הוה ליה כתקיפה שהיא שלא מרשות חבירו אבל אכתי מנ"ל דהקדש כתקיפה מרשות חבירו ממה שיש לחבירו חזקה גמורה בו אבל כאן אין הקדשו מוציא מחזקת חבירו כלל וא"כ מידי ספיקא לא נפיק וספק איסורא לחומרא כיון דאינו ברשות חבירו לשום ענין. ועל זה כתבו שאם תמצי לומר דלא אלים ההקדש לתוקפה מרשות חבירו גם בכאן לא יהיה ההקדש אלים מתקיפה וכיון דתקיפה לא מהני לענין שלא יוכל חבירו לחזור ולתקוף ממנו א"כ גם ההקדש לא אלים מתקיפה ולא יועיל לגרע חזקת חבירו שלא יוכל לחזור ולתקוף ממנו ולכן כתבו דלא אלים הקדש מתקיפה אף דלפום הך סברא הקדש אינו אפי' כתקיפה דהא השתא קיימינן בסברא דתקפה אין מוציאין ממנו וע"כ הקדש גרע מתקיפה אלא ודאי כונתם מתקיפה שהיא שלא מרשות חבירו ופשיט לן אי הקדש אלים כתקיפה להוציא מרשות חבירו שפיר י"ל גם לזה הוה כתקיפה דנעשה בחזקתו שאין חבירו יכול שוב לתקפה ממנו משא"כ אם ההקדש אינו כתקיפה להוציא מחזקת חבירו גם כאן אף שיהיה כתקיפה כיון שאין הדבר ברשות חבירו מ"מ אכתי לא הוה כתקיפה להוציא מרשות חבירו כמו במטלטלין ששניהם אוחזין

בא"ד וא"ת אמאי אין מוציאין כו' יאמרו ליתן לכהן אחר עכ"ל. אפשר ליישב לכאורה לפי פשט התוס' דפשיט דהקדש הוה כתקיפה וא"כ י"ל דהכי פשיט ליה דע"כ לומר דהקדש כתקיפה וא"כ ע"כ תקיפה מהני דאי לא מהני אמאי יאסור בגיזה ועבודה אלא ודאי מספיקא מהני תקיפה. וא"כ אפי' תימא שמוציאין מן הכהן בטענה שיתן לכהן אחר מ"מ שפיר הוה תקיפה לענין איסור גיזה ועבודה שחל עליו קדושת שמים אבל תקיפת הכהן באמת לא מהני שיכול לומר אתן לכהן אחר מיהו י"ל דמוכח דתפיסה של כהן מהני בפועל דאל"כ מאי מסייע ליה שפוטר ממונו בממון של כהן הא לא משכחת לה כלל שיהיה ממון כהן אלא די"ל כיון שזה אינו תובע ליתנו לכהן אחר רק לעצמו א"כ הוה כמו טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור וטעמא דהוה כמחל לו על השעורין וכאן שאינו תובע ליתנו לכהן אחר אינו זוכה מטעם זה

עוד עלה בדעתי לומר דבלא"ה יש להבין אם תפסו הכהן אמאי מוציאין מידו הא איתא בפסחים דף כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד דלמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור דלא מקרי ממון אף שחמץ אחר הפסח מותר לר"ש וא"כ כאן כיון דכל זמן שהוא תם אסור בהנאה ואינו ראוי רק לכשיומם א"כ לא מקרי ממון כלל אלא די"ל שאני חמץ בפסח שאין ראוי למוכרו משא"כ זה ראוי למוכרו עכשיו והקונה ימתין עד שיומם אבל בחמץ לא שייך לומר כן דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים מיהו בבכור תם דאינו נמכר בזמן המקדש כדאיתא בב"ק דף י"ב ע"ב וא"כ לית ליה לבעל הבית חזקה בו שהרי אסור. וגם לכהן עדיין אינו ראוי רק כשיומם וא"כ לא מקרי רק דבר הגורם לטובת הנאה. אלא די"ל דקושיית התוס' להך ס"ד דס"ל דמשום דתקפה כהן אין מוציאין מידו אסור בגיזה ועבודה ולולא זאת לא היה אסור כלל ולא חלה עליו קדושה א"כ קשיא להו שפיר נימא מוציאין דיכול למימר אתן לכהן אחר ולא תחול עליו קדושה כלל וצ"ל תירוץ התוס'. ועפ"ז אפשר ליישב דברי הסמ"ג שכתב בבכור בהמה טהורה אם תקפה כהן אין מוציאין אבל אינו מקריבו דאולי אינו בכור ומביא חולין בעזרה כרבה דת"כ ובהלכות תובע ונתבע פסק בעשין צ"ה ת"כ מוציאין מידו וגם מ"ש דתניא כוותיה נהפוך הוא דת"כ דמוציאין כמ"ש בהלכות תובע ובנו של הש"ך תירץ דמיירי בתפס קודם שנולד הספק ותמה עליו בתומים איך שייך בבכור תפס קודם שנולד הספק. אך לפמ"ש ניחא דבלא"ה קשה לישנא דהש"ס דקאמר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין דקתני הממע"ה כו' וקשה לפום הך ס"ד הו"ל לדייק מדקתני אסורין בגיזה ועבודה ע"כ משום דהקדש כתקיפה הוא. אלא נראה דבהך ס"ד ס"ל דודאי כי היכא דהדיוט אין יכול להוציא מן המוחזק הכי נמי איסור הקדש נמי לא חייל מספיקא לאפוקי מחזקת בעלים כיון דהוא מוחזק וגם במסותא לא מבעיא לן דליחול הקדש רק משום דאם הקדישה ותקפה אח"כ כיון דדינא דכל דאלים גבר ואפשר שאם יתקפנו יהיה ברשותו גם השתא יש להקדש תפיסה ואסור מספק אבל אם לא היה תפיסה מהני אין מקום להקדש לחול מספק שיוציא מרשותו של זה וא"כ י"ל בודאי אילו הוה מצינן למימר דאסור בגיזה ועבודה מטעם ספק א"כ מה"ט גופיה הול"ל דתקיפה מהני כיון דאין לבעלים חזקה בו שהרי אסור בהנאה ולמוכרו אינו יכול א"כ בתופסו הכהן לא מקרי ממון בעלים רק דבר הגורם לממון וא"כ נוכל לומר דלכך אין מוציאין משום דאסור בגיזה ועבודה וא"כ לא מוכח לעיל שיכול להקדיש המסותא מטעם שיש להקדש זכות אם יתקפנו אלא משום דמשמע דגם קדושה דממילא אינו חלה מספק אם אינו במציאות שיצא מרשות בעלים