מעיני החכמה סב

דאין שייך אשתמוטי דאיך אפשר שלא יהיה לו פרוטה עכ"פ להודות מיהו לפי האמת דחייב שבועה אף אם ברצון היה מודה לו בפרוטה רק משום דמשתמט דכשיודה פרוטה יתחייב שבועה דאורייתא ומוכרח לכפור בכל כדי להשמט שלא יתחייב שבועה וא"כ לפי האמת שתיקנו שבועת היסת א"כ כשכופר בכל ודאי חשוד הוא דאם משום אשתמוטי איך אפשר שלא יהיה לו אף פ"א ואי משום שירא מן השבועה הרי אחר שתיקנו גם עכשיו לא ינצל מן השבועה וא"כ הוא חשוד אשבועה ואיך אפשר למסור לו שבועה לתקן שבועת היסת וא"ש

בגמרא ותו הא דתני ר"ח שניהם נשבעין ונוטלין. תמוה אמאי לא פריך בפשיטות ותו כל הני נשבעין ונוטלין נימא מיגו דחשוד ואף די"ל דנקט דר"ח שהוא חנוני על פנקסו שהוא בתרייתא של נשבעין ונוטלין מ"מ כיון דשייכא האי פירכא אכולהו ל"ל לפרוט דר' חייא וגם לשון רש"י שפירש בד"ה נימא מיגו כיון דחד מינייהו ודאי חשוד מאי בעי רש"י בזה הא כל הקושיות כך הם דלמה ישבע ממה נפשך אם אומר אמת א"צ לישבע ואם משקר ישבע ג"כ לשקר. ולכן נראה דודאי קמייתא דנשבעין ונוטלין הוא שכיר. ואשכיר יש ליישב משום די"ל דלא חשוד אממונא כלל רק כיון דחשבינן לטענת בעל בית דטרוד בפועליו לטענת שמא ועיין תוס' פ' הנשבעין דחשבי ליה ודאי שכח וא"כ י"ל דגם להשכיר מספקא ליה אם קיבל מן הבעל בית וא"כ הו"ל טענו שניהם ספק וקיי"ל בב"ק דף קי"ח אם טוען א"י אם החזרתי אף אם גם השני אינו יודע חייב לצאת ידי שמים ולקמן דף צ"א פירש רש"י היכא דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה וא"כ משכיר לא קשיא מידי דכיון די"ל דמספקא לוה לא מקרי חשוד אממונא ואף דבס"ד לא מפליג בין ספק ממון לספק שבועה י"ל הכא ודאי כיון דלפי האמת חייב לצאת ידי שמים אם ישלם לו בעה"ב יזכה בו מדין תפיסה א"כ אינו חשוד אממונא כלל וא"כ לא קשיא אשכיר. ולהכי מייתי נמי דר' חייא לרבותא דאפי' דר' חייא קשיא דהא גם בדר' חייא היה אפשר לומר דלא חשוד אממונא רק לפועל מספקא ליה אם קיבל הפירעון וא"כ חייב לצאת ידי שמים דהו"ל ספק פירעון אצל שניהם וחייב לצאת ידי שמים ואף דלגבי חנוני הוה ספק חיוב כבר כתבו הפוסקים ובש"ך ח"מ סימן צ"א ס"ק י"ב דגם לגבי חנוני הוה כספק פירעון דחזקה שליח עושה שליחותו וא"כ היה אפשר שיש להם ספק וחייב בעה"ב לצאת ידי שמים כמו בספק פירעון וכיון דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה וא"כ כשיוצא מידי בעה"ב לא יהיה גזילה כלל אלא דס"ל להש"ס בכה"ג בשניהם טוענים שמא אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב דבשלמא בטענו שניהם ספק שפיר חייב לצאת ידי שמים דאפשר שהוא חייב אבל כאן בודאי אינו חייב רק לאחד ופירעון אחד משלם בודאי לא שייך לחייבו אף לצאת ידי שמים ולכן פריך שפיר דנימא מיגו דחשוד וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף ל"ז לחלק וא"כ פריך שפיר מדר' חייא בדיוק. וזהו כונת רש"י כיון דחד מינייהו ודאי חשוד אממונא שאחד בודאי רוצה ליטול בחנם וא"כ אף לצאת ידי שמים אינו חייב שהרי ברי לו שאינו חייב רק פרעון אחד ופריך שפיר דנימא מיגו דחשיד וא"ש ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה דתני ר"ח הקשה רש"י אמאי לא מייתי מתני' כו' עכ"ל נ"ל ליישב דבלא"ה קשה אמאי לא מקשי מכל נשבעין ונוטלין לכן נראה דלכאורה יש להבין מאי קושיא מנשבעין ונוטלין דודאי י"ל רובא דאינשי אי חשידי אממון חשידי נמי אשבועת ולכן במודה מקצת לא יוכל לכופו לישבע שיאמר לו אם אין אתה מאמין לי אממון הריני אצלך בחשד לישבע לשקר משא"כ בנשבעין ונוטלין כיון דאיכא מיעוטא דלא חשידי אשבועה יוכל לומר לא אפרע לך עד שתשבע ואי משום דרובא חשידי הא לענין ממון אין הולכין אחר הרוב. מיהו י"ל דזה תליא אם נימא בהנך חנוני ופועלים דמדינא שקלי בלא שבועה לא שייך לחייבו שבועה כיון דרובא אי חשידי אממונא חשידי נמי אשבועתא ואין לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב דהא טעמא הוא משום חזקת ממון וכיון דחייב לשלם אף בלא שבועה לא שייך חזקת ממון וא"כ הוה מצינן למימר בהו דמדינא הוה שקלי בלא שבועה וא"כ מכולהו לא קשיא די"ל מדינא לא שקלי אפילו בשבועה וא"כ כיון דאיכא מיעוטא דחשידי אממונא ולא אשבועה שפיר אין לו ליתן אלא בשבועה ולהכי מייתי מדרבי חייא דמתניתין איתא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וא"כ יש להבין למה שינה רבי חייא לשון המשנה ומאי קמ"ל בזה אלא נראה דקמ"ל דלא נטעי דשבועת חנוני אית בה חיובא טפי דלגבי חנוני הוה ליה ספק חיוב ולכן נקט בחנוני רבותא בפני עצמו שהוא נשבע ונוטל שלא מן הדין והן נשבעין ונוטלין מן הדין דמדינא אפילו בלא שבועה שקלי דהוה ספק פירעון ונ"מ שאם החנוני חשוד לא יטול שהרי מדינא אין לו כלום אבל בפועל י"ל אף שהוא חשוד לא יפסיד דמדינא א"צ לישבע כלל וקמ"ל ר' חייא דשניהם שוין לישבע וליטול וגם החנוני מדינא שקיל בלא שבועה דחזקה שליח עושה שליחותו וא"כ אי ממתני' הוה מצינן למימר דכולהו לא שקלי מדינא ודי שיטלו בשבועה ומצי למימר לא אתן לך עד שתשבע פן תפרוש ולא הוה הקושיא רק מפועלים לחוד דמסתברא דמדינא חייב ליתן להם בלא שבועה דהו"ל א"י אם החזרתי ולהכי מייתי דר' חייא דכייל תרווייהו דשניהם נשבעין ונוטלין משמע ודאי שבא להשוות החנוני לפועלים כפי הסברא חיצונה וממתני' הוה אפשר לדחות דמ"מ גם הפועלים אין נוטלין מדינא אבל ר' חייא דבעי לפרושי ע"כ סמך להשוות חנוני לפועלים כפי הסברא פשוטה דפועלים שקלי מדינא וכיון דמדינא שקלי תרווייהו בלא שבועה וכיון דקיימינן בסברא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועה א"כ לא היה להם לישבע כלל ואין לומר שבע"ה יטעון לא אתן לך שמא אתה מן המיעוט דכיון דחייב לשלם מדינא אינו מועיל לו חזקת ממון שלו כלל והכל נכון וא"צ לדחוקים של התוס' ומפרשים

שם בתוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי כו' אבל קשה משלהי האומנין הא יש רואה כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי י"ל שבועה שלא שלחתי בה יד אינה רק בענין די"ל שמא נטלה לצרכו וכההיא דלקמן דף מ"א במפקיד חבית דאם לא החזירה למקום שנטלה חייב כיון שלא השיבה למקומה ולא עביד השבה מעלייתא אלא דבלא נודע איך נאנס י"ל שמתוך ידו נשברה וטלטלה לצרכו ומתוך כך נשברה לכן צריך לישבע על זה משא"כ ביש עדים שנשברה באונס לא חיישינן שמא מעיקרא טלטלה ושלח בה יד ונעשית ברשותו דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכיון דנמצא במקום המיוחד למפקיד לא מחזקינן שטלטלה לצרכו וכדומה שליחות יד לצרכו וכן בהך דפ' האומנין לא חיישינן אם יש עדים שנשברה באונס כיון דבכל דוכתי ברשות המפקיד הוא לא מחזקינן ליה שיצאה מרשותו דאמרי' כאן נמצא וכאן היה. משא"כ בלא נודע כלל באיזה מקום נשברה יש לחוש שמא נשברה באונס בשעת שליחות יד והיינו כשטלטלה לצרכו ולא שייך כאן נמצא כיון דלא נודע מקום המציאות האונס ולכן לא סגי בשבועה דנאנסה אבל אם יש עדים שנאנסה א"כ ידוע שהאונס אינו במקום שליחות יד לצורך הנפקד לא מחזקינן ששלח בו יד דהו"ל למימר כאן נמצא וכאן היה ולא נפק מרשות המפקיד כיון דכפי מה שאנו רואין ברשות המפקיד הוא משא"כ בסתמא חיישינן שמא נאנס במקום שהוא לצורך הנפקד ששלח בה יד כיון שלא נודע מקומו

בפרש"י ד"ה אביי אמר כו' והולך ותוקף בטליתו ונשבע שיש לו בה כו' עכ"ל. יש לתמוה ל"ל לרש"י לפרושי דיכול לישבע על זה דאדרבה אנן אמרינן בשביל שיש לו מלוה ישינה תופס בשל חבירו ופסקינן שישבע כדי שיפרוש. וצ"ל דקשיא ליה איך אמר דלישקול בלא שבועה הא מ"מ הטלית אינו שלו מיהו אין זה מוכרח די"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשם ריצב"א דמשום הכי אין לתקן שבועה שהרי כדין עושה שמציל שלו אף שאין לו טענה על גוף הטלית ואי משום דחשוד ליטול חפץ של חבירו בדמים הא אמרינן לא תחמוד בלא דמי משמע להו. מיהו י"ל דרש"י הוכיח כן מהא דאמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו ופריך אי תפיס ממונא מספק משתבע נמי מספק וקשה הא כיון דמטעם ספק אינו זוכה בשל חבירו כלל ואין יכול לתפוס וא"כ שפיר ראוי שיפרוש ולא יגזול לחבירו דמ"מ אף שמורה היתרא לנפשיה על הממון לא יורה התירא על השבועה שהרי אם ישבע שהוא שלו ישתבע שיקרא בודאי שהרי אינה שלו כלל ומזה הוכיח רש"י דיכול לישבע שהוא שלו אף שאין לו רק טענת דמים על החפץ כיון דמשעבד ליה ולכן כשנשבע ויש לו עליו ספק מלוה ישינה לא הוה רק שבועת ספק דאם יזכור שיש לו עליו ספק מלוה ישינה שפיר תופס בבגד. אלא דאכתי י"ל דהקושיא תפוס ממונא מספק הוא אשניהם נשבעין ונוטלין דשם ליכא רק ממון לחוד ושפיר נוכל לומר דהוה שבועת שקר מספק ואפשר דשם לא מקשי מידי דמ"מ מה שנשבע החנוני נתתי ופועלים לא נטלנו ע"כ הוה שבועת שקר בודאי וע"כ אמתני' קאי ושפיר הוכיח רש"י שיכול לתפוס של חבירו מספק ועיין באס"ז שנחלקו בזה אם יכול לתפוס חפץ של חבירו ולישבע עליו ועיין בנימוקי יוסף אלא דמ"מ תמיה לי על פרש"י דס"ל דלא חשיד אהולך ותוקף א"כ קשה במתני' שבועה זו למה ואי ס"ל לרש"י דלא קשיא לן שבועה זו למה רק בשביל דחשיד אממונא נימא דחשיד אשבועה הא במתני' י"ל בלאו הכי דמורי התירא כדאיתא בריש מכילתין וא"צ הטעם דמלוה ישינה כלל ואפשר דס"ל לרש"י במתני' לא היה להם לתקן שבועה משום מציאה ומקח וממכר לחוד רק בשביל שלא יהא מי שיש לו חשש תביעה על חבירו יתקוף בטליתו של חבירו אלא דמלישנא דר' יוחנן דאמר שלא יהא כ"א הולך ותוקף משמע דחייש לתקיפה חנם והא ס"ל לאביי דאי תקף חנם מקרי חשוד אשבועה וטעמא דמתני' שלא יהיה מי שיש לו על חבירו איזה תביעה ומספק יתקוף בטליתו ועמ"ש בסמוך עוד הוכחה לפרש"י דהקושיא אמתני'

בגמרא ולא אמרינן תפוס ממונא מספיקא מישתבע נמי מספק. ויש לתמוה בשלמא בממון י"ל שתפוס מספק אבל אם ישבע שיש לו בטלית הא אנן משבעינן ליה ע"ד ב"ד וכיון שאינו זוכה לתפוס מספק א"כ כשנשבע נשבע שיש לו בה עפ"י הדין דאל"כ אין קץ לדברי רוח שלעולם יוכל להמציא לו היתר במה שלפי דעתו זוכה כגון שהבטיח לו בדברים או יתר טענות כוזבות וע"כ עיקר השבועה שיש לו תביעה זו עפ"י הדין וכיון שבדין אינו זוכה בתפיסה זו א"כ מאי אהני לרמאה ברמיותיה והרי נשבע לשקר בודאי שנשבע שיש לו בה ואין לו בה כלום ואפשר לומר דהקושיא ממתני' לרב הונא דאמר לעיל שנשבע שיש לו בה וע"כ חייש שמא לא ישבע ע"ד ב"ד דאל"כ בלא"ה אין חשש ערמה כמ"ש התוס' ד"ה על ואכתי אם ניחוש לערמה קשיא ליה דמשתבע נמי מספק ומזה הוכיח רש"י שפיר דיכול לתפוס של חבירו בחובו ולישבע עליו ואפשר לומר דהכא הקושיא לאביי לשיטתיה דס"ל למפרע הוא גובה וא"כ כיון