מעיני החכמה נה

והוא טוען לא לוה וא"כ י"ל דהכי קאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי דהא בהעדאת עדים שאומר לא לוה י"ל שנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי שהרי מכחיש העדים שלא לוה כלום ועדים מעידין שלוה חמשים וכיון דיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר פרעתי דמיירי אפילו אתו עדים מעיקרא והוא מכחישן ואף דהוה מיגו במקום עדים מ"מ לענין החמשים שאינו מוכחש הוה ס"ד שיהיה נאמן קמ"ל אפילו בכה"ג שאין העדים יודעין בבירור אם חייב לו מ"מ הוא חייב שבועה דכיון דמכחיש לעדים לא אמרינן מיגו ושפיר מדמה לאכלתי חלב שבידו לומר מזיד הייתי ומ"מ כיון שמכחיש לעדים אינו נאמן וכאן נמי אף שהיה יכול לומר שפרע והיה פטור עכשיו שמכחיש העדים מביאין אותו לחיוב שבועה ואיני זוכר היטב

דף ד ע"א גמ' פיו יוכיח כו'. והקשו המפרשים א"כ איך אמר ר' חייא שלא תהא הודאת פיו גדולה כיון דיליף מע"א הול"ל שלא תהא העדאת ע"א גדולה משני עדים. ונראה דלא קשיא דכיון דע"כ הך שבועה אינו דומה להעדאת ע"א שהרי הוא שבועת מודה במקצת ואין השבועה דומה לשבועת עד אחד דהא לפי האמת אם יליף מגלגול שבועה דע"א א"כ קשה ישבע אפילו על קרקע כמו שמגלגל על קרקע וגם לא ליבעי טענה שתי כסף דבהעדאת ע"א אפי' בפרוטה נשבע וע"כ לומר דהא לא מצינו למילף כיון דשבועת ע"א כוללת יותר משבועת מודה במקצת וכיון דמע"א לחוד לא מצינן למילף דאיכא למימר שכן על מה שמעיד הוא נשבע וצריך לומר פיו יוכיח ולכן אין ללמוד רק מה ששוה בשניהם. וא"כ לפי האמת העדאת ע"א לענין שבועה הוה גדולה מהעדאת עדים שהרי שמגלגל עליו קרקע וגם סגי בטענה פרוטה והיינו משום דאיכא פירכא וצ"ל פיו יוכיח ולכן תפסת. מועטת תפסת לחייב מה שמתחייב שבועה על פיו וא"כ יפה אמר בעדים מעידין שיש לו חמשים דהוה טענה שתי כסף וגם אינה בקרקע בזו ודאי יש לחייבו שבועה מאחר שזה צד שוה לחייב אפילו בפיו ועל מה שהוא צד שוה בשניהם אין לך לומר שעכ"פ עדים כהודאת פיו הם כי על השבועה שמתחייב בהודאת פיו אין לך שום פירכא וא"ת שגם בזה לא יתחייב א"כ תהא העדאת עדים פחותה אפי' מהודאת פיו שהיא פחותה יותר לענין השבועה מן העדאת ע"א וזה ברור

שם בתוספות ד"ה הצד כו' וא"ת כופר הכל יוכיח כו' עכ"ל לפמ"ש דלפי האמת נלמוד מגלגול שבועה דע"א א"כ י"ל דכופר הכל י"ל דפטור מטעם אין אדם מעיז ובגלגול שבועה דע"א ליכא למימר דאין מעיז דהרי איתרע חזקתו שהרי מעיז נגד העד וכן בשני עדים מעידין ליכא חזקה דאינו מעיז שהרי מעיז בפנינו. מיהו כבר כתבו התוס' לעיל דכופר הכל פטור אפי' היכא דמעיז וא"כ י"ל כופר הכל יוכיח היכא דלא שייך חזקה כגון שטוען מנה לי ביד אביך דיכול להעיז ואפ"ה פטור גם י"ל דודאי כופר הכל דין הוא שיפטר שאין כאן טענה חשובה שהרי אפשר שבכוונה תובעו לחייבו שבועה שיתפשר עמו משא"כ היכא דמודה מקצת רגלים לדבר שאינו תובעו בחנם. וזה קרוב למ"ש התוס' וגם בע"א י"ל ודאי כיון דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו יש רגלים לדבר להשביעו. ועפ"ז יש ליישב קושיית מהר"ם שי"ף שכתבתי לעיל שכתבו התוס' די"ל כופר הכל פטור מדאיצטריך ע"א והקשה מהר"ם שי"ף דילמא קמ"ל בע"א שחייב שבועה ע"פ העד אפילו היכא דשייך אין אדם מעיז ולפמ"ש לק"מ דהא כתבו רש"י ותוס' בקידושין דף ס"ג דאפי' לפטור מן היבום נאמן יש לי בנים דשייך אין אדם חוטא ולא לו רק לע"א אין לו נאמנות. עיין בש"ך ח"מ סימן נ"ו בשם בעה"ת גבי שליש שכתב ג"כ הך חזקה ואם כן פשיטא לן דחזקה דאין אדם חוטא עדיפא מחזקה דאינו מעיז וא"כ לא צריך קרא לע"א אפילו היכא דשייך אין אדם מעיז דאם אינו פטור רק מכח חזקה דאינו מעיז פשיטא לן בע"א דאיכא כנגדו דאין אדם חוטא שלא יפטר מכח הך חזקה דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו עדיפא

שם גמרא מה לצד השוה שכן לא הוחזק כפרן כו' ובעדים מי הוחזק כפרן כו' וקשה דא"כ לקמן בההיא רעיא דגם בפקדון אמרינן באכל תרי מינייהו אם איתא לדר' חייא וקשה איך נלמוד בפקדון הא י"ל מה לצד השוה שכן לא הוחזק כפרן עיין בשיטה מקובצת מה שכתבו בזה וכן הקשו התוס' לקמן. ונ"ל ליישב דודאי בס"ד דקשיא לן שהוחזק כפרן וא"כ כיון שאין יכול לישבע לפמ"ש התוס' לקמן לחד תירוצא בחשוד אמרי' מתוך שאיל"מ וא"כ אם נרצה ללמוד חיוב שבועה לדר' חייא נצטרך לומר שע"י עדים מחוייב לשלם הכל א"כ י"ל דהכי קשיא ליה דאיתא בסנהדרין דף מ"א עידי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלם באנו וא"כ גם כאן אם נימא דהוחזק כפרן ע"כ צריך לחייבו לשלם אידך חמשים. וקשה הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולין לומר לא באנו אלא לחייבו חמשים שידענו אלא ודאי אינו חייב אלא שבועה על הנשאר ולענין שבועה לא בעינן הזמה כמו במשביעו עפ"י ע"א אבל כשתמצי לומר שבא מכח אלו השנים חיוב ממון א"כ צריך להיות ראוי להזמה שפיר יכולין לומר לא באנו לחייבו רק חמשים ולא יתחייב תשלומין ואף דבע"א היכא דהוה משואיל"מ לא שייך ג"כ הזמה י"ל כמ"ש התוס' ריש מכות דעל זה לא קאי כאשר זמם משא"כ בשני עדים בעינן ראוי להזמה ופריך שפיר. וע"ז משני דאין אנו לומדין רק חיוב שבועה שלא הוחזק כפרן בעדים. והנה אף דמן התורה בעינן ראוי להזמה קיי"ל בממון לא בעינן שאתה יכול להזימה ולא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת וא"כ לקמן קאי לפי הדין דקיי"ל דלא בעינן ראוי להזמה דהכי תיקנו רבנן א"כ שפיר י"ל שכנגדו נשבע ונוטל ואף שאין ראוי להזמה דלא בעינן ראוי להזמה בממון וא"ש ולק"מ אלא דאיכא למידק מאי פירכא היא זו שכן הוחזק כפרן אי ס"ד דפסול לעדות הו"ל לאקשויי בפשיטות איך אמר ר' חייא ישבע הא הוחזק כפרן ופסול לשבועה ואפשר דהא לא פסיקא לי' לאקשויי דמצינו למימר דר' חייא ס"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וגזלן לא פסול אלא מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה דחשוד ומ"מ פירכא הוה שכיון שמוחזק כפרן אין למסור לו שבועה וקלקלתו הוא תקנתו אלא דמ"מ לא א"ש הא דאמר ר' חייא דנשבע על השאר כיון דמתניתין פרק הנשבעין דגזלן פסול לשבועה. וי"ל דכיון דלא מיפסל אלא מדרבנן י"ל דלא פסלוהו רק היכא דבאיסורא אתי לידיה משא"כ הכא דלהוצאה ניתן רק שאינו רוצה לשלם לא מיפסל לשבועה אע"ג דהוחזק כפרן ולהכי משני ובעדים מי הוחזק כפרן דאפילו לעדות כשר דלא הוה רשע כלל

שם גמרא ובעדים מי הוחזק כפרן. והקשו דלקמן דף י"ז מבואר גם במלוה הוחזק כפרן שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ. וי"ל דלקמן הטעם כיון שכפר כבר איתרע טענתיה ואינו נאמן שוב לומר שפרעו בלא עדים כיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אבל לא מיפסל משום הכי שם בגמרא והילך חייב מ"ט כו'. לכאורה קשה מאי צריך טעמא לחיוב דכיון דהוא מודה במקצת למה לא ישבע דבשלמא לפטורא צריך טעמא אבל לחיובא מהיכא תיתי לפוטרו דהא לקמן למ"ד הילך פטור פריך נמי מ"ט. ואפשר לומר דודאי יש הילך שהוא ע"י הודאתו שנותן לו עכשיו ויש הילך דמיד שמודה קם ליה ברשותיה. והילך שמודה לו שהיה הדבר ברשותו כבר מסברא דמי לכופר הכל שהרי כבר היה הדבר שלו מקדם כמו בהך דמתניתין דחציה שלי מכבר וכן במודה לו שכלי זה שלו הוא כבר היה שלו לכן צריך טעם דמ"מ דומה למודה מקצת. והילך שבא ע"י פעולת הלוה צריך טעמא להיפוך

בתוספות בד"ה ותנא תונא כו' פרש"י כו'. וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי וכו'. קושיית התוספות עצומה היא ואין פותר על נכון ועיין מה שכתבתי בחידושים ונראה לי עוד ליישב דיש להבין איך מסיק כאן הסיוע משום דבעינן כוותיה בדאורייתא הא גם כאן ליתיה כוותיה בדאורייתא כיון דחשיב לעיל דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא א"כ ליתא בדאורייתא. וצ"ל דודאי מאי דאמר לעיל אנן סהדי ופריך כי היכא דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי צריך להבין איך משום אנן סהדי מאי דתפיס האי דידיה יפטר משבועה הא אפי' מוחזק גמור צריך לישבע. וצ"ל דלעיל לא קאמר רק כיון דהשבועה באה ע"י שתאמר אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה ונתחייב מתוך טענתו א"כ אנן סהדי נמי בהאי ומקרי שפיר אנן סהדי שהרי כמו שחיוב השבועה ע"י אנן סהדי כמו כן לא ישבע שהרי אנן סהדי נמי בהאי והשתא י"ל שפיר דהכא דמסיק הסייעתא משום דבעינן כוותיה בדאורייתא ואף דאי חשבינן אנן סהדי הוה בשניהם אנן סהדי ולא שייך חיוב שבועה מ"מ חשבינן מתקנת חכמים נגד כל אחד שיהיו כאילו אחד הביא עדים על מחצה שלו והשני לא הביא שום עדים דאז שפיר היה חייב שבועה דאורייתא אילו לא היה להשני עדים רק לזה לבדו לכן חשבינן שפיר כ"א על חצי שלו אנן סהדי ומתקנינן שבועה שאילו לא היה רק אחד מוחזק מכח אנן סהדי והשני טוען שכולה שלו שאז היה מתחייב מכח העדאת עדים מקרי שפיר איתא כוותיה בדאורייתא. מיהו הך מילתא תליא בהילך דאי הילך פטור לא משכחת כוותיה בדאורייתא כלל דאם נחשוב אנן סהדי בשניהם אין מקום לשבועה דאורייתא ואם נחשוב לכ"א בפני עצמו אנן סהדי מ"מ לא שייך חיוב שבועה דאף דהשתא בהעדאת עדים לא הוה הילך כיון שאינו רוצה ליתן כלום מ"מ דכיון דטעמא משום שלא יהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים א"כ בכה"ג ששניהם אוחזין והא' מודה לא היה שייך חיוב שבועה אי הילך פטור אבל אי הילך חייב שפיר איכא חיוב שבועה בדאורייתא אם לא היה רק עדים לאחד כיון דבהודאת פיו איכא שבועה כה"ג והשתא שפיר פרש"י דודאי מעיקרא דלא ידע לסייעתא להילך דחייב ס"ד הילך פטור א"כ לא מצי לתרוצי כדמשני השתא דשבועה זו תקנת חכמים בעינן כה"ג בדאורייתא דבס"ד דהילך פטור לא משכחת איתא בדאורייתא כלל וע"כ בעית למימר כפשוטו דמשום העדאת עדים חייב שבועה מן התורה פריך שפיר דשבועת התורה ל"ל כלל דכי היכא דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי ולא מצי לתרוצי דעכ"פ איתא כוותיה בדאורייתא דבס"ד הילך פטור לא משכחת כוותיה בדאורייתא לכן אקשה ליה בפשיטות כי היכא דאנן סהדי בהאי כו' ולא מצי לתרוצי דשייך דכוותיה בדאורייתא דאי הילך פטור לא משכחת כוותיה בדאורייתא להכי מסיק דמסייע אאידך דר' חייא דהילך חייב א"כ איתא כוותיה בדאורייתא בהעדאת עדים והיינו אילו לא היה רק לא' עדים ושפיר מסתייעי תרתי דיני דר' חייא ודברי רש"י ברורים ומזוקקים

שם בגמרא דמאי דתפיס הילך הוא. קשה לפמ"ש בש"ך סי' ת' דבתם לא מקרי הילך אף דשותפי נינהו כיון דצריך שומא א"כ למאי דמסיק לקמן יחלוקו לדמי זולא בגוף הטלית א"כ צריך שומא ויש ליישב