מעיני החכמה נג

אפי' במקום שיכול להעיז כמ"ש התוס' לעיל וכדמוקמינן נמי פלוגתא דר"א בן יעקב ורבנן דהיכא דמעיז גם בכופר הכל פטור א"כ שפיר י"ל הפירכא שפיו הודאתו ברורה יותר לחיוב שאינו בהכחשה ושפיר איכא רגלים לדבר טובא ולהכי לא מיפטר משא"כ בעדים שאם יכחישום הרי בטל הרגלים לדבר שחייב לו בודאי והוה כופר הכל. מיהו לס"ד דלא מיפטר רק מטעם אינו מעיז וא"כ בעדים שפיר יש לחייבו שהרי האינו שהוא מעיז ואין לומר שהרי אפשר שיביא עדים להכחישם דמשום הכי לא שייך לפוטרו כיון דעיקר הפטור משום דאין אדם מעיז וקיי"ל שאפי' בתרי ותרי מקרי איכא דמסייעא לה מעיזה ומעיזה עיין כתובות דף כ"ב וא"כ כיון דבתרי ותרי מספקא לן מי שמעיד אמת א"כ י"ל שסמך על המכחישין שמסייעין לו שאומר שהם משקרין ותו לא שייך חזקה דאינו מעיז ובס"ד דלא שייך אינו מעיז אפילו כופר הכל חייב וא"ש ומי שירצה לדחות דמ"מ כשיש מכחישין שייך מעיקרא אינו מעיז קודם שבאו המסייעין ולא נימא שסמך על אלו מ"מ י"ל בפשיטות דודאי לפי האמת דכופר הכל פטור אפי' במקום שיכול להעיז שייך הפירכא דישנן בהכחשה אבל אם כופר הכל לא מיפטר רק מטעם אינו מעיז כיון דאיכא עדים על חמשים וחזינן דמעיז פשיטא לן שחייב שבועה ולהכי מייתי דרבה דאמר מפני אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ומוכח מזה דכופר הכל פטור מגזירת הכתוב דל"ל דכופר הכל לא מיפטר אלא מטעמא דאין אדם מעיז דא"כ בס"ד דרבה היכא קאמר מפני מה אמרה תורה כו' הא כיון דלא ידע חזקה דאינו מעיז גם כופר הכל יש לו לישבע אע"כ פשיטא ליה לרבה מגזירת הכתוב דכופר הכל פטור א"כ אין הטעם משום העזה א"כ שפיר י"ל בלא ק"ו הוה אמרינן דבעינן הודאה במקצת דוקא וא"כ אין צורך לדחוק כמ"ש התוס' ורש"י רק די"ל בפשיטות דודאי בס"ד דס"ל עיקר פטורא משום חזקה דאינו מעיז פשיטא לן בעדים מעידין שחייב שבועה דהרי מעיז ולפי האמת דמוכח מרבה דכופר הכל פטור דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא הודאה במקצת שפיר צריך ק"ו. ועפ"ז אפשר לפרש הא דקאמר הש"ס אבל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא שא"צ לדחוק רק הכונה כיון דחזינן דגזירת הכתוב דדוקא מודה מקצת חייב שבועה א"כ י"ל דהעדאת עדים לא שייך הך דמודה במקצת כיון דלא דמי להודאת פיו לגמרי דל"ל משתמט כ"כ שאין רגלים לדבר דמשתמט כמו מודה במקצת א"כ לא דמי לגמרי אף דלא חשיד אשבועתא משום הכי מ"מ כיון דלא דמי לגמרי וע"כ גזירת הכתוב הוא דבעינן מודה במקצת וכופר הכל פטור אף בלא חזקה דאינו מעיז א"כ גם בהעדאת עדים אפשר לפוטרו דמ"מ כופר הכל הוא ולכן צריך הק"ו. ובהכי ניחא דלא קאמר מה לפיו שכן משתמט דפשיטא לן דגם בכופר הכל לא שייך חשיד אשבועתא וא"כ אין מזה טעם לסתור הק"ו ואפשר שגם רש"י ותוס' נתכוונו לזה ודוק היטב

שם בגמרא ופיו אינו מחייבו ממון. וקשה דהו"ל לומר דפיו אינו מחייבו בממון בחב לאחרים אם אמר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים אינו נאמן אם חייב לא' בשטר. וי"ל דזהו לא מקרי הודאת פיו שהרי אומר מה שהוא חב לאחרים

שם בתוס' ד"ה מה לפיו כו' ולכך פיו מחייבו קרבן אפי' עדים מכחישין אותו כו' עכ"ל וצ"ע כיון דאנן אעדים סמכינן א"כ איך יביא קרבן להביא חולין בעזרה ואנן מהמנינן לעדים שאומרים שלא אכל ולא מצינו אדם נאמן על עצמו רק במה שהוא בינו לבין עצמו שלא יביא קרבן שאין אנו אחראין לו אבל אם עדים אומרים שזה אסור לא שייך נאמן על עצמו להתיר האיסור לאחרים להתיר לכהן שיביא חולין לעזרה דזה לא מצינו ועיין בסמוך

בא"ד דלאידך לישנא כו' אבל להכחיש עדים אינו נאמן א"כ חשיבי עדים מפיו כו'. אפשר לומר דאיפכא ודאי נאמן על עצמו אם אמר שאכל ועדים אומרים שלא אכל י"ל לכ"ע נאמן על עצמו לענין שיביא קרבן דבשלמא בהא דאומר לא אכלתי י"ל שאינו נאמן להכחיש עדים אבל כאן שיביא קרבן שפיר הוא נאמן על עצמו בדבר שבידו דעדיף ממיגו דעלמא כמ"ש הר"ן בקדושין פ' האומר דהיכא דהוא בידו מ"ל לשקר כעדים דמי וכאן הרי בידו לומר שאכל בינו לבין עצמו או ששגג בחייבי כריתות וכיון שאין ביד העדים להכחישו אף אם מכחישן שפיר יש להאמינו. ועוד אפשר לומר דכיון דהוא מכחיש לעדים ואנן אין מאמינין להכחיש לעדים א"כ אם אומר אכלתי באותה שעה ועדים מכחישין אותו כיון שבא להתחייב בקרבן אמרינן פלגינן דיבורא דמהיכי תיתי לומר שלא אכל כלום כיון שמודה שנתחייב חטאת אמרינן דהא שקר שבאותה שעה לא אכל אבל אכל בשעה אחרת ושפיר חייב חטאת לכ"ע

שם בתוס' ד"ה ר' חייא כר' מאיר ס"ל וא"ת כו' אפשר לומר דשבועה לא אתיא מחיוב מיתה דר"מ לשיטתי' ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא בב"ק דף ע"א וחיוב ממון חמור מחיוב מיתה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ובמיתה אזלינן בתר רובא ואפי' אי אמרינן ד"הג לממון לאו כממון דמי מ"מ כיון דאם אין יכול לישבע משלם א"כ אהני חיוב שבועה לממון ובממון לא אזלינן בתר רובא וא"כ אין ללמוד חיוב ממון מחיוב שבועה וא"ש ועין סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני לא משמע לכאורה כן:

בד"ה מה. עמ"ש בחדושי סוגיא דכריתות באריכות:

שם בתוס' ד"ה אשם היינו קרבן כו' תימא דבמתני' כו'. כבר כתבתי בקונט' הישן ליישב דהא קשה איך יתחייב קרבן בזדון שבועת הפקדון הא הו"ל מומר לשבועה ואין מקבלין קרבן ממומר. ואם בפעם א' נעשה מומר ישנו שיטות בזה עיין יורה דיעה סימן ב' וברמב"ם פי' משניות חולין דף ט"ו אלא דאנן קי"ל מומר לדבר א' לא הוה מומר לכל תורה עיין ריש חולין ומקבלין קרבן ממומר לדבר א' מיהו לר"מ דס"ל מומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה א"כ קשה איך משכחת לה קרבן בזדון שבועה וצ"ל בעושה תשובה וא"כ ממילא פטור עפ"י עדים כיון דמכחיש לעדים עומד במרדו וליכא קרבן רק במודה מעצמו אבל ר' חייא לא ס"ל כר' מאיר בהך דמומר לדבר א' ובהך ק"ו שפיר ס"ל כר"מ וא"כ גם עדים מחייבין אותו אשם וא"ש. עוד נ"ל דאפשר לומר בהך ס"ד דס"ל דעדים מחייבין אשם י"ל דהא דבעי התם לאוקמה כר"מ ועדים מחייבין כפל י"ל כיון דמסיק שם דמיירי באכלו נבילה א"כ י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט דאף דבקרבן לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה מ"מ היכא דאיכא קרן וחומש אם אינו חייב הממון גם קרבן אינו חייב וא"כ י"ל דודאי לענין חומש י"ל דאינו חייב דאינו לוקה ומשלם והא דחייב כפל היינו משום דס"ל לר"מ חדוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם אבל בחומש דממונא הוא כיון דלקי לא משלם וא"כ גם קרבן אינו חייב בלא חומש וכיון דמוקי באכלו נבילה י"ל דאיירי בהתרו ביה ולכן עפ"י עדים אינו חייב רק בהודה מעצמו מעיקרא ובהודה אחר עדים באמת לא מחייב כדמשמע בהגוזל דף ק"ח והכא מיירי בפשיטות דליכא מלקות ושפיר חייב קרבן מיהו אכתי לא א"ש דקאמר התם כר"מ ור"מ ס"ל לוקה ומשלם ג"כ אפילו בממון מיהו זה אינו מוכרח כ"כ עיין תוס' פ' אלו נערות ובב"מ דף צ"א מה שהקשו התוס' על הא דאמר דר"מ ס"ל לוקה ומשלם בממון וי"ל דס"ל לר' יוחנן דוקא בקנס דחדוש הוא לקי ומשלם מיהו לר' יוחנן לשיטתי' משמע דלא ס"ל דחדוש הוא בקנס דהא מוקי בטובח ע"י אחר בב"ק דף ע"א הך דגנב בשבת ואפשר לומר עוד עפ"י הסברא שכתבתי לעיל שאין ללמוד קרבן אשם מק"ו ממיתה כיון דאיכא חומש וחומש הוה ממון וממון חמור ממיתה דאין הולכין בממון אחר הרוב ובמיתה אזלינן בתר רובא וא"כ כיון דאינו חייב חומש גם קרבן לא מחייב ובהך ס"ד י"ל דס"ל לר' חייא כרב דהולכין בממון אחר הרוב ור' יוחנן י"ל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ליכא למילף אשם מחיוב מיתה ועיין מ"ש בכריתות ישוב קושית התוס' על נכון

בגמרא מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה. עיין שיטה מקובצת ונמוקי יוסף שהקשו מכאן על הרמב"ם שסובר בהודה שחייב ואח"כ אמר נזכרתי והרי עדים שפרעתי הוא נאמן והקשו עליו א"כ היכא קאמר שפיו אינו בהכחשה הא אם יבאו עדים אח"כ ממה נפשך אם עומד בדבריו הרי מתנה בעלמא יהיב ליה וע"כ איירי בחוזר א"כ גם בפיו אם עדים מכחישין לא מהני הודאתו ויכול לחזור ונדחקו בזה. ואפשר לומר בפשיטות דסברא דפירכא דפיו אינו בהכחשה והזמה היא משום דחזינן דהתורה חייבה שבועה במודה במקצת ובכופר הכל הוא פטור וע"כ חיוב המקצת שנתחייב גורם חיוב השבועה ולכן ס"ל דע"פ עדים נמי יש לחייבו שבועה דמתחייב ג"כ מקצת וע"ז דחו דחיוב מקצת שע"י פיו הוא מבורר יותר שהרי אי אפשר בהכחשה והוה חיוב בהחלט א"כ י"ל בודאי איירי בעומד בדבריו ואין לומר דמתנה יהיב ליה דהא ליתא דע"כ הוא מטעם דהודאת פיו חשיבא טפי מעדים שהרי אם עומד בדבריו הוא חייב שבועה כדין מודה במקצת ובהא ל"ל שחייב השבועה בשביל שנותן לו מתנה דא"כ אין כאן מודה במקצת שהרי אינו חייב רק מדין מתנה וע"כ מדין דהודאתו לגבי נפשיה חשיבא טפי מעדים ויהבינן עליה דין מודה במקצת שנתחייב עפ"י הודאתו ולא משום מתנה וא"כ שפיר י"ל דודאי בחוזר ומביא עדים שפיר מהני והפירכא הוא בעומד בדבריו ומתחייב ע"פ הודאתו יותר מע"פ הודאת עדים ולק"מ. ובלא"ה נמי לא הבנתי דמ"מ איכא פירכא דפיו אינו בהכחשה באינו חוזר מדבריו אין עדים פוטרין אותו ועדים ישנם בהכחשה אפילו עומדין בדבריהם וגם הרמב"ם לא קאמר רק בחזר בפירוש מביא עדים אבל אם הלך למדינת הים או שמת י"ל שגם הרמב"ם מודה שדנין ע"פ הודאתו. מיהו קשה הך דפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב בהך דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף ב"ח המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מבני חורין וקשה הא יכול הלוה לטעון נזכרתי שפרעתי ולדברי הרמב"ם לא יפרע כלום. ולדברי הנימוקי יוסף שמחלק בין טוען נזכרתי קודם שבאו העדים נאמן אבל אחר שבאו העדים אינו נאמן לטעון נזכרתי ניחא אבל לדעת המ"מ שהובא בש"ך סימן ע"ט דאינו מחלק בכך קשה והרמב"ם גופיה פסק להאי דינא בפי"ד דמלוה דין ד' וצ"ל דמיירי שעומד בדבריו שלא פרע יותר ממחצה וכמ"ש המ"מ פ"ז מטוען וקשה מ"מ לענין שבועה יהיה נאמן במיגו על מה שטוען פרעתי במיגו דנזכרתי. וצ"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ואינו כמשיב אבידה שאימת השטר עליו לפי דברי הרמב"ם ובגמרא דילן כיון דאיכא עדים ואפשר דהרמב"ם גריס כיון דאיכא שטר כדמשמע לשון הרמב"ם דאי הוה משיב אבידה גם להרמב"ם פטור משבועה וכן משמע בשיטה מקובצת ב"ב שגרס דאיכא שטרא ועיין שם בתוס' ומפרשים שנדחקו ממה נפשך אי