מעיני החכמה נב

מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מ"מ י"ל אילו טען לא חטפתי לא היה נפסל כיון שיכול לטעון דידי חטפתי ואם כן זה שטוען לא חטפתי אינו משים עצמו רשע ואינו נפסל עפ"י עצמו כיון שיכול לטעון דידי חטף וצ"ע בזה. מיהו בהך דשלא שלחתי בה יד אינו מיושב עדיין וי"ל למאי דקיי"ל באמר לשלוחו ולעבדו יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד וי"ל דנהי דחייב וקם ליה ברשותו מ"מ י"ל דלא נפסל בשביל זה דמ"מ שייך דברו הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ משכחת לה שליחות יד שאינו נפסל עבורו וכן פרש"י לקמן דנימא מיגו דחשיד אשבועה שאינו ברשותו. עוד נ"ל ליישב קושית התוס' לפרש"י די"ל דס"ל לרש"י הא דמסיק דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו דרובא דאינשי לא חשידי אשבועתא אף מי שחשיד אממון רובן לא חשידי אשבועה אבל איכא מיעוטא דממון ושבועה שוין אצלם ואין איסור שבועה חמור עליו מאיסור ממון אלא דמשום דרובא לא חשידי אשבועה אף דחשידי אממון שפיר פסקינן שבועה ומ"מ כיון דאיכא מיעוטא דשבועה וממון שוין אצלם א"כ להני אין שייך לפסוק עליהם שבועה וא"כ הוכרח רבה לסברא דאשתמוטי דאל"כ תקשי אמאי נימא מתוך שאיל"מ הא י"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואילו ידעינן דהאי גברא שבועה וממון בחומר אחד אצלו לא היה פוסקין לו שבועה ואי משום דרובא שבועה חמירא להו הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולהכי הוכרח לסברא דאשתמוטי והא דבנסכא דר"א אמרינן מחויב שבועה להכחיש העד י"ל ממילא כיון דבדורות אחרונים שבועה חמירא לכל אדם א"כ ליכא אפי' מיעוטא שיהי' אצלם ממון ושבועה בחומר א' וממילא הוה משואיל"מ וא"ש

עוד נ"ל ליישב פרש"י דבלא"ה הקשה בס' פ"י מאי קשיא לרבה דיהא נאמן במיגו דכופר הכל הא י"ל דאינו כופר רק בשביל ספק מלוה ישינה שיש לו עליו א"כ אינו רוצה לכפור רק במה שמסופק אבל לא לכפור יותר. ונראה ליישב דהתוס' פ' השואל הקשו לרב ושמואל דלא ס"ל משואיל"מ למה מודה במקצת חייב שבועה ליהימן במיגו דאי בעי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. ותירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק וי"ל דסברא זו לא שייכא רק שיטעון מה שאינו מסופק אצלו בספק הא לא אמרינן אבל אם באמת יש לו ספק מלוה ישינה עליו א"כ כשיטעון איני יודע טענתו אמת ביותר ואף שיהיה ספק פרעון קודם הלואה ואינו מספיק לפוטרו עפ"י הדין מ"מ היה נות לו לטעון יותר איני יודע בפרט דמסתמא התובע יודע שיש לו איזה ספק עליו ונוח לו לטעון איני יודע וא"כ קשיא לרבה שפיר דל"ל משום ספק מלוה ישינה דא"כ יהיה נאמן במיגו דאיני יודע וע"כ צ"ל הא דחייב שבועה משום דבאיני יודע יהיה מחויב שבועה ואין יל"מ וא"כ קשה ל"ל קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם לומר מחוייב שבועה ואיל"מ כדאיתא בפרק כל הנשבעין הא כבר מוכח כן מעיקר מודה במקצת דאל"כ לא שייך בו חיוב שבועה כלל כיון דאינו חייב שבועה רק משום ספק מלוה ישינה א"כ יותר היה לו לטעון איני יודע שהיא טענה אמיתית יותר וכדפרישית אלא ודאי בלא סברא דספק מלוה ישינה יש לחייבו שבועה ג"כ ומוכח שפיר טעמא דאשתמוטי וא"כ הוכרח רבה לסברת אשתמוטי וא"כ תו לא קשיא משבועת נסכא דר"א די"ל לפי האמת שפיר חייב בהכחיש לעד וליכא למימר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא די"ל ספק מלוה ישינה יש לו עליו ואין לומר יטעון איני יודע דהא לפי האמת כבר מוכח מתוך שאיל"מ מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם וא"כ לא מצי למיטען איני יודע ושפיר חייב שבועה ולק"מ על רש"י דלפי האמת ס"ל לרבה שפיר סברא דספק מלוה ישינה. ובהכי ארווח לן מה שנתחבטו התוס' ב"ב דף ל"ד דהיכא תליא הך דנסכא דר"א בהא דמשואיל"מ דכיון דליכא מיגו נגד עד א' גם לרב ושמואל ראוי שיהיה חייב ואי איכא מיגו מ"ט דרבי אבא וכמה ראשונים שנדחקו בזה. ולפ"ז ניחא דודאי כיון דאיכא למימר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וע"כ לומר ספק מלוה ישינה אלא דמ"מ היה לו לטעון איני יודע אם חטפתי כלום דהוה טענה אמיתית אם דנין שבאמת ספק מלוה ישינה יש לו מיהו לר' אבא דס"ל בטוען א"י הוה מתוך שאיל"מ א"כ לית ליה מיגו משא"כ לרב ושמואל דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ א"כ הא דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא היינו משום דמיגו דאיני יודע לא הוה מיגו ואמרינן שאין לו ספק כלל לטעון איני יודע ואינו רוצה לטעון איני יודע והא דחייב שבועה היינו משום אישתמוטי ואינו רוצה לכפור כלל אבל בהך דאמר לא חטפי א"כ י"ל חשיד אממונא חשיד אשבועה וצ"ל שיש לו עליו ספק א"כ טפי הו"ל נטעון הספק וא"כ ממנ"פ אין כאן חיוב שבועה דאורייתא דאם אין לו ספק עליו חשיד אממונא חשיד אשבועתא וע"כ לומר שיש לו ספק עליו א"כ היה לו לטעון איני יודע ומפטר מטעם מיגו דאיני יודע וא"ש הכל

בא"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי כו' כבר כתבתי בחדושים ישינים דודאי כופר הכל לא שייך אשתמוטי דאיך שייך שלא יהיה לו אף פ"א להודות אלא דלפי האמת דבמודה מקצת איכא שבועה דאורייתא י"ל בכופר הכל אשתמוטי ואף שיש לו פרוטה ירא להודות פן יתחייב שבועת מודה מקצת ולפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה גם בכופר הכל ליכא העזה. אלא דקשה לפי האמת דכופר הכל פטור ומודה במקצת חיוב א"כ יש לו מיגו דכופר הכל דהא גם בכופר הכל אין העזה שהרי יודע שיתחייב שבועה במודה במקצת ומוכרח לכפור הכל כדי להשתמט ולכן צ"ל סברת התוס' דמ"מ בכופר הכל איכא העזה טפי ונוח לו להודות במקצת ומ"מ גם בכופר הכל לפי האמת ליכא העזה. ועפ"ז אפשר ליישב קושיית מהר"ם שי"ף על התוס' לעיל שהקשה על מה שכתב התוס' מדאיצטריך ע"א והקשה מהר"ם שי"ף דילמא איצטריך במקום דאינו מעיז ולפ"ז ניחא די"ל דס"ל להש"ס דלפי האמת דאיכא שבועה במודה מקצת ליכא העזה בכופר הכל ואפ"ה פטור דהא קשה באמת למה פטור בבנו אלא ודאי משום דלפי האמת דאיכא שבועה במודה מקצת גם בכופר הכל שייך אישתמיט ואפ"ה פטור מוכח דאף שיכול להעיז מ"מ פטור וא"כ ל"ל לפי האמת דכופר הכל פטור משום אינו מעיז דאחר שחייב שבועה במודה במקצת שייך אשתמוטי גם בכופר הכל ומ"מ כופר הכל פטור וא"כ ע"כ לאו משום דאינו מעיז הוא וא"כ ל"ל קרא לע"א ומ"ש התוס' לעיל דכופר הכל פטור משום דאין מעיז היינו דיש לומר סברת הש"ס משום העזה דאית טפי בכופר הכל פטור והדר כתבו דאין לומר סברת הש"ס דלא שייך העזה לפי האמת. ועפ"ז יש לבאר דברי הגאונים שסוברין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והקשו עליהם איך יפרשו דברי רבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע הא הו"ל מיגו לאפטורי משבועה ולפ"ז יש לומר בודאי גם הם ס"ל כקושיית התוס' דנילף מהכא דלא אמרי' מיגו ומסברא אין להמציא לחלק בין מיגו לפטורי משבועה או מממון ולהכי אמר רבה דליכא מיגו דאינו מעיז מיהו לפי האמת דאיכא שבועה במודה במקצת הדרא קושיא לדוכתא יהא נאמן במיגו דכופר הכל דאם חייב שבועה במודה במקצת גם בכופר הכל ליכא העזה וצ"ל מאחר שלא היה אפשר לפוטרו מכח המיגו שאם יפטר הרי בטלה מיגו שלו שלא היה יכול להעיז א"כ חייבתו התורה שבועה ואף דלפי האמת יש לו מיגו לא אהני ליה לפוטרו משבועה דמיגו לאו דבר ברור הוא ומ"מ לא שייך למילף בעלמא דלא נימא מיגו דלענין שבועה שאני דע"כ הוכרח לחייבו שבועה שאם לא תחייבו שבועה בטלה מיגו שלו ולכן רצון התורה שיברר דבריו בשבועה ולא תועיל לו מגו שלו לכן בכל דוכתי לא אמרי' מיגו לפטורי משבועה וא"צ לדוחק רב שדחקו בזה. ובזו מיושב מה שהקשיתי במהדורא קמא על מ"ש התוס' דע"א צריך לטענו ספק עפ"י העד הא יוכל להחזיר לו המעות ויהיה מתוך שאיל"מ כשיטעון איני יודע ועד המסייע אינו פוטר מתוך שאיל"מ ולפ"ז ניחא דמזה לא מוכח רק כשאין יכול להעיז פטור אבל בבנו לא מוכח דהא כשנחזיר לו אם טוען ודאי אין שייך שבועה גם בא"י לא שייך משואיל"מ

בתוס' בד"ה אבל העדאת עדים כו' קמ"ל ק"ו דלא הוה גזלן בהכי כו' לכאורה תמוה מה ענין זה לק"ו שאינו אלא סברא בעלמא ואפשר לפרש דהכי קאמר דודאי בכל דוכתי גמרינן ק"ו רק דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון והנה אם נימא בהעדאת עדים נקרא חשיד על השבועה א"כ לפמ"ש התוס' לקמן דף ה' לחד תירוצא דבחשיד אמרי' מתוך שאין יכול לישבע משלם מן התורה א"כ כשתמצי לומר דמקרי חשיד א"כ צריך לשלם וא"כ לא שייך ללמוד שבועה בק"ו כיון דע"כ נימא שישלם כיון דנקרא חשיד וקמ"ל דלא הוה חשיד שפיר גמרינן ק"ו לענין חיוב שבועה וממילא היכא דלא יכול לישבע כנגדו נשבע ונוטל. ואפשר לפרש באמת לפ"ז הא דאמר לקמן אם איתא דלר' חייא וכן השתא דליתא לדר' חייא ותמהו הראשונים דהא קיי"ל כר' חייא. ולפ"ז אפשר לפרש דגם לפי האמת אין לומר שכנגדו נשבע ונוטל מק"ו כיון דאם מודה עפ"י עצמו אינו נעשה חשוד ואין שכנגדו נשבע ונוטל ואפי' להך דיעה שכתב בש"ע ח"מ סימן צ"ב דמהני הודאתו שישבע שכנגדו ויטול אפשר דהיינו במודה בעלמא אבל אם מודה על אותו דבר שאכל תרי מינייהו לא שייך לומר שישבע שכנגדו בשביל שנעשה חשוד עפ"י עצמו דהא יש להאמינו במיגו דאי בעי לא הודה ועכ"פ בשבועה יש להאמינו וא"כ אין ללמוד כלל שישבע שכנגדו דלענין זה לא אמרינן ק"ו. מיהו אי אמרינן דבכל דוכתי מקרי חשיד אף במלוה א"כ מיפרך ק"ו ולא אמרינן דיו לר' טרפון בב"ק וא"כ י"ל דהכי קאמר אם איתא דלר' חייא היינו שנאמר דר' חייא ס"ל גם במלוה מקרי חשוד שפיר יש ללמוד תשלומין מק"ו וע"ז קאמר שפיר השתא דליתא לדר' חייא דלענין חיוב ממון לא מהני ק"ו כיון דקיי"ל בהלואה שייך אשתמוטי א"כ אהני ק"ו למלוה ולא אמרינן ק"ו היכא דמיפרך וליתא לדר' חייא בפקדון מיהו הפוסקים פסקו כר' חייא אפילו היכא דכנגדו נשבע ונוטל

בא"ד וא"ת כו' משום שכן אינו בהכחשה והזמה כו' עכ"ל. אפשר לומר דבלא"ה צריך ביאור מאי דקאמר מה שלא תהא הודאת פיו גדולה כו' דמ"מ הרי הוא כופר בכל ולכן אפשר לומר דבס"ד הוה ס"ל דכופר הכל לא מיפטר רק מטעם דאין אדם מעיז ומ"מ במודה במקצת אע"ג דלא אסיק אדעתיה דרבה י"ל דס"ל דבמודה במקצת לא אהני ליה חזקה דאינו מעיז למיפטרי' משבועה כיון דאיכא רגלים לדבר שחייב לו וכה"ג כתב הרא"ש ר"פ הנשבעין דלהכי צריך קרא לומר שלא יהא נשבע ונוטל כיון דאיכא רגלים שחייב לו וא"כ בעדים מעידין שחייב חמשים תרווייהו איתנייהו דלא שייך אינו מעיז שהרי ראינו שהוא מעיז וגם עדים מעידין שחייב מקצת וא"כ פשיטא לן לחייבו שבועה וא"כ לא שייך לאקשויי שכן אינו בהכחשה והזמה אלא לפי האמת דאיתא לרבה וכופר הכל פטור