מעיני החכמה נא

ישינה על הבעל בית ואם ישבעו כל אחד י"ל דיש לאחד וודאי מלוה ישינה על בעה"ב דקודם שישבעו אין אנו יכולין לידע אם ישבעו ואף דלשון לא נטלתי ונתתי לא שייך מ"מ ליתקנו שישבעו שמגיע להם מבעל בית וליכא שבועת שוא וי"ל דא"כ למה להם לטעון נתתי יטענו המלוה ישינה ואין לומר שלא יהו נאמנים להוציא דיש להאמינם במיגו דאי בעי אמר נתתי אי אמרינן מיגו להוציא וא"כ י"ל בהך דשור שנגח י"ל דליכא שבועת שוא די"ל מלוה ישינה יש לו על המזיק ואין לומר דא"כ יטען מלוה ישינה ויהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר משנגחה ילדה דלא הוה מיגו כיון דתם אינו משלם אלא מגופו ניחא ליה לטעון שיתחייב לשלם מנכסיו וא"כ י"ל שפיר דליכא שבועת שוא די"ל מלוה ישינה יש לו עליו משא"כ בהך דהמחליף אין לומר מלוה ישינה דא"כ ליטעון מלוה ישינה ואין לומר שאין לו מיגו דשפיר י"ל שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר שהולד שלו ולזה פרש"י דהקושיא משור שנגח

דף ג ע"א גמרא לימא מתני' דלא כרבי יוסי כו' הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא. כבר כתבתי שהקשו מכאן לפרש"י דגם לרבנן בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח וא"כ מאי מהני הך דתרווייהו הוא וכבר כתבתי ליישב. וי"ל עוד ע"פ הסברא שכתבתי בחדושים ישינים דבזה אומר אני ארגתיה ס"ל לרש"י דודאי איכא רמאי כיון דמתני' יחלוקו איירי בגוף הטלית דהא מיירי בשניהם נתנו דמים וא"כ כיון דיחלוקו בגוף הטלית ומיירי בענין ששוה כ"כ לקטנים א"כ אין דרך שיארוג כל אחד החצי דהיה לו לארוג טלית קטן לבדו כיון שאינו שוה יותר בשביל הגודל. ועפ"ז י"ל דהכא הכי קאמר דאיכא למימר דתרווייהו הוא היינו באמת ששניהם הגביהו ויודע כל אחד שהוא של שניהם אלא דמ"מ טוענין כל אחד כולה שלי אף שאינן רמאים אליבא דאמת דכל אחד ירא שמא חבירו הוא רמאי ויטעון כולה שלי ואם יטעון האמת שחצי שלו לא יטול רק רביע ולכן הוכרח לטעון כולה שלי להציל שלו. ובזה יש להבין תירוץ הרמב"ן שתירץ לקושית התוס' דלא מהימן במיגו דכולה שלי שכיון שטוען חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כדאיתא בתוספתא. ואין לו טעם דמ"מ מיגו שלו להיכן הלכה ועפ"ז אפשר להסביר דלא אמרינן דמהימן במיגו רק כשהדבר בא במקרה ואין לו לטעון טענה האחרת שאין טענתו גרועה מן טענה האחרת כמו בעיזי דאכלי חושלי שאין לו לטעון לקוח על דבר שאינו שלו ומאמינים לו במיגו אף דלא בריר לן המיגו כל כך מכל מקום אין לפסול מיגו שלו ומהמנינן ליה מאחר שנראין דבריו לאמת ולא שייך שיתקנו חכמים שלא יהיה נאמן במיגו שלו וכשיארע לו הפסד יטעון באמת לקוח להציל שלו דלמה תיקנו חכמים שיצטרך לשקר בהכרח להציל שלו לכן נאמן שפיר במיגו כדי דמיהן שאם לא היה נאמן במיגו הרי יוכרח לשקר ולמה ישקר בחבירו מה שאין חבירו חייב בו אבל כאן שזה רואה שזה אומר כולה שלי א"כ אין לו ליפות טענת חבירו שהרי אם מודה לו על חציה מייפה טענתו של חבירו ועושה אותו ודאי במחצית הטלית א"כ טפי יש לו לטעון גם הוא שכולה שלו שבודאי יהיה שוה עם חבירו כמו ששניהם הגביהו באמת וא"כ אין לומר דבשביל שאומר אמת טוען חציה שלו שאפי' שהוא אומר אמת אחר שרואה שחבירו משקר ואומר כולה שלו אף שיודע האמת אין לו ליפות כח חבירו כטענתו עכ"פ ויש לו לטעון ג"כ כולה שלי וא"כ ע"כ לומר שיש איזה טעם לדבר שאינו טוען כולה שלו דבשלמא במיגו דעלמא שפיר אמרינן שאינו רוצה לטעון רק האמת שאין כח חבירו מתיפה בטענה זו יותר ממה שהיה לו לטעון וגם מה לו לשקר בחבירו אבל בזו שחבירו משקר בשאט נפש אמרינן אם היה יכול לטעון שכולה שלו מסתמא לא היה נמנע מלטעון כך אחר שרואה שחבירו משקר עם עיקש יתפתל וע"כ יש לו איזה טעם שאינו טוען כן לכן אינו נוטל אלא חצי טענתו וכמ"ש הנימוק יוסף בשם התוספתא וא"כ י"ל כאן שפיר תרווייהו בהדי הדדי אגבוה ומ"מ יש לתלות דליכא רמאי דכל אחד ירא מחבירו פן יטעון חבירו כולה שלי ומ"מ לא אתיא כר' יוסי דודאי ר' יוסי שאמר הכל יהיה מונח עד שיבא אליהו דמקרי איכא רמאי אף די"ל שהנפקד ישכח הכל אם נתן לו מנה דשמא א' נתן לו שניהם וגם מסתמא איירי בכל אופן אפי' שכח הנפקד אם נתן לו אחד כל השלשה מנים וא"כ י"ל ג"כ שכל אחד ירא לטעון שהמנה לבדו שלו פן יטעון חבירו שהכל שלו וא"כ לא יחלקו כי אם במנה דמאתים יודה לו ולכן אומר מאתים שלי דאז אף אם יטעון חבירו כולה שלי מ"מ כיון שאינו מודה לו רק במנה עכ"פ יחלוק עמו במאתים ויטול מנה אלא ודאי לר' יוסי כל דמשקר אמרינן יהא מונח וא"כ א"ש

עוד י"ל דודאי לרבנן כבר אסיק אדעתיה דאיכא למימר דתרווייהו וליכא רמאי והיינו במציאה די"ל שהגביהו שניהם כאחד ונדמה לכ"א שהוא קדם אבל במקח וממכר לא אסיק אדעתיה דליכא רמאי דאדרבה מסתמא כיון שכל אחד נתן כל המעות אלא דהמוכר לא ידע מהי מדעתיה ומהי בע"כ משמע ודאי דהמוכר יודע עכ"פ שלא נתרצה רק לאחד בפרט לרש"י לשיטתיה דס"ל הטעם דכיון שיצא מקח מידו לא דייק ואינו נאמן א"כ משמע ודאי דזה ודאי יודע עכ"פ לא נתרצה לשניהם שהרי לקח מכל אחד דמי כל הטלית וא"כ איכא רמאי ומ"מ לא קשיא לרבנן ממקח וממכר דלרבנן לא משכחת לה כלל במקח וממכר יהא מונח דהא רבנן לא קנסי בשלו רק הספק יהא מונח וכיון דנקט זוזי מתרווייהו לא משכחת שיהיו המעות מונחים דא"כ יפסיד משלו ואם נחזיר לכל אחד מעותיו מי יפרע למוכר הטלית שמכר משא"כ לר' יוסי שגם שלהם יהא מונח שפיר קשיא ליה ממתני' דאף אם נוקמה מציאה בענין די"ל תרווייהו אגבוה מ"מ אינו מועיל לענין מקח וממכר ומשני דגם במקח וממכר י"ל תרויייהו בהדדי אגבוה והיינו שהמוכר טוען שקיבל זוזי מתרווייהו ומי שימשוך המקח יקנהו וא"כ י"ל תרווייהו אגבוה דהא טלית דבר שדרכו להגביה ואינו יקנה אלא בהגבהה ולהכי הזכיר בתירוץ אגבוה דבמציא' פשיטא דתרווייהו הוא ע"י הגבהה כדפרישית

בתוס' ד"ה מפני מה כו' פירוש יהא נאמן במיגו כו' וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור. נ"ל ליישב בודאי כיון דכתיב כי הוא זה במודה במקצת ממילא י"ל במודה במקצת חייב שבועה כיון דיש רגלים לדבר דכבר חייב לו ולזה כתב הרא"ש דס"ד דישבע ויטול וא"כ ממילא אין ללמוד כופר הכל דליכא שום רגלים לדבר שחייב לו אלא דאי לאו חזקה דאינו מעיז באמת הוה מוכרח לומר דגם כופר הכל נשבע מדלא מהימן במיגו דכופר הכל ומשני אין אדם מעיז וא"כ ליכא מיגו וא"כ ממילא אף בבנו אין ללמוד כופר הכל ממודה מקצת. ועפ"ז אפשר ליישב פרש"י בפ' הגוזל דף ק"ז שפירש בפקדון מעיז ומעיז דאפילו כופר הכל חייב שבועה והקשו התוס' מכמה משניות. ולפ"ז י"ל דרש"י לא פירש רק דמוכרח דכי הוא זה לא קאי אפקדון כיון דלא עשה לו טובה היה לו להיות נאמן במיגו והוה משיב אבידה אלא ודאי גם כופר הכל נשבע. מיהו י"ל דלא שייך שבועה בכופר הכל רק מכח חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו והשתא י"ל דס"ל לרש"י דהא מסקנא בגמרא בשבועות דפקדון מיירי באפקיד ליה בשטר דליכא מיגו דלהד"ם וא"כ י"ל ודאי היכא דליכא שום רגלים לטענתו אינו חייב כופר הכל ולכן מוכרח לאוקמה באפקיד ליה בשטר דבטען להד"ם אינו חייב שבועה אף דיכול להעיז מ"מ י"ל דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו לא שייך דחזקה דאין אדם תובע אינו אלא אם נפטרנו א"כ פשיטא שלא יתבע מה שאינו חייב לו שהרי יודע שלא יודה ל מה שאינו חייב וא"כ למה הוא תובע אבל אם נשביעו על טענתו תו ליכא חזקה דאין תובע דשמא תובע כדי להשביעו ויתפשר עמו וכמו שפירש"י בפ' שבועת העדות דיש שנמנעין מלנשבע אפי' שבועת אמת אלא דליכא למימר שיהיה צריך הודאה במקצת דא"כ אף דאיירי באפקיד ליה בעדים הי' לו להיות נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר אהודאה נמי נאנסו דשפיר יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה לפרש"י ולזה ע"כ גם בטען נאנסו צריך לישבע ג"כ ולא שייך אין אדם מעיז. ובזו י"ל שפיר דחייב שבועה כיון דעכ"פ יש רגלים לדבר לטענתו משא"כ בכופר הכל אף דיכול להעיז כיון דלא שייך חזקה אין אדם תובע אם יתחייב שבועה י"ל משום הכי תבע ליה ממילא אינו חייב ועמ"ש בחדושי שבועות לכן בשאר כופר הכל פטור אבל כפירה והודאה דפקדון ליכא למיפטריה במיגו דכופר הכל דאם יפטר יהיה חזקה אין אדם תובע ומכח זה הוה העזה אבל בנאנסו לא שייך אין אדם תובע שפיר י"ל מעיז כיון שלא עשה לו טובה

בא"ד ואין לומר מדאיצטריך למיכתב שע"א כו' הקשה מהר"ם שי"ף דילמ' היכא דשייך אין אדם מעיז פטור משום אין אדם מעיז אבל היכא דיכול להעיז באמת חייב וע"א צריך אפי' היכא דשייך אין אדם מעיז ונראה ליישב דנחלקו אי אמרינן מיגו לחייב חבירו שבועה א"כ י"ל דס"ל דאמרינן מיגו לחייב שבועה וא"כ שפיר י"ל דהתוס' קאמרי דאין לומר דפטור משום אין אדם מעיז דהא היכא דיכול להעיז נמי פטור אפי' בבנו ובס"ד דתוס' ס"ל בכל כופר הכל אינו מעיז שפיר קאמרי דפטור משום דאינו מעיז ואי טעין בגוונא דיכול להעיז הוה מצינן למימר דבאמת חייב שבועה. מיהו למה שהוכיחו התוס' דאפי' במצי מעיז כופר הכל פטור י"ל דודאי מוכח כן דאפי' במקום שיכול להעיז כופר הכל פטור דאם נימא במקום שיכול להעיז חייב כופר הכל א"כ אפי' טען מנה לי בידך יהא נאמן לחייבו שבועה במיגו דאי בעי טען מנה לי בידך או לאבי בידך דהיה יכול להעיז והיה מתחייב לו שבועה ומוכח דכופר הכל ובכל גווני פטור וא"כ שפיר כתבו התוס' דמוכח מדאיצטריך ע"א דאין לומר היכא דשייך אין אדם מעיז הוא דפטור אבל במקום שיכול להעיז חייב גם כופר הכל דא"כ לעולם נאמן במיגו לחייבו שבועה שהיה יכול לטעון מנה לאבי בידך וא"ש

ד"ג ע"ב בתוס' ד"ה בכולי כו' מה שפרש"י כו'. וע"ז תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ואין לומר כו' דהא לקמן מייתי כו' וכן בנסכא דר"א עכ"ל. אפשר ליישב פרש"י דודאי בנסכא דר' אבא י"ל דלא חשיד אשבועתא אם נשבע להכחיש את העד למאי דקיי"ל בח"מ סימן ל"ד דהתובע מצטרף עם העד לפוסלו וא"כ י"ל משום הא גופיה לא חשיד אשבועתא דאם ישבע ירא שיפסלנו התובע בצירוף העד וכמ"ש התוס' ב"ב דף ל"ד כעין זה על נסכא דר"א דלהכי לא הוה מיגו ואף אם יעיד שחטף ממנו מ"מ לא יפסול מחמת גזילה שיצטרף הנגזל כיון דאם היה טוען דידי חטפי לא היה נפסל עפ"י העד א"כ גם כשיכחיש לעד ויאמר לא חטפתי לא יפסול מכח גזילה כיון דדינא הוא בטוען דידי חטפי הוה מתוך שאיל"מ א"כ אינו נפסל עפ"ז די"ל להכי לא טען דידי חטפי ואף דלפום הך סברא הוה אמרינן באם טען דלא היה חייב שבועה משום