מעיני החכמה מה

לומר פרוע במיגו דמזוייף היינו משום דכיון שאין השטר מקויים לא הוה חזקה אלימתא די"ל שסמך על שלא ימצא קיום כיון שבאמת אינו מוצא משא"כ אם השטר באמת הוא מקויים רק שאין הקיום מועיל כגון דאיתרע בנפילה מ"מ כיון דהשתא מודה שהשטר מקויים א"כ ע"כ מה שאומר שפרע שקורי משקר דל"ל דסמך על המיגו דהא בעודו תחת יד המלוה לא שייך לומר דסמך על שאז יהא נאמן במיגו דהא באמת השטר מקויים לפנינו דבשלמא באינו מקויים י"ל שסמך על שידע שלא ימצא עדי קיום משא"כ ביש קיום לפנינו ל"ל שסמך על זה א"כ הוה מיגו במקום חזקה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה וא"ש. אלא דלפ"ז קשה מה קאמר אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה הא בלא"ה י"ל מדלא טעין כתב ללוות ולא לוה רק טוען פרוע וא"כ ודאי לוה ול"ל דמהימן במיגו דהא הו"ל מיגו במקום חזקה כנ"ל. ואפשר לומר דהא בלא"ה קשה לכאורה מאי פריך מדשמואל נימא דשמואל בשטר הקנאה דוקא קאמר דבהא איכא למימר אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שאינו משההו אצלו דירא פן ימצאנו איש אחר ולא יהיה לו שום טענה לטעון נגדו דמי שימצאנו יחשוב שלא נפרע ויחזירנו למלוה שהרי שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה ואם כן בשטר כזה ודאי מזהר טובא משא"כ שטר דלאו הקנאה מי שימצאנו יהיה מסופק אם מן הלוה נפל או מן המלוה א"כ אין ללוה מורא כ"כ ואף שאם ימצאנו המלוה מ"מ לנפילה דחד לא חייש היינו שימצאנו המלוה דוקא ומפני איש אחר לא ירא שהרי יהיה מסופק ממי נפל וא"כ לא יחזירנו למלוה א"כ ליכא למיחש כולי האי ולכן חיישינן כאן לפרעון טפי משטר הקנאה דהא סברא נכונה לחלק. ולכן אפשר דהקושיא לעיל הוא למאי דמוקמינן בקדושין דף מ"ח דר"מ ס"ל אותיות נקנות במסירה וא"כ אכתי תקשי לר"מ דגם בשאר שטרות דלאו הקנאה יש לחוש שיטעון מי שימצא שקנאו ואין צריך להביא ראיה כיון דאותיות נקנות במסירה וא"כ שאר שטר נמי כשטר הקנאה הוא ובכל שטר היה נזהר כמו בשטר הקנאה ופריך שפיר לר"מ לשיטתיה ולהכי מוקי שמואל לטעמיה דאמר אומר היה ר"מ כו' וא"כ לדידן דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה וצריך להביא ראיה א"כ י"ל דדוקא בשטר הקנאה לא חייש לפרעון משא"כ בשטר אחר חייש גם שמואל לפרעון דאינו נזהר בו כ"כ וא"כ י"ל להכי צריך לומר לקמן אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה דאי הוה לן למיחש לכתב ללוות א"כ הוה חיישינן ג"כ לפרעון דאינו נזהר בו כל כך משא"כ השתא דליכא למיחש לכתב ללוות אין לחוש לפרעון כלל דהוה זהיר ביה ודו"ק. ועוד נ"ל דאפשר לומר דלכאורה י"ל למה נאמן פרוע במיגו דמזוייף הא י"ל דניחא ליה לטעון פרוע דאם טוען פרוע הנייר שלו כיון דהלוה נותן פשיטי דספרי משא"כ אם יטעון מזוייף אז הנייר אינו שלו אלא דבעלמא שהשטר ביד המלוה בודאי אינו מעלה על דעתו להוציא הנייר מן המלוה שמוחזק בו וא"כ ליכא נ"מ בנייר משא"כ השתא שהשטר נמצא א"כ אינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף דאם יטעון מזוייף הנייר אינו שלו משא"כ בטוען פרוע טוען אף על הנייר ולכן לא הוה מיגו רק דיש לו מיגו דכתב ללוות ובשטר הקנאה ליכא הך מיגו וא"כ י"ל שפיר דהלוה מודה אלא שטוען פרוע ובשטרי דלאו הקנאה י"ל מיגו דכתבתי ללוות משא"כ בשטר הקנאה זה נ"ל בדרך פלפול. אך נ"ל ליישב דודאי בלא"ה זה צריך בירור דאין סברא לומר שלא יועיל הקיום בעדים כיון דאיתרע בנפילה. וכבר עלה בדעתי לומר משום דמצינו כמה מיני קיומים כמו משני שטרות או שתי שדות וקיומים הללו הם מדבריהם וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ט ס"ק י"ג בשם רבינו שרירא ובסי' מ"ו סק"י וא"כ אפשר דכיון דאיתרע בנפילה צריך קיום מן התורה וא"כ יש לחוש שיקיימנו עפ"י קיום דרבנן אלא דגם זה אינו מרווח כ"כ לומר שלא יועיל הקיום זה כיון דנפל. ולכן י"ל באופן הלזה דכאן מן התורה צריך קיום משום אף דבעלמא מן התורה אין צריך קיום דאמרינן מסתמא אינו מזוייף משא"כ כאן דנפל ואין ידוע ממי נפל א"כ אם יטעון שכתב ללוות ולא לוה אין מחזירין למלוה וא"כ י"ל דמהימן כאן לומר מזוייף במיגו דאי בעי אמר כתב ללוות ולא לוה ולכן אין סומכין על הקיום כיון שיש לו מיגו א"כ בעי קיום מדאורייתא וא"כ לא מהני קיום דרבנן כיון שיש לו מיגו משא"כ כשיחזירנו למלוה דלא יהיה תו מיגו שפיר יועיל הקיום דרבנן וא"כ לק"מ קושיית התוספות משטר הקנאה דשפיר מחזירין אותו ממ"נ אם יקיימנו הרי טוב ואם לאו לא יגבה בו ואף קיום דרבנן מהני כיון דשם ליכא מיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי והדברים נכונים וברורים. ויש לי להוסיף עוד בזה שלא נצטרך כלל להמציא הך סברא לחלק בין קיום לקיום וי"ל דכאן נמי היה מועיל הקיום רק מדחזינן דטוען להד"ם ויכול לטעון דכתב ללוות ולא לוה כיון דיש לו מיגו שפיר נוכל לומר דמה שטען להד"ם היינו משום ששט"ח שיש לו עליו כבר פרעו אלא דשמואל ס"ל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה ולהכי אמרי' כיון דחזינן שזה טען מזוייף והשטר מתקיים והיה אפשר לו להפטר בטענת כתבתי ללוות ולכן אמרינן שפרעו והחזיר לו שטר המזוייף ללוה וקרעו לפי תומו שלא השגיח לראות אם החתימה דומה לגמרי ואם כן לפי מחשבת הלוה אין למלוה שום שטר עליו ולכן טוען להד"ם ומהימן בזה במיגו דכתבתי ללוות ולא לוה א"כ אפי' השטר מקויים ע"פ דין לא מהני משא"כ בשטר הקנאה דליכא מיגו שפיר מהני הקיום ולק"מ וברור ונכון וא"צ לדחוקים שכתבו בזה

ובזה יש ליישב מה שתמהו התוספות לעיל אלישנא משום דקשיא ליה דאכתי מנ"ל לומר עדיו בחתומיו זכין לו דהא מצי למימר דנהי דלא חיישינן לאקרי וכתוב מ"מ חיישי' לקנוניא ופרעון. ולפ"ז י"ל דה"ק דאביי הוכיח ע"כ משמואל דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו דהא שמואל לא חייש לפרעון וע"כ לומר שטעמו משום דמיירי באין חייב מודה וקשה נהדריה ממה נפשך וע"כ לומר די"ל שנאמן לטעון מזוייף במיגו דכתב ללוות ולא לוה ואם אין כותבין שטר ללוה אם כן לא מצי למיטען כתב ללוות אלא דאי הוה חיישינן לאקרי וכתוב הוה לן למיחש לאקרי וכתוב משא"כ השתא דס"ל לאקרי וכתוב לא חיישינן ע"כ מוכח דשמואל ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ולק"מ. ובזה מיושב ג"כ דקשה לקמן דקאמר תיובתא דשמואל בתרתי ומאי פריך אשמואל הא י"ל דסבר כרב אסי ולהכי בשניהם מודין לא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה ואם הקושיא לאביי איך שייך לאותובי תיובתא די"ל דאביי ס"ל כשמואל. ולפ"ז ניחא דע"כ אביי עיקר הוכחתו מדשמואל דבלא זה לא מוכח כלל סברתו כדפרישית ודוק היטיב

בא"ד ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה כו' עכ"ל. לכאורה קשה לפ"ז מאי פריך לעיל כי אין בו אחריות אמאי יחזיר הא באין בו אחריות אינו גובה רק מלוה וא"כ יש להחזירו ממ"נ אם יקיימנו כדין יגבה ואם לא יקיימנו לא יגבה בו מן הלוה גופיה דמלקוחות ליכא למיחש כיון שאין בו אחריות וצ"ל הקושיא דיש לחוש שיגבה בו מן היתומים או שלא בפניו

בתוספות ד"ה דברי הכל יחזיר כו' ולקנוניא משום יש בו אחריות נקט כו' עכ"ל. התוס' הוקשה להם לשון הש"ס דנקט מחלוקת בשאין חייב מודה דבהא פליגי רבי מאיר ורבנן כו' ואהא קאמר בחייב מודה חף רבנן מודו דיחזיר וכיון דקאי אאין בו אחריות לא שייך קנוניא כיון דלא גבי ממשעבדי דהתוס' ס"ל דלרבנן לא גבי אלא מבני חרי וכמו שסיימו התוס' בזה. מיהו לולא דבריהם הי' נ"ל דבתרתי פליגי ר"מ ורבנן דלר"מ דס"ל באין בו אחריות לא גבי כלל א"כ אפי' כתב בו אחריות י"ל דלא נכתב בו אחריות רק לענין שיגבה מבני חורין ולא ממשועבדים דהא אי לא הוה כתב בו אחריות אפי' מבני חרי לא גבי והא דנקט במתני' שב"ד נפרעין מהן ע"כ אנכסיה קאי דכיון דמיירי באין חייב מודה א"כ אין צריך טעם שגובים מן המשועבדים א"כ ביש בו אחריות לר"מ לא גבי ממשעבדי וא"כ פליגי נמי ביש בו אחריות דלר"מ לא גבי רק מבני חרי ולרבנן ממשעבדי נמי גבי וא"כ שייך שפיר דברי הכל כיון דשייכא נמי הפלוגתא בהא ועמ"ש לקמן

בא"ד דכיון שמחל השיעבוד מחל גם הקרן כמו לר"מ. לכאורה נראה לפ"ז אפי' מייתי המלוה עדי הלואה שבודאי הלוה לו מ"מ יוכל הלוה לומר שמחל לו. והראיה שכתבתי שטר בלי אחריות. ולכאורה קשה לפ"ז למאי דפרישית לעיל דהא דאמר דהלוה קאמר להד"ם אין ראי' שאומר מזוייף רק שאומר להד"ם שאין חייב לו אבל אין כוונתו לומר מזוייף רק שאין חייב כלום וא"כ קשה אמאי יחזירנו למלוה דילמא מאי דקאמר הלוה להד"ם היינו משום שמחל לו לכך אינו חייב לו כלום וא"כ כיון דהשטר ראיה לדברי הלוה שמחל לו וח"כ י"ל דניחא ליה ללוה שישאר השטר מונח אצל ב"ד כדי שיהיה לו לראיה שמחל לו אף אם יביא המלוה עדים שהלוה לו ולמה יחזירנו להמלוה דאף שאינו מקפיד על השטר שיחזירוהו לו לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ ניחא ליה להשאירו ביד ב"ד בכדי שאם יביא המלוה עדי הלואה יפטר עצמו בשטר זה לומר שמחל לו וגם לאו בשופטני עסקינן שיהיה המלוה תובע השטר מה שהוא לו לריעותא אף אם הלוה לו ויביא עדים ע"ז והלוה לא יתבענו מאחר שהוא לו לתועלת ונהפוך הוא דאדרבה ללוה יוכל להיות שיועיל השטר לו יותר ממה שיועיל למלוה דבשלמא אם אין ללוה שום תועלת מזה א"כ י"ל שאין רצון המלוה בשטר רק לצור ע"פ צליחותו משא"כ כשהשטר הוא תועלת הלוה יותר אדרבה היה לו למלוה להתחפש שלא להתודע ולהגלות שהשטר אמת הוא ממנו שזהו פרעון חובו אלא די"ל דרוצה שיחזירנו לו וישרפנו ויתבע ללוה בעדי הלואה. מיהו י"ל דגם אם הלוה יש בידו שטר שלא באחריות אינו יוכל להפקיע חובו ע"פ זה למאי דאמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ לא יוכל להפקיע החוב שחייב למלוה בעדים דיכול המלוה לומר שנכתב שלא בידיעתו. אלא דקשה איפכא נימא באמת ששטר כזה כשהוא ביד הלוה הרי הוא שובר פרעון ומחילה ובאמת לא נכתוב ללוה שטר כזה ואם יהיה ביד הלוה שטר כזה יהיה ראיה באמת על מחילת החוב. מיהו אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכותבין שטר באחריות ללוה לבדו א"כ לא שייך לתקן דשטר בלי אחריות לא נכתב ללוה לבדו דהוה כחוכא ואטלולא דבשטר שיש לחוש לפסידא דלקוחות נכתוב ללוה לבדו ובאין בו פסידא דלקוחות לא נכתוב וא"כ א"ש דלהכי מהדרינן ליה למלוה שאין ללוה הפסד מזה שאם יביא המלוה עדי הלואה לא יפטר בשטר זה שיוכל לומר שנכתב בלי ידיעתו. ועפ"ז יש ליישב תמיהת התוס' לעיל דמשום דלא חייש לאביי לאקרי וכתוב אינו מחויב לומר עדיו בחתומיו זכין לו די"ל דחיישינן לפרעון וקנוניא ועפ"ז