מעיני החכמה מג

בשובר יכולין לכתוב שאין חשש בשובר שמא כתב ליתן בניסן דאין לחוש שימכור השטר ויעשה קנוניא. וכמו כן לפי האמת דקיי"ל כשמואל דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ אין לחוש אפי' בשובר דכתובה שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וא"כ בשובר בכל גווני נוכל לכתוב וא"כ שפיר יש לחוש שהתנה בפירוש שלא יזכה בו עד שימסרנו ומ"מ נוכל לכתוב לו דאין לחוש לקנוניא וא"כ קאמר שפיר הכא גם בשוברין שמא נמלך והיינו שהתנה בפירוש שלא יועיל עד שיגיע לידו דמסתמא הכי עביד. וכ"ש לפמ"ש התוס' לקמן דעדיו בחתומיו זכין לו הוא תקנה שנוכל לכתוב בלא מלוה וא"כ בשובר דחוב דעלמא שאינו של אשה אין צריך לתקנה כלל וא"כ לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו לפי האמת דקיי"ל כשמואל ולמאי דדחי אביי דליתא לדשמואל עכ"פ תנאי מהני בשובר שאינו דכתובה ולק"מ ודו"ק היטב

ועם מ"ש מיושב ג"כ מה שקשה עוד על דברי הרי"ף דלקמן דף י"ט ע"א אמרינן דבשחרור שייך עדיו בחתומיו זכין לו ובשחרור לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין בעינן ג"כ מטא לידיה דמפרש אע"ג דאין יכול לחזור בו מ"מ בעינן מטא לידיה וא"כ תקשי שמא מכר האדון נכסים כדפריך לקמן ולא מהני עדיו בחתומיו זכין לו. ולפמ"ש ניחא דודאי דוקא בשטר שמכרו או שטר מתנה שנתנו לאחר מאחר שלפי שטר מתנה הראשון אין מקום לשני לחול וכמו כן בשובר אם יקויים השובר הראשון איך ימכור מה שאין לו כלום ושובר הוא ביטול השטר ומכירת השטר הוא ביטול השובר שהם שני הפכיים. משא"כ נכסים שקונה העבד אינם מבטלין השחרור אלא שכ"ז שאינו ביד העבד לא נגמר החירות ואף שהאדון ביטל המכירה ומכר נכסים אין מזה ביטול השחרור שאין לנכסים שייכות בשחרורו של עבד בעצם כי אם במקרה ואינו דומה לשובר שהשטר הוא הפיכו של השובר ובמכירה שנתקיים השטר בטרם שנתקיים השובר אי אפשר לשובר שוב לחול משא"כ נכסים שאינן גוף השחרור שהרי אפשר לשחרור מבלי נכסים א"כ אין מכירת הנכסים ביטול לשחרור ודו"ק היטב

ועוד י"ל דס"ל להרי"ף החילוק שבין שובר לשטר משום דקשיא ליה הא כשמכרה הכתובה נתבטל השובר ולכן ס"ל להרי"ף דודאי בשטר חוב או שטר מתנה אף דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו היינו משום דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו רק על מה שהוא משמעות השטר והשטר לא נכתב רק על הלואה ומתנה ואיך יזכה השני מיד בלי קנין דכל מידי בעי קנין וגם שעבוד השטר אינו נקנה רק על הלואה. ואין שייך לומר שמחייב עצמו בדבר שלא היה חייב שהרי לא נמסר השטר למלוה וא"כ אין כח לשטר רק כשיתקיים התנאי יהיה קנוי השעבוד למפרע ולכן בעינן מטא לידיה דבמצוה הלוה ליתנו למלוה שפיר יכול להתחייב ויוכל לומר הריני כאילו התקבלתי המעות ומתחייב שפיר להמלוה ולכן יתכן שיתבטל זיכוי החתימה מאחר שהוא מחוסר מעשה שאינו מתחייב בלי קנין. משא"כ בשובר שהיא מחילה שאין צריך קנין א"כ מסתמא זכה הלוה מיד ואין המכירה שאחריה מבטלת זיכוי החתימה דמסתמא אף שכתוב בו פרעון יכול לומר הריני כאילו התקבלתי אלא דאם אין רוצה שיזכה הלוה מבלי שיפרע צריך להתנות בפירוש שלא יזכה לו החתימה כי אם בתנאי שימסרנו לידו וא"כ לא שייך כלל שיתבטל זיכוי החתימה דאדרבה החתימה זכתה לו מיד רק ששייר לו תנאי שיוכל לחזור ואם אינו חוזר ממילא זיכוי החתימה קיימת וא"כ י"ל אדרבה דהרי"ף ס"ל דהא ודאי לא קשיא מה שהקשו התוס' איך כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה דיש ליישב דלהא לא חששו שימכור אח"כ השטר דלא מבעיא באשה שהוא חששא רחוקה שתמכור הכתובה ותתגרש אלא אפי' בחוב כיון דליכא פסידא כולי האי ללוקח כמ"ש התוס' ד"ה ש"מ בסופו וגם הלוקח יש לו לחקור בע"כ אם לא נכתב שובר שהרי יש לו לחוש שמא כבר נמסר ללוה וגם אי אפשר לתקן זאת דמה יעשה הלוקח אם יתן לו המלוה שובר בכתיבת ידו והלוה יעמיד לו עדים שראוהו אז בידו בטרם שמכר ללקוחות וא"כ מ"מ יפסידו והחקירה מוטלת על הלוקח שהרי עיקר קנינו הוא השטר משא"כ בשט"ח שהלקוחות שקונין השדה אין חיוב עליהם לחקור כ"כ וגם יש לחוש יותר לפסידא מטעמא שכתבו התוס' שם וגם שט"ח שיגבה ממשועבדים אי אפשר בלי עדים ויש לו קול ושפיר יכולין לתקן אם לא נכתוב רק בפני המלוה אבל בשובר אי אפשר לתקן דיש לחוש שימסור לו שובר כת"י ויעמיד לו עדים לעשותו קנוניא על הלקוחות ולית ליה קלא ולכן לא חששו בשובר ויכולין לכתוב בכל גווני (אבל בשובר מן הסתם הו"ל מחילה מיד רק בהתנה בפירוש לא יחול עד שיגיע לידו שפיר לא מהני השובר עד שיגיע לידו ובעינן מטא לידיה עכ"פ אבל מ"מ לא שייך שיתבטל זיכוי החתימה כיון דהו"ל מחילה) וא"כ לא חידש הרי"ף רק דבשובר לא נתבטל זיכוי החתימה אבל באינו מצוה ליתנו לו פשיטא דלא מהני וא"כ באינו מודה יש לחוש שהתנה בפירוש שלא יחול רק כשימסרנו לידו וא"כ א"ש מתני' דחיישינן שמא נמלך

בתוס' ד"ה משום כו' תימא עמ"ש לעיל ואפשר לומר עוד דאביי דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו אפשר דס"ל דהיינו למ"ד עדי חתימה כרתי משא"כ למ"ד עדי מסירה כרתי לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו אלא דאביי ס"ל בע"כ התם אתיא כפשטא דכותבין אפי' בשטרי דלאו אקנייתא וכיון דלמ"ד עדי חתימה כרתי שפיר יכולין לכתוב א"כ מצינן למימר טעמייהו דרבנן דמתני' דלא ס"ל עדי חתימה כרתי א"כ גם לרבנן חיישינן לאקרי וכתוב כיון דעכ"פ להך מ"ד כותבין א"כ עבידי דטעי בהכי משא"כ אי לא אמרינן כלל עדיו בחתומיו זכין לו לשום מ"ד ליכא למטעי ולקמן פריך מר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי וא"כ ביש בו אחריות אמאי לא יחזיר ולדידיה ס"ל לאביי עדיו בחתומיו זכין לו ולהכי מייתי דר"מ ולא מייתי בסתמא דעיקר קושיא מר"מ וא"כ משני שפיר לר"מ דחייש לפרעון וקנוניא ולהכי נקט לשון דחייש דקאי אר"מ לחודיה ולרבנן ס"ל לאביי דאין לחוש לפרעון וקנוניא דלא שכיח ואזלינן בתר רובא משא"כ לר"מ דחייש למיעוטא אפילו באיסורא וכ"ש בממונא שפיר י"ל דחייש. והא דפריך משמואל היינו משום דתליא אי אמרינן שעבודא דאורייתא א"כ לא נתחדשה תקנה כלל בגביית חוב ממשועבדים אם כן י"ל דתליא הך סברא דעדיו בחתומיו זכין לו אי אמר עדי חתומה כרתי או עדי מסירה כרתי משא"כ לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ תליא כפי מה שתיקנו חכמים וא"כ אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הוא אליבא דכ"ע וא"כ תקשי מ"ט דרבנן דאי אמרינן לר"מ עדיו בחתומיו זכין לו גם לרבנן נימא ומשני. אבל אביי מצינן למימר דס"ל שעבודא דאורייתא וא"כ תליא הך מלתא בפלוגתא דר"מ ורבנן ולר"מ דוקא חיישינן לפרעון וקנוניא אבל לרבנן נשאר הטעם משום אקרי וכתוב דלרבנן לא מסתבר ליה לחוש לפרעון וקנוניא ולשמואל צ"ל באין חייב מודה כדמוקי לקמן ור"מ ס"ל שטר שאין בו אחריות לא גבי לא ממשעבדי ולא מבני חרי ואביי לא ס"ל הכי דאיתותב שמואל לקמן בהא א"כ ע"כ צריך לאוקמא דחיישינן לרבנן לאקרי וכתוב כיון דכתבינן למ"ד עח"כ ולק"מ ודו"ק הארכנו ליישב סוגיות הש"ס לגודל חומר הנושא ופליאת התוספות כי רבה ועצומה היא

בא"ד וי"ל כו' משום דקשיא לאביי כו' עכ"ל. נראה לי בכוונת התוס' דמשום דלא מתישבא ליה שינויא דמתני' בשינויא דרב אסי וע"כ צריך להמציא פרעון וקנוניא א"כ טפי עדיף להמציא לומר עדיו בחתומיו זכין לו לאוקמא מתני' בכל שטרות אפי' דלאו הקנאה ואין לומר שיצא שכרו בהפסדו שצריך לדחוקי בהך משנה דהכא לאוקמא משום פרעון וקנוניא ולהכי קאמר דע"כ מתני' משום הך חששא מיתוקמא כנ"ל

בפרש"י בד"ה לפירעון כו' ומן הלוה נפל כו' עכ"ל. לכאורה הוה מצי למימר אפי' נפל מן המלוה כדמשמע לקמן דאפשיטי דספרי זייר ליה והיינו שנפל מיד מלוה כיון דכבר נפרע לא נזהר בו וגם קשה מ"ש רש"י שעושה קנוניא על לוקח שלא באחריות משמע דס"ל דעל לוקח באחריות לא חיישינן לקנוניא ומנ"ל לרש"י זאת דילמא חיישינן נמי ללוקח באחריות כיון דע"כ איירי שאין לו בני חורין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ואמרתי ליישב דהא בלא"ה הקשו התוס' נימא שמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו ולכן היה נ"ל לסייע לדברי הב"ח שסובר דלא שייך עדיו בחתומיו רק כשמניחו ביד עדים אבל לא כשמצוה ליתנו ללוה ועפ"ז י"ל דדוקא משום דאביי ס"ל דלא אמרינן אקרי וכתוב להכי חייש לפרעון וקנוניא דהא בלא"ה י"ל אם ניחוש לקנוניא על הלקוחות היה לו להניח השטר ביד המלוה ולא יקחנו מידו כלל. ועפ"י פשוט צ"ל דאתמול לא היה בדעתו לעשות קנוניא ועכשיו הוא שנמלך לעשות קנוניא. וע"ז י"ל דודאי אם לא היה בדעתו לעשות קנוניא היה לו לקרוע השטר ולכן י"ל שבכיון לא קרעו שביקש לעשות קנוניא על הלוקח שיקח ממנו והיה ירא כי הלוקח לא יקח ממנו מחמת שיש קול שיש לזה שטר עליו ולכן. מצניע השטר להראות ללוקח שכבר פרע חובו כדי שיקח ממנו אף שלא באחריות מאחר שאין לו קול וא"כ יהי' הלוקח בטוח שהרי חוקר שאינו חייב שום חוב בשטר זולת זה החוב ואין שום שטר עליו יותר מזה השטר דהא מה"ט מלוה בשטר גבי ממשעבדי משום דאית ליה קלא. אלא דמ"מ י"ל שהרי הלוקח יאמר לו לקרוע השטר מיד וי"ל דמצי להתנצל שמבקש להצניעו להראותו למלוה שני דגברא פרענא הוא כדאיתא במסכת שבת דף ע"ט וא"כ שפיר קאמר דחייש לפרעון וקנוניא דייקא דהיינו מיד שפרעו נתכוין לקנוניא ולכך לא קרע השטר וא"כ שפיר פרש"י דהקנוניא על לוקח שלא באחריות דאלוקח באחריות לא הוה עביד הך קנוניא ואי בעי למעבד קנוניא על לוקח באחריות אין צריך לשטר דבלא"ה כיון דהלוקח ע"כ ירא מב"ח ולכך אינו מבקש לקנות שלא באחריות וא"כ אחריות שיש לו על הב"ח ע"כ אינו משגיח בשביל זה על ב"ח וא"כ אפי' לא יראה בשטר יקח ממנו ולהכי פרש"י שמן הלוה נפל דל"ל דמן המלוה נפל דא"כ למה לא קרע ליה בשעת פרעון אלא ודאי הלוה בא לעשות קנוניא ולוקח השטר להראות ללוקח שלא באחריות וא"כ שפיר תלינן דמן הלוה נפל אלא דמ"מ י"ל אף אם יראה השטר ללוקח יאמר לו הלוקח שיקרענו ואין לומר שרוצה להראותו לב"ח שני לומר גברא דפרענא אנא דהא כיון דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ יאמר לו המלוה שני מאן לימא לן דפרעת דילמא כתבת ללות ולא לוית. מיהו אם נימא כדברי הב"ח דאין נותנין ללוה כשכותבין בלי מלוה עמו ודוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה ולא שיתנהו ללוה וא"כ ע"כ צ"ל שלוה ופרעו אלא דאם ניחוש לאקרי וכתוב י"ל דאין ראיה ממה שהוא ביד הלוה שכבר פרעו דשמא אקרי וכתוב ויהביה ללוה אלא משום דאביי ס"ל דלא חיישינן לא וכתוב