מעיני החכמה מב

בדידיה וא"כ לפי האמת מתני' איירי אפי' כתב דאקני ובאינו תוך זמנו ואף דהכא לאביי קיימינן ואביי ס"ל בריש ב"ב עביד אינש דפרע בגו זימניה י"ל מ"מ כיון דבלא"ה חששא דפרעון וקנוניא רחוקה היא להכי בצירוף עוד סברא י"ל דמקילינן בה אלא דהפוסקים פסקו אפילו בתוך זמנו נמי חיישינן לפרעון וקנוניא י"ל דמה שהביא רמ"ה ראיה משטר שזמנו כתוב בו ביום למאי דקיי"ל בסתם הלואה לא אמרינן הך חזקה וא"כ לא מוכח מידי מהתם וא"כ י"ל כדפרישית ליישב הסוגיא

ועוד היה נ"ל דודאי י"ל דס"ל לאביי בפשיטות דבתוך זמנו כיון דמסייע נמי הך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לא הוה לן למיחש לפרעון וקנוניא דבלא"ה חששא רחוקה היא. אלא דנוכל לומר דהך חזקה לא שייכא רק כשנכתב השטר כשהיה המלוה עמו דמדנכתב השטר על זמן והמלוה נתרצה על הזמן והניח לכתוב השטר שפיר שייכא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו משא"כ אם נכתב השטר ללוה לבדו והיה סבור שהמלוה ירחיב לו הזמן ובבואו למלוה איננו מתרצה על אורך הזמן והלוה מבטיחו להקדים לו הפרעון ואין המלוה חושש בשביל זה שיכתוב לו שטר אחר שיפסיד פשיטי דספרא ליתא להך חזקה. דיתכן שיאמין המלוה ללוה שאם יהיה לו מעות בטרם הגעת הזמן ישלם לו קודם ובשביל זה אינו כדאי להטריח ולכתוב שטר אחר כיון שאין לו אחריות בגוף החוב. וא"כ י"ל דודאי ממתני' משמע אפי' תוך זמנו דבכל גווני לא יחזיר כמ"ש המפרשים ובתוך זמנו אין סברא לחוש לפרעון וקנוניא אלא דמאן דחייש לאקרי וכתוב ליתא לחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כיון דנכתב בלי ידיעת המלוה משא"כ אביי דס"ל דליכא למיחש דאקרי וכתוב א"כ עכ"פ בתוך זמנו אין לחוש כלל לפרעון וקנוניא. ולהכי הוצרך אביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ י"ל שנכתב בלי ידיעת המלוה. ובזה יש ליישב דברי הראב"ד ס"פ י"ד מהלכות מלוה שהשיג על הרמב"ם שכתב מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אם טען שפרע נשבע הלוה היסת והראב"ד השיג עליו ותמה ה"ה עליו דכל הסוגיות מוכיחות דאף בתוך זמנו חיישינן בשטר שנפל ובש"ך ס"ס מ"א ביקש לתרץ דכיון דעדים קיימים דל שטרא מהכא יתבענו בעדים לבד ע"ש. ואין דבריו מחוורים לי דמה לי שעדים לפנינו או אינם לפנינו סוף סוף כשבא השטר לפנינו ואנו רואים עדים חתומים בו אנן סהדי שהי' עדים בדבר וכן השיג עליו באורים ותומים. אכן לפמ"ש א"ש טובא דודאי מן הסוגיות ומהא דחיישינן אפי' לפריעה בת יומא לא מוכח מידי די"ל דודאי בתוך זמנו לא חיישינן כלל אלא דאנן קיי"ל דחיישינן לאקרי וכתוב א"כ נכתב בלי ידיעת המלוה וכיון דבשטר שנפל חיישינן לאקרי וכתוב בלי ידיעת המלוה לא שייכא הך חזקה די"ל שהיה לו תנאי בע"פ עמו שיפרע לו קודם דעיקר ראיה מדהניח המלוה לכתוב השטר על זמן ובשטר שנפל שי"ל שנכתב בלי ידיעת המלוה לא שייכא הך חזקה ואף לפריעה בת יומא איכא למיחש די"ל שכתב בלא מלוה ואח"כ בא המלוה והלוה לו עליו לפי שעה. משא"כ אם אין כותבין עד שיהא המלוה עמו ואם היה המלוה עמו הוה מצינן למימר שפיר דפריעה בת יומא נמי כתוך זמנו חשיבא וא"כ לקמן אף בכתב בו הנפק מ"מ י"ל שנכתב בלא דעת המלוה והמלוה לא חשש ללוות עליו מאחר שעדיין לא הלוה הלוה עליו והוא באותו יום לא משמע ליה שיפסול השטר משום הכי ולכן באין חייב מודה חיישינן לפרעון התם. משא"כ בזה שכתב הרמב"ם דהעדים לפנינו ומעידין שנכתב כדין בפני המלוה אם כן כיון שכבר נתרצה המלוה על הזמן ס"ל להראב"ד דבזה י"ל אין אדם פורע תוך זמנו וכמ"ש להוכיח מסוגיות הש"ס ובפרט אם נימא גם בסתם הלואה שייך אין אדם פורע תוך זמנו א"כ מתני' משמע אפילו תוך שלשים חיישינן וע"כ די"ל שנכתב מבלי דעת המלוה א"כ י"ל שהתנה בפירוש שיקדים לפורעו כשיהיה לו מעות ולא חשש המלוה לחזור ולכתוב שטר אחר בשביל כך ומשום הכי תלה הרמב"ם דין זה בהוראת רבותיו וא"ש ודו"ק ומה שהביא הש"ך ראיה מכתובה שכתב הרמב"ם דחיישינן לפרעון י"ל כמ"ש התוספות בגיטין דף ל"ה דבכתובה דמעשה ב"ד היא חיישינן טפי דמתפיס לה צררי וע"ש. ועפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרי"ף שהעתיק הך דינא לקמן במוצא שטר שזמנו כתוב בו ביום וכתוב בו הנפק וחייב מודה יחזיר לבעלים ותמהו עליהם דבו ביום ל"ל הנפק כיון דחייב מודה ויכול ליתן לו שטר אחר. ולפ"ז י"ל דהא בלא"ה משום דיכול לכתוב לו שטר אחר לא מסתבר להכשיר שטר זה דמכל מקום י"ל דהך שטר פסול הוא ואיך יגבה בו אלא דאמרינן לקמן דהמלוה לא שביק כו' וזהו דוקא שאין רוצה ללוות בו על שטר שנמחל שעבודו שכבר נפרע היינו שנחוש שילוה בו אח"כ אחר שכבר הוחזק בנפילה. אבל ודאי יתכן לחוש שכבר לוה בו מחמת איזה טעות שהיה סבור שיוכל ללוות בו מאחר שאינו מוקדם. אלא דאנן לא תלינן רק במה דנוכל לומר דאתרע בנפילה ואם כבר לוה בו מזהר זהיר ביה כמ"ש התוס' לעיל ולכן אין חשש רק שלא לוה בו ונפל מן הלוה או שלוה ונפרע ונפל מן המלוה אלא דמ"מ י"ל לכתחילה למה נסמוך על שטר זה הלא טוב לתת לו שטר אחר דאפשר לומר דטעה בהאי שטרא ולוה לו עליו שהיה סובר שיגבה בו כדין וטוב שנאמר ללוה מאחר שהודית כתוב לו שטר אחר בפנינו ותו לא ניחוש למידי אלא דבדכתב בו הנפק א"כ ידוע שכבר לוה לו עליו והיה תחת ידו של שהמלוה אין אנו אחראין לחוש ללקוחות מאחר דלקחו אפסידו נפשייהו שהרי נודע להם שיש לזה שטר עליו ואעפ"כ לקחו משא"כ בלא כתוב בו הנפק יש לחוש מ"מ כיון דאתרע בנפילה ניחוש שטעה והלוה עליו ואח"כ נודע לו שהוא שלא כדין ולא נזהר בו כ"כ והלקוחות יפסידו שלא כדין דהא לא היה שטר מעולם דשטר שנכתב שלא כדין אין לו קול ולכן בעינן לקמן הנפק ודו"ק היטב

בתוס' ד"ה אביי כו' מכאן קשה לרש"י כו' והשתא לאביי כו' דעדיו בחתומיו זכין לו כו' ולרב אסי נמי אין כותבין כו' עכ"ל ונראה לי ליישב פרש"י דהלא בלא"ה קשה מנא ידעינן שהלואה אחת היא ובראש השנה כתבו התוס' דמיירי שהודו המלוה ולוה שהלואה אחת היא וקשה יהא המלוה נאמן במיגו דאי בעי אמר דהלואה אחרת היא. וא"ל דהוה מיגו להוציא דהא יש לו שטר ובשטר אמרינן מיגו להוציא. ויש ליישב זה ואין כאן מקומו. אך י"ל בלא"ה דאותן עדים שאמרו שהלוה בפניהם הלואה זו בתמוז הודה המלוה בפניהם שאין לו שום חיוב עליו יותר מהלואה זו וא"כ י"ל דמיירי שקנו מידו אז וסתם קנין לכתיבה עומד ויוכלו לכתוב אף בלי מלוה כמו שפירשו המפרשים דרש"י שפירש בין ילוה ובין לא ילוה היינו בקנין. אלא דמבואר בש"ע ח"מ סימן ל"ט ס"ג דאי משך מלתא טפי מן הזמן שקבע לו תו אין כותבין וא"כ י"ל דאיירי שבתמוז נקבע לו זמן על ו' חדשים וכה"ג וא"כ בכסליו. עדיין יכולין לכתוב דלא נשלם הזמן אז והוא מוציא השטר אחר הזמן וא"כ אם כתבו על כסליו שמאוחר לתמוז ותמוז קודם השטר מאוחר הוא וכדינו ואם כסליו קודם י"ל שבאמת כתבוהו העדים בפני המלוה אלא שעדיין לא הלוה לו והיה אמנה ביניהם וכמו שמוכיח הודאתו שהודה אז שאין לו שום חיוב עליו וא"כ ע"כ אותו השטר הוא מחזיק בשביל ההלואה שלוה לו בתמוז והרי הוא מוקדם כן נ"ל ודו"ק וביתר הקושיות אין כאן מקום להאריך בישובם ובע"ה במקומו יתישבו

גמ' הני מילי היכא דמטו לידיה מכאן הקשה הש"ך על הרי"ף לפי מה שהבין הרא"ש בדבריו דבשובר לא בעינן מטא לידיה דמיד הו"ל מחילה וא"כ תקשי קושיית הש"ס אשוברין דבשוברין ליכא לשנויי כדמשנינן דבשוברין לא בעינן מטא לידיה ועיין מ"ש לקמן בס"ד במקומו כמה ישובים ע"ז. וליישב בפשיטות נראה דהא בלא"ה צריך ביאור למה נימא דנתכוין למחול מיד אפילו בלא מטא לידיה כיון דנוכל לומר שהכין לו ליתנו כשיפרע לו וכן אמרינן לקמן בסימפון היוצא מתחת ידי המלוה אינו אלא כמשחק דאמרינן שהכינו לו ליתנו כשיפרע לו. אלא נראה דהרי"ף לפי שיטתו לפי מה שהבין הרא"ש מדבריו שהוכרח לומר כן לפי שהוא סבור דאם מכרה אח"כ הכתובה קודם שיגיע השובר לידו לא מהני עדיו בחתומיו וכן לענין מתנה שאם מכר אח"כ השדה נתבטל זיכוי החתימה ונראה הטעם משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו א"כ כי היכא דאין למסור השטר בלי דעת הלוה א"כ בשובר נמי אם כבר מכר השטר כבר מכר זכותו ללוקח ואין למוסרו למלוה בלי דעת הלוקח ולכן באם כבר מכרו המלוה אי אפשר למוסרו מבלי רשותו של לוקח דבשלמא בשעבוד לא שייך לומר שמכר לו כל זכותו דכי היכא שהוא היה יכול למחות לבלי ימסרו השט"ח ליד הלוה יוכל הלוקח ג"כ למחות. דשעבוד אינו מעין המכירה שהרי גם הוא חייב לשלם לב"ח והמכירה קיימת רק שהב"ח גובה את חובו משא"כ בשובר שאם יהיה השובר אמת המכירה בטלה מעיקרא א"כ המכירה ביטלה זיכוי החתימה ולכן ע"כ צ"ל שזכה מיד אף בלא מטא לידיה והוא נכון בטעמו. אלא דיש להבין הא גופיה ל"ל לזכות מיד הו"ל לפרש שלא יזכה בו מיד כי שמא לא יתפרע שטרו ולמה ימחול לו חובו בחנם א"כ בודאי י"ל בהתנה בפירוש מהני שלא יזכה בו מיד אלא דלקמן קאמר שפיר אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו שובר בזמנו טריף ואין לומר דניחוש שמא התנה דהא אביי לשיטתיה לא ס"ל אקרי וכתוב וא"כ אילו התנה מעיקרא לא היו העדים רשאים לכתוב מכח האי חששא וא"כ אין לחוש שהתנה שלא יהיה רק מוכן כשיתפרע אבל לא שיזכה בו המלוה מיד וע"כ צ"ל שנעשה בלי שום תנאי וא"כ זכה בו הבעל מיד שנכתב. והנה לקמן הקשו התוס' דתקשי ליה אמתני' דב"ב דכותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ומהרש"א הקשה אמאי לא הקשה התוס' אמתני' דשוברין דתנן דחיישינן שמא נמלך אבל אמר תנו נותנין ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ותירץ מהרש"א דאין לחוש רק בשובר דכתובה מטעם שכתבו בתוס' שם דף כ' ד"ה ש"מ דבעודה תחת בעלה מוכרת הכתובה בטובת הנאה שהוא בזול ואחר גירושין שנמצא השובר מרווחת בקנוניא שאינה מחזרת ליורשים כי אם דבר מועט משא"כ אחר גירושין אין לחוש דמוכרת ביוקר ולא תרויח בקנוניא כלום וא"כ לק"מ אמתני' דבשוברין דשטרות ליכא למיחש למידי ע"ש. וא"כ לפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרי"ף דמתני' איירי בשוברין דשאר שטרות וכיון דבשוברין דשאר שטרות ליכא למיחש שמא כתב ליתן בניסן א"כ בכל גווני כותבין שובר למלוה אע"פ שאין הלוה עמו כיון שאין לחוש שימכור השטר ויעשה אח"כ קנוניא על הלוקח בשוברו שהרי אינו מרויח בקנוניא וא"כ אפילו אי בשובר לא בעינן מטא לידיה דזכה מיד י"ל דהתנה בפירוש שלא יזכה בו עד שיגיע לידו דלמה יכתוב לו שובר בחנם. ואין לומר א"כ אין לעדים לכתוב דהא