מעיני החכמה מא

בדעת הרא"ש ובאורים ותומים דחק לדעת הרא"ש ולעפנ"ד הדברים כפשטן. ובאמת הרי"ף לשיטתיה אזיל דס"ל גם בשטרי הקנאה בעינן דמטי לידיה וא"כ אין החיוב חל מעתה רק כשיתנו לידו מרצונו וא"כ י"ל דבלא קנין לא משתעבד והרא"ש אפשר שלא ראה דברי הרי"ף הללו שבתשובה כ"כ כמו שהביאו משמו ולכן הקשה עליו. ובאמת שכל המפרשים תמהו בזה דשמואל דקאמר לקמן במוצא שטר הקנאה יחזיר לבעלים וע"כ איירי באין חייב מודה למאי' דקאמר לקמן דשמואל ס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ל"ל בחייב מודה דא"כ אפי' שטרי דלאו הקנאה נמי יחזיר אע"כ באין חייב מודה ואי בעינן מטי לידיה אמאי יחזיר והיא קושיא עצומה לא ראיתי שום ישוב עליה. אמנם לפענ"ד נראה דהרי"ף לשיטתיה אזיל דכתב בפ' הכותב אהא דאמרי' התם בקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו ס"ל התם דאע"ג בכותב לה דו"ד אין לי בנכסייך לא מהני לפירות מ"מ הקנין לטפויי קאתי אף לפירות והרא"ש השיג עליו שם דמה מועיל קנין למה שאינו במשמעות הלשון עכ"פ לדברי הרי"ף י"ל ודאי הא בהא תליא דמוקי בשטר הקנאה היינו שטר שיש בו קנין אלא דמהיכא תיתי נימא שישתעבד אף כשלא יתנהו לידו דמסתמא אינו מקבל עליו רק שיוכלו לכתוב לו השטר לבל יהיה חשש מוקדם וא"כ מסתמא אין דעתו רק לכשילוה יחול השעבוד מעתה שלא יטרוף לקוחות שלא כדין אבל מהיכא תיתי נימא שישתעבד עצמו אף כשלא ילוה וא"כ י"ל דודאי למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ השעבוד חל למפרע כשילוה ואם קיבל קנין ע"כ הכונה לשעבד אף בדלא מטי לידיה דקנין לטפויי קאתי. משא"כ אי לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו א"כ צריך הקנין גם לזאת שיחול השעבוד למפרע מה שלא היה בסתמא וא"כ לק"מ על הרי"ף דודאי מימרא דשמואל א"ש ממה נפשך דאליבא דידן דקיי"ל דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו א"כ יש לפרש מימרא דשמואל דומיא דמתני' והיינו בחייב מודה אלא דבמתניתין לא מהני חייב מודה די"ל אקרי וכתוב ובשטר הקנאה משתעבד אף בלא ילוה למפרע במטי לידיה וחייב מודה הוה כמטי לידיה ואי שמואל ס"ל כאביי א"כ הקנין לטפויי קאתי אף בלא מטא לידיה וא"כ י"ל דשמואל דנקט הקנאה דבהקנאה לא בעינן חייב מודה דמשעבד נפשו מיד וראיית הרי"ף גם היא נכונה היא מפרק יש נוחלין דף קל"ה דמי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על ירכו אינה כלום וסתמא קתני אפי' בקנין ולא תקשי לפ"ז לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו אמאי לא יחזיר בקנין דהא ליתא דהתם גם לאביי צריך קנין דאי בלא קנין אין לו דין מתנת בריא רק מתנת שכיב מרע ואף במטי לידיה יכול לחזור וא"כ י"ל דהקנין אינו מועיל רק אמטי לידיה משא"כ בשטר דבמטי לידיה א"צ קנין א"כ הקנין לטפויי אתא שיועיל אף בלא מטי לידיה והדברים ברורים. והרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו והרא"ש דס"ל דלא אמרי) דהקנין לטפויי קאתי להכי השיג על הרי"ף כן נ"ל ודו"ק היטב

שם בגמ' משום דקשיא ליה כו'. המפרשים תמהו ע"ז כאשר עיני מעיין תראינה וכמ"ש התוס' דהכרח זה אינו מכריח הסברא לומר עדיו בחתומיו זכין לו ונ"ל ליישב עפ"י דעת הרמב"ם שסובר בכל שטר שדינו שלא להחזיר אם החזירו מוחזר וגובה בו ולכאורה קשה גם לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו הא מ"מ בעינן דמטי לידיה וא"כ אכתי לא מטי לידיה וצ"ל כיון דהוא מודה ומצווה ליתנו לו שפיר יכול ליתנו לו כיון שאם יתננו לו יגבה כדין. וא"כ לכאורה לפי דעת הרמב"ם שאם החזירו מוחזר א"כ למה לא נחזירנו לכתחילה כיון דבדיעבד מוחזר ויגבה כדין והמ"מ כתב דמשמע ליה מדנקט לא יחזיר דהיינו דוקא לכתחלה וזהו דחוק דהא גבי מצא גיטי נשים כו' נקט לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן והתם ודאי אפי' דיעבד לא מוחזר אלא דהרמב"ם ס"ל הכי מסברא או מראיה והטעם היא כיון דבלאו הכי חששא רחוקה היא דנימא אקרי וכתוב או דנימא לחוש לפרעון וקנוניא כל אלו הם חששות רחוקות דודאי י"ל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע לי' ולכן די לחוש לכתחילה אבל לא לענין דיעבד. וא"כ י"ל דאביי ס"ל דודאי משום הך סברא דאקרי וכתוב באמת הוא חששא רחוקה ופרעון וקנוניא ג"כ ליכא למיחש רק לכתחילה כדעת הרמב"ם וטעמא דמלתא דהא בלא"ה כבר הוחזק בחזקת חייב וא"כ מספיקא דפירעון יש להעמיד השטר בחזקתו ואע"ג דאיכא ריעותא דנפילה מ"מ הא איכא נמי סברא דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה וא"כ איכא לאוקמי השטר בחזקתו והיה לו להחזיר אפי' לכתחילה כיון דכבר היה השטר בחזקתו שהיה חייב לו להכי ס"ל לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ אפשר לומר דלא לוה מעולם. ואף דלענין זה הוה סגי במה שהלוה מצווה ליתנו למלוה מ"מ חיישינן לפרעון וקנוניא ול"ל נוקמא לשטרא בחזקתו דכיון דאיכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה א"כ השטר מצד עצמו אין לו חזקה כלל רק עפ"י הודאת הלוה ולכן אפי' דיעבד אינו מוחזר וא"כ י"ל אי לאו סברא דכותבין ללוה בלא מלוה הוה ס"ל לאביי דבדיעבד הוה מוחזר ומשמע ליה לאביי ממתני' דאפי' בדיעבד אינו מוחזר דומיא דסיפא וקשי' ליה אמאי לא נוקמה לשטרא בחזקתיה בדיעבד אלא ודאי א דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ליכא חזקת שטרא כלל למלוה וא"כ שפיר קאמר דאי הוה ס"ל לחוש לאקרי וכתוב א"כ שפיר הוה מצינן למימר במתניתין דלהכי אפי' דיעבד אינו מוחזר כיון דליכא חזקת שטר כלל משא"כ אי ליכא למיחש דאקרי וכתוב א"כ קשיא למה לא יהיה מוחזר עכ"פ בדיעבד דמשום חששא דפרעון וקנוניא די להחמיר לכתחילה וא"כ א"ש הא דקאמר דכיון דס"ל דליכא למיחש דאקרי וכתוב א"כ לא הו"ל למימר לא יחזיר דבדיעבד עכ"פ מוחזר וא"ש לשון הש"ס על נכון. וא"ת לפ"ז מאי פריך מדשמואל לקמן נימא דבהקנאה דלא שייך כתב ללוות להכי יחזיר דאוקי שטרא אחזקתיה משא"כ בשטרא דלאו הקנאה ליכא חזקתא דשטרא י"ל דודאי אי מהדרינן אפי' לכתחילה ע"כ ליכא למיחש כלל אפי' בשטרי דלאו הקנאה ובפרט לפמ"ש דס"ל לאביי דאפי' בדיעבד אינו מוחזר א"כ ע"כ בשטר הקנאה הוה לן למיחש עכ"פ לכתחילה כן נ"ל נכון לפי פשט הסוגיא ועיין בסמוך מה שאכתוב עוד בזה

שם בפירש"י ד"ה אפילו בשטרי כו' ולהכי מוקי ליה אביי כו' משום דקשיא כו' אבל השתא כו' חיישינן דילמא כתב ללוות כו' המפרשים תמהו בזה כי מה חששא דכתב ללות איכא אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. ונראה לי לכאורה די"ל דעדיו בחתומיו לא שייך רק דעדי חתימה הם זוכין לו השעבוד מעכשיו. ואם כן י"ל דלא שייך רק כשזוכה מיד בשעת חתימת העדים מה שאינו כן בשטר מאוחר דלא חל השעבוד עד דמטא זימניה אם כן בשעת החתימה לא שייך שיזכו לו ואחר כך כבר הוא ביד הלוה ואין מי שיזכה לו וא"כ בכה"ג איכא למיחש כיון דנפל אתרע וא"כ הוה מצינן למימר דבכה"ג חיישינן כיון דאיתרע ואף דבכה"ג לא הוה להו למיכתב מ"מ כיון דבשאר שטרות כתבינן אף בליתיה למלוה בהדיה משום מאוחר לחוד איכא למימר אקרי וכתוב משא"כ למאי דמייתי הך מתניתין דלקמן משמע באמר תנו נותנין והיינו משום עדיו בחתומיו זכין לו ש"מ דלא חיישינן ליה ולהכי פריך שפיר ממתניתין. ועוד נ"ל דהא בלא"ה בש"ך סימן מ"ג ס"ק ל"ג הביא בשם הב"ח דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו רק כשמצוה הלוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה אבל כאן דאיתרע בנפילה חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה דהשתא לא זכה בו למפרע עכ"ל. והש"ך הקשה עליו דמאי פריך וכי נמלך עליהם מאי הוה הא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. נימא דחיישינן דילמא אמר לעדים למוסרו ללוה. ונ"ל ליישב דודאי אי אמרינן דהזיכוי נגמר מיד בחתימת העדים אין חילוק בין אמר למוסרו לעצמו דכבר זכו לו ואין מקום לחילוקו של הב"ח רק לפי האמת דבעינן דוקא מטא לידיה ולא נגמר הזיכוי בחתימה א"כ כשרוצה למוסרו לידו נתבטל זיכוי העדים קודם שיבא ליד המלוה וא"כ י"ל בהך ס"ד מצינן למימר דחיישינן שמא לא לוה וציוה למוסרו לעצמו ובכהאי גוונא לא אמרינן עדי בחתומיו זכין לו ופריך ממתניתין דלקמן ממה נפשך אי נימא דזכו מיד אם כן כי נמלך עליהם מאי הוה וצ"ל כשינויא דש"ס דבעינן מטא לידיה ואם כן תקשי אפילו אמר תנו נמי לא ניתן שמא ביקש שיתנוהו ליד הלוה וע"כ צ"ל דלא כדברי הב"ח ופריך שפיר ממתני' עוד נ"ל דלכאורה י"ל דעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך רק בדבר שהוא זכות ולכן לקמן גבי גט לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כיון דמסתמא ליבא זכות אף שהוא רוצה וא"כ י"ל אי אמרינן דדאקני לא משתעבד א"כ איכא ריעותא למלוה משום דאקני דנכסים שיקנה אח"כ לא ישתעבדו מזמן החתימה ואם יכתוב השטר בזמנו יהיה הנכסים שקנה אז משועבדים ואם כן בכהאי גוונא ל"ל עדיו בחתומיו זכין לו ואם כן בלא כתוב בו דאקני לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו כיון דליכא זכות גמור א"כ י"ל דלהכי במתניתין לא יחזיר דבכה"ג ל"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומ"מ חיישינן שמא כתבו בלא מלוה אף דאין. ראוי לכתוב מ"מ כיון דבשאר שטרות כותבין מקרי וכתוב גם בכה"ג וכן מוכח בפ' גט פשוט דף קע"ב דמוכח מתני' דס"ל דשני יוסף ב"ש אין מוציאין שט"ח זה על זה משום דכותבין שטר ללוה בלא מלוה ע"ש וקשה איך יכתוב הסופר אע"כ כיון דבעלמא כותבין לכ"ע איכא למיחש דגם בכה"ג מקרי וכתוב וא"כ כאן עכ"פ בנפל יש לחוש וא"כ שפיר הוה מצינן לאוקמא מתני' דאיכא למיחש בכה"ג בשטר שאין בו דאקני ולהכי לא יחזיר דבשטר כזה איכא למיחש ולהכי דייק בגמרא לישנא כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן ליכא למיחש דאקרי וכתוב והיינו כשיהיה הלכה פסוקה שלא לכתוב בלי מלוה רק בשטרי הקנאה לא מחלף בין שטרי הקנאה לשטרי דלאו הקנאה מה שאין כן השתא דאמרת גם בשטרי דלאו הקנאה אי איכא דאקני כתבינן שפיר חיישינן אף אי לית ביה דאקני ואתי שפיר. ובזה אפשר ליישב לשון הטור ח"מ סימן מ"ג סעיף כ"ג שכתב כל שטר כו' תולין שנמסר בזמנו. ותמהו דהא הטור ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ולפמ"ש א"ש די"ל דמיירי בלא כתב ביה דאקני ומ"מ פריך שפיר לקמן דמתני' דנקט יש בהם אחריות לא יחזיר ולא משכחת דיחזיר רק באין בו אחריות משמע דאפי' כתב בו דאקני לא מהני וא"כ תקשי לאביי ולהכי מייתי לישנא דמתניתין ופריך מר"מ דאמר יש בהם אחריות נכסים משמע אפי' כל אחריות. ולפ"ז אפשר דאפי' למסקנא לאו בכל שטרות שייך פירעון וקנוניא די"ל בתוך זמנו לא חייש אלא דמשמע לן מתניתין דנקט סתמא ביש בהם אחריות אפילו כתב גם דאקני מדלא מפליג