מעיני החכמה מ

קודם למלוה בשטר מאוחר ואם כן אכתי יפסידו הלקוחות שלא כדת במה שיגבה זר בשטר שאין בו אחריות מבני חורין וא"כ יבא אח"כ ב"ח באחריות ויגבה מן הלוקח ולולי זה השטר שאין בו אחריות שקדם לגבות הבני חורין היה הלוקח יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות. מיהו למאי דפרישי' לקמן דחיישי' לקנוניא שיעשה קנוניא על לוקח שלא באחריות משמע דס"ל לרש"י דאלוקח באחריות לא עביד קנוניא כיון שישאר חייב לשלם לו דהא בלא"ה חששא דקנוניא חששא רחוקה היא. ואפשר שמכאן הוכיח רש"י דקשה אף באין בו אחריות נכסים ניחוש שיגבה הבני חורין ויבא מלוה בשטר מאוחר לטרוף מן הלקוחות אלא ודאי הך קנוניא לא עביד שהרי מ"מ החוב ישאר עליו ואולי בעת שבא לגבות יהיה לו בני חורין או יהיה לו במה לשלם ויפסיד לגמרי ולא חיישינן לקנוניא רק כשאין מגיע לו שום הפסד והיינו שכבר מכר שלא באחריות והמלוה הולך וגובה מיד בשטרו א"כ אין לו שום הפסד מזה. משא"כ מזה שיגבה תחילה הבני חורין וישאר עליו ב"ח באחריות שאינו בפנינו לגבות מיד כולי האי לא עביד דאולי ימתין הב"ח עד זמן שיהיה לו או שיוודע לו שיש לו מה שקיבל בעד הקנוניא ויצטרך ליתן לב"ח שני ולא יחרוך רמיה צידו דבלא"ה חששא דפרעון וקנוניא חששא רחוקה היא וכולי האי י"ל דלא חיישינן ולא חיישינן רק כשיפטר לשעתו וישאר לו מה שקיבל כי הלוקח שלא באחריות לא יוכל לחזור עליו אף אם יהיה לו אח"כ משא"כ לב"ח שיוכל לחזור עליו כשיש לו לא חיישינן לקנוניא וא"כ שפיר הוכיח רש"י דע"כ ללוקח באחריות לא חיישינן לקנוניא וא"ש. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' בד"ה היינו דלימא דחיישי' לפרעון ורוצה לחזור וללוות בו דע"כ לומר דלא חיישינן לזה דאי ניחוש לכך תקשי שלא באחריות נמי ניחוש לב"ח מאוחר באחריות אלא דקשה איך מוקי רב אסי משום כתב ללוות. ולא לוה ותקשי ג"כ שלא באחריות ניחוש לב"ח מאוחר. ולכן י"ל דתליא אי אמרינן למפרע גובה א"כ כשיגבה המצוה ע"פ מוקדם הוה כאילו גבה מזמן ההלואה והוה הוא בעל חוב מוקדם והוה כאילו היה לוקח ראשון ואין הלוקח שני יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו משא"כ אם נימא מכאן ולהבא הוא גובה א"כ לא מקרי לוקח רק מזמן הגבייה וא"כ כשיבא בעל חוב באחריות אח"כ שפיר יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ובזו יש ליישב תמיהת התוספות לקמן שהקשה ל"ל לאביי למימר דחיישינן לפרעון וקנוניא הוה ליה למימר דחיישינן לפרעון ורוצה ללות כדאמרינן בכתב ללות ולא לוה. ולפמ"ש א"ש דלאביי לשיטתיה ע"כ צ"ל טעמא דקנוניא דהא אביי סבירא ליה למפרע הוא גובה וא"כ תקשי באין בו אחריות אמאי יחזיר נימא דרוצה ללוות ויפסיד הלוקח על ידו שיטרוף הוא הבני חורין באין בו אחריות ומלוה בשטר מאוחר יבא לטרוף מן הלוקח ולא יוכל לומר הנחתי לך מקום לגבות דאביי סבירא ליה למפרע הוא גובה והוה הוא לוקח ראשון ולעיל דמוקמינן בטעמא דכתב ללות ולא לוה היינו לדידן דקיי"ל כרבא דמכאן ולהבא גובה וא"כ לא מצי ב"ח לטרוף מן הלוקח שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות וא"כ לאביי לשיטתיה ע"כ מוכרח דאין זו סברא כלל לחוש שרוצה ללוות דאין המלוה מלוה בשטר פסול אפי' יהיה לו ריוח דטריפת לקוחות דטוב לו שלא ילוה כלל ודו"ק ועמ"ש לקמן אי"ה

שם בגמרא במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כו'. ויש לדקדק לפי מה שכתבתי דבכתב יד נאמן לומר פרעתי כיון דלא גבי ביה ממשעבדי וא"כ קשה נוקמה באין הלוה בפנינו וביש בהן אחריות נכסים לא יחזור דהא לא יוכל הלוה לטעון פרעתי משא"כ באין בו אחריות נכסים דלא גבי ממשעבדי לא עדיף מכתיבת יד דיכול לומר פרעתי שלא חש להניחו בידו כיון דאינו גובה ממשעבדי וא"כ אין הפסד בהחזרה דאף אם נחזירנו יוכל לטעון ג"כ פרעתי וגם אם יטעון כתבתי ללות ולא לויתי יהיה נאמן במיגו דפרעתי וא"כ אין הפסד בחזרה ונראה דמ"מ לא יחזיר כיון די"ל דכבר פרע והנייר של לוה א"כ יש להחזירו ללוה ולכן אין להחזירו גם באין הלוה בפנינו שמא פרעו והנייר של לוה וכן מבואר בח"מ סימן ס"ה ס"ו דבאין בו אחריות אם חייב מודה יחזיר משמע דבאינו בפנינו לא יחזיר. מיהו בפוסקים מבואר דגם שטר שלא באחריות אינו יכול לטעון פרעתי עש"ך סימן ס"ט

שם בגמרא שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. הא דלא קאמר שמא לא לוה וגם אינו רוצה ללות בו דבהך ס"ד לא אסיק אדעתיה טעמא דקנוניא ולהכי קאמר ולא לוה עד תשרי שרוצה ללוות באמת. אלא דבאמת קשה קצת איך לא ירא מלהודות שמא ישטה בו המלוה ויתבענו באמת ולא ילוה לו כלום. ואפשר לומר דיש לחוש שמא יש ללוה זה שט"ח על המלוה שהוא הלוה להמלוה אחר זמנו של שטר זה שלא היה אז להמלוה מעות ונשאר השט"ח ביד הלוה וגם היה ללוה שט"ח על המלוה שהלוה לו אחר זמנו של שטר זה שנמצא אלא שהלוה מקוה שיפרע לו המלוה ויחזיר למלוה שטרו וגם ילוה המלוה ללוה על שטר זה שנמצא וא"כ אין הלוה ירא מן המלוה שיתבענו בשטר זה אחר זמן ולא יהא הלוה נאמן לטעון נגד השטר דיוכל לפסול השטר במה שיוציא שטרו המאוחר ואינן ללוה פחד מן המלוה וא"כ שפיר יכול לסמוך ע"ז שלא יוכל המלוה לתובעו מאחר שיש בידו שטר כנגדו ושפיר סומך על זה. ובזה מיושב מ"ש התוס' לקמן דנימא לאביי חיישינן לפרעון אף בלי קנוניא רק שרוצה ללוות עדיין די"ל דודאי משום הכי לא היה הלוה מודה ול"ל דיש לו שטר אחר ויוכל לפסול שטרו של מלוה שבודאי לא היה חייב לו דהא באמת ע"כ אם ניחוש לפרעון ע"כ שהלוה היה חייב להמלוה וא"כ בודאי לא היה המלוה חייב ללוה וא"כ אי לאו קנוניא לא היה הלוה מודה למלוה שמא יתבענו ולא ילוה לו כלום וע"כ צריך להמציא סברא דקנוניא שיהיה עצה ביניהם באופן שלא יוכל לתובעו והא דאמרינן לקמן דף י"ז דאיכא דבעי למיהדר ביה היינו ג"כ ע"י קנוניא שלא יתבענו וא"כ בע"כ צריך להמציא סברא דקנוניא ולהכי קאמר לקמן לפרעון ולקנוניא וא"ש ודו"ק

שם בפרש"י ד"ה הני ריעי הואיל ונפל כו' די"ל אם היה כשר היה נזהר בו עכ"ל. לכאורה משמע מפרש"י שאינו מפרש כמ"ש התוס' דרוצה ללוות בו רק שהיה שטר פסול כגון שטר אמנה אלא דלפ"ז הול"ל שמא לא ילוה כלל. ולכן אפשר לומר דלהכי נקט ולא לוה עד תשרי משום דבהך ס"ד לא חיישינן לקנוניא כלל וא"כ בחנם לא היה מודה לו ולהכי נקט החששא שמא לא לוה עד תשרי היינו שרוצה ללוות בו עדיין והאמין הלוה למלוה ושטר אמנה היה ולפ"ז אפי' יביא המלוה עדים שממנו נפל אין מחזירין לו כיון דאיתרע בנפילה. ולכאורה קשה לפ"ז איך אמרינן לקמן דף י"ו ע"ב בשטר שיש בו הנפק לא חיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה משום דהמלוה מקיים ליה ולפרש"י נימא אפי' קיים ליה המלוה י"ל דמ"מ שטר אמנה הוא כיון דאיתרע בנפילה. וצ"ל דנהי דהלוה מאמינו מ"מ כולי האי לא עביד להניח לקיימו למלוה ואפשר דלזה הוכרח רש"י לפר לקמן דאין מקיימין השטר שלא בפני בע"ד דע"כ הכי ס"ל דאי ס"ל דמקיימין שלא בפני בע"ד י"ל דשטר אמנה הוא והמלוה הניח לקיימו וא"כ למה יחזיר כיון דנפל איתרע יש לחוש ולכן ע"כ צ"ל דס"ל אין מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד וא"כ אין הלוה מניח לקיימו ובע"כ הוכרח רש"י להך ס"ד לאוקמה כמ"ד אין מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולפי האמת דקיי"ל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד מתוקמא בגווני אחרינא כדלקמן וא"כ לפרש"י אפי' בודאי נפל מן המלוה אין מחזירין לו וצ"ע בפוסקים דלא משמע הכי

ד' יג ע"א בפירש"י ד"ה בשטרי הקנאה שמקנה לו נכסין מהיום בין ילוה בין לא ילוה עכ"ל. צריך ביאור דאם הכונה אע"פ שלא ילוה כלום א"כ זהו מתנה גמורה היא ואם ילוה לו אח"כ מתחייב לו בחיוב בפני עצמו. וצ"ל דמ"מ דעתו כך שאף אם ילוה מ"מ לא ישתעבד מחדש רק השיעבוד יהיה על הלואה זו. אלא דיש לדקדק בגמרא גופיה ל"ל לאשתעבודי אף אם לא ילוה ישעבד עצמו בתנאי שאם ילוה ישתעבדו הנכסים מעכשיו וא"כ אף אם ילוה אח"כ ישתעבד למפרע ויטרוף כדין. וצ"ל דבכה"ג יש לחוש לפסידא דלקוחות כיון שאיננו חיוב בהחלט ואין הקול יוצא ע"ז ששיעבד עצמו מעכשיו רק בסתם שנכתב שטר בלי מלוה וכיון דעפ"י הדין אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה א"כ השטר נכתב שלא כדין ואין הלקוחות יראים מן השטר כלל ולהכי בעינן דוקא שטר הקנאה ומשעבד עצמו בין ילוה ובין לא ילוה דשטר כזה קלא אית ליה וכמ"ש הרא"ש והשיג על הרי"ף דמפרש שטר שיש בו קנין והקשה עליו ל"ל קנין הא אפי' בלא קנין נמי שעבודא דאורייתא ומיד שהלוה נשתעבדו לו נכסיו. ומה שהקשה עליו מהר"ם שי"ף דשעבודא דאורייתא לא שייך רק בהלוה משא"כ זה שלא הלוה באמת לענ"ד נראה ברור דהרא"ש לא כתב כן רק לפי שיטתו שסובר כפשטא בגמרא דידן דבשטר הקנאה לא בעינן דמטי לידו כלל וע"כ שהחיוב נגמר מעכשיו ואין יכול לחזור בו כלל כדמוכח מדשמואל לקמן דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ואפי' אין חייב מודה כמו שפירש"י לקמן א"כ ע"כ דהחיוב נגמר עכשיו א"כ אין חילוק בין יש בו קנין לאין בו קנין דהא במתחייב מעכשיו מהני אפי' בלא קנין דהא פשיטא לן אילו מסר השטר למלוה אף שלא לוה נתחייב וכאן נמי שמצוה לעדים לכרוב ולהשתעבד מיד אף שלא יגיע לידו של מלוה כלל הרי זו כמתנה גמורה ואין יכול לחזור אף אם לא הגיע ליד המלוה דהוה כקבלת מעות וזכין לאדם שלא בפניו ואף דפליג על סברא דעדיו בחתומיו זכין לו היינו משום דלא שייך זכות למלוה כיון דאינו משעבד עצמו בהחלט רק כשילוה ואין זה זכות למלוה שאינו רק תחת ההלואה משא"כ בחנם פשיטא דאף בלא קנין משתעבד כיון דמזכה לו ע"י עדים שלא בפניו וזהו מבואר בלשון הרא"ש שכתב שכל מה שאדם חייב נכסיו משועבדים לפרוע ואי משום קלא עדים החתומים על השטר מפקי לקלא אלא טעמא דרב אסי דאית ליה שלא זכה משעת החתימה כו' משום דלא נפיק קלא אי משום שאין דעתו שישתעבד עד שיבאו המעות לידו כו' עכ"ל ור"ל כמ"ש וא"כ בשטר הקנאה יש בו התחייבות מיד כיון דאפי' בלא מטא לידיה זכה בו וא"כ שייך ביה שעבודא דאורייתא ולא משמע ליה להרא"ש שקנין יועיל לענין הקול יותר מן השטר שחתומים בו עדים דע"כ הקנין הוא ג"כ באופן הלזה שישתעבד בו מעתה כיון דלא בעינן מטא לידיה ולהכי מסיק הרא"ש דבאמת לא בעינן קנין רק שיקנה נכסיו בין ילוה בין לא ילוה אבל עדיו בחתומיו זכין לו לא שייך רק בחיוב שאינו בא מעתה רק בתנאי שילוה אח"כ או כשימסור לו אח"כ משא"כ בהקנאה דלא בעינן אפילו דלימטי לידו לכ"ע זוכה משעת חתימה שדעתו לזכות לו כן נ"ל