מעיני החכמה לח

וא"כ י"ל בקדושין כיון דהאשה מתרצה למשלח ואילו רצתה היתה יכולה להתקדש ע"י עצמה למשלח לא הוה תו חוב לאחרים. ולפ"ז י"ל דודאי רש"י מודה דאליבא דידן לא מהני שויה שליח היכא דלא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה אלא דרש"י פירש לעיל הכי אליבא דר"נ ורב חסדא דקאמרי המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו מ"ט הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וקשה הא ההפרש גלוי וידוע דתופס לב"ח הוה חוב גמור שאין יכול לזכות לעצמו מאחר שאינו חייב לתופס משא"כ במציאה דשייך מיגו דאי בעי זכי ולא הוה חב לאחרים. וצ"ל דרב נחמן ורב חסדא קאמרי דתופס ב"ח במקום שחב לאחרים בכל גווני לא קנה אפי' אם היה חייב לתופס ושייך מיגו דאי בעי זכי אפ"ה לא קני חבירו ומדמה שפיר מגביה מציאה לתופס לב"ח וא"כ תקשי לרב נחמן ורב חסדא למה מהני שליח בקדושין הא חב לאחרים ול"ל הך סברא מיגו דאי בעי זכי דהא לרב נחמן ורב חסדא לא מהני הך סברא וא"כ צ"ל דשויה שליח מהני לדידהו והיינו היכא דהיה חייב לתופס ושויה הנושה שליח דאיכא תרתי מיגו דאי בעי זכי וגם שויה שליח וא"כ מהני שפיר שליח לקדושין כיון דשייך מיגו דאי בעי זכי ולפ"ז לא כתב רש"י כן רק אליבא דרב נחמן ורב חסדא דס"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפי' היכא דשייך מיגו דאי בעי זכי וא"כ תקשי משליח דקדושין כנ"ל וע"כ צ"ל דשויה שליח מהני והיינו היכא דשייך מיגו דאי בעי זכי ג"כ אבל היכא דלא שייך מיגו דאי בעי זכי גם רש"י מודה דגם שויה שליח לא מהני וא"כ לא קשה כלל מיימר בר חשו דע"כ צ"ל דהתם לא הוה שייך מיגו דאי בעי זכי דהא מייתי התם הכי אמר רבי יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני ור"י גופיה סבירא ליה מגביה מציאה לחבירו קני חבירו וע"כ משום דשייך מיגו דאי בעי זכי וא"כ ע"כ התם מיירי בענין דלא שייך מיגו דאי בעי זכי א"כ גם שויה שליח לא מהני וא"ש ולק"מ. אלא דמ"מ יש לחלק דאף דרב נחמן ורב חסדא לא ס"ל מיגו דאי בעי זכי היינו משום כיון. דהשתא אינו רוצה לזכות לעצמו מקרי חוב לאחרים כיון שאין רוצה באמת לזכות לעצמו משא"כ בשליח שבאמת האשה מתרצה והיתה יכולה להתקדש בעצמה וא"כ גם לרב נחמן ור"ח שפיר מתקדשת דלא מקרי חב לאחרים וא"כ י"ל דכיון דבעי למימר הכא נ"מ אם יתחייב המשלח להכי קאמר הך נ"מ דכהן שאמר לישראל דכהן שאמר לכהן י"ל דאין יכול לעשות שליח דלא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה דהא אסור בגרושה ואין לומר דע"כ שייך אי בעי היה האשה מתקדשת בעצמה ולא מקרי חב לאחרים די"ל בכוונה אינה רוצה להתקדש בעצמה דע"י שליח שייך אין שליח לדבר עבירה וא"כ למ"ד אי בעי לא עביד אין המשלח חייב משא"כ אם יקדשה בעצמה והגמרא בעי למימר באופן שהקדושין חלין לכ"ע אפילו למ"ד אי בעי עביד ולהך מ"ד לא יתחייב המשלח וא"כ לא שייך שתתקדש בעצמה למשלח די"ל דהמשלח רוצה דוקא בשליח שלא יתחייב משום דאין שליח לדבר עבירה וא"כ לא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וא"כ אין השליחות חל כלל להך מ"ד ולהכי סיים בש"ס להך לישנא דאמרת אי בעי עביד כו' לא מחייב שולחו ולהך לישנא מחייב אבל הקדושין חלין גם להך לישנא דאי בעי עביד וא"ש ודו"ק היטב

ד' יא ע"א בתוס' ד"ה ילפינן האי ילפינן הוי מדרבנן כו' עכ"ל לכאורה לא הוי צריכי לדחוקי דהוה מצי לפרושי דילפינן היינו מדאורייתא לפי מ"ש התוס' בכמה דוכתי דבדעת אחרת מקנה אותו יש לו זכיה מן התורה וא"כ י"ל דילפינן קטן מקטנה לענין חצר היכא דדעת אחרת מקנה דבזה יש לקטן זכיה מן התורה וא"כ י"ל דילפינן שפיר מן התורה והיינו לענין מתנה שדעת אחרת מקנה אותו שקונה מן התורה וא"כ שפיר ילפינן קטן מקטנה לענין אם נותן מתנה בחצירו של קטן. ולכן נ"ל ברור דהתוס' לשיטתיה כפמ"ש לעיל דס"ל כמו דמשמע בפרק הזורק דעביד צריכותא בין גט לגנב וא"כ מוכח בהדיא דאין לחלק בין חצר האמור בגט לחצר האמור בגנב אלא ודאי אי בגט חצר משום יד הה"ד בגניבה אלא דבקטנה לכ"ע מדרבנן יש לה חצר דנהי דמציאת קטן אינה אלא משום דרכי שלום וא"כ י"ל דלא תיקנו זכיה לקטן במציאה רק במגביה בידו אבל לא שתיקנו שיזכה לו חצירו מיהו אי אמרינן דד' אמות קונות ועיקר תקנת ד' אמות הם משום אנצויי וא"כ עיקר התקנה בשביל מציאה אלא דבגט משום עגונה תיקנו ג"כ ד' אמות ואי הוה אמרינן דקטנה אין לה חצר גם ד' אמות לא יהיה לה כיון דד' אמות עיקרן במציאה א"כ זו שאין לה חצר לענין מציאה גם ד' אמות לא מסתבר לתקן ולכן תיקנו בקטנה שיהיה לה חצר גם לענין מציאה ושייך ג"כ ד' אמות דשוה. גט למציאה ולהכי בקטנה ודאי תיקנו שיהיה לה חצר לגבי מציאה משא"כ בקטן י"ל דלא תיקנו לו זכיה משום דרכי שלום אלא ביד אבל לא בחצר שהוא קונה שלא מדעתו. או י"ל דחכמים תיקנו חצר גם במציאה בקטנה אף דמשום דרכי שלום לא היו מתקנין מ"מ תיקנו דלא ניפוק מיניה חורבה דגם בגט נטעי דלא קני חצרה ובגט שהוא דעת אחרת מקנה קני מן התורה ולכן ס"ל דילפינן מציאה מגט והיינו כיון דבגט איכא קנין מן התורה בדעת אחרת מקנה ובד' אמות מתקנת חכמים. ואידך מ"ד ס"ל דלא ילפינן דבגט מתגרשת מן התורה ובד' אמות ג"כ משום עיגונא משא"כ במציאה דליכא אלא משום דרכי שלום לא ילפינן שיקנה לה חצרה מגט ולהכי כתבו דלענין יד ודאי ילפינן דהא קיי"ל דיש יד לקטן מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו וכן נראה דמן התורה לא שייך לחלק בין קטן לקטנה דאין חילוק בכל מקום בין איש לאשה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכן מוכח מדעביד צריכותא בין גנב דכתיב המצא תמצא לאשה ש"מ דפשיטא דילפינן איש מאשה אלא ודאי כדברי התוס' דהאי ילפינן היינו מדרבנן. ולפ"ז נדחין דברי הש"ך בסימן רמ"ג שהביא ראיה מכאן דיש לקטן זכיה מן התורה ולפמ"ש אדרבה מוכח איפכא דלא הוה אלא מדרבנן דאם יש לו זכיה מן התורה מהיכא תיתי לחלק בין חצרו לידו ועוד איך ניליף קטן מקטנה הא עביד צריכותא בגט בפ' הזורק דגט היינו בע"כ ואיך ניליף מציאה מגט. ואמת שהרי"ף והרא"ש כתבו כשם שחצירה כידה לענין גט כך חצירה כידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי ע"כ וכן דעת הרמב"ם וצ"ל דמשמע להו טפי הך חצר דאשה משום יד די"ל דבקרא משמע דאפילו בע"כ מתגרשת וא"כ ע"כ משום יד אתרבאי דמשום שליחות לא הוה מתגרשת בע"כ אבל בגברא י"ל משום שליחות אתרבאי ואין שליח לדבר עבירה לא שייך מטעמי דמפרש לעיל. אלא דתמיה לי טובא איך עביד צריכותא בפ' הזורק בין גט לגנב כיון דבגנב משום שליחות ובגט הוה, משום יד וגם איך ניליף מציאה מגט הא בפרק הזורק מפרש דליכא למילף מגירושין דישנן בע"כ מיהו י"ל דהך מ"ד ס"ל דכיון דכבר כתיב בגנב ג"כ רבויא ובגט פשיטא לו דמשום יד תו לא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא דגם חצר דגנב משום יד ואידך מ"ד ס"ל דלא ילפינן די"ל דחצר דגברא משום שליחות אבל זהו קשה מאי קאמר אי אשמעינן בגנב משום דקנסיה רחמנא הא בלא"ה אי הוה אשמעינן גנב הוה אמינא חצר משום שליחות גם באשה וצ"ע ויש ליישב בדוחק

במשנה ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור. בגמרא מוקי לה ברץ אחריהן ומגיען ומשמע אע"פ שיכולין להלך מ"מ קונה אם יכול להגיען וצריך ביאור דלעיל דף ט' ע"ב אמרינן דחצר מהלכת לא קני והיינו משום דכיון דנייד לא הוה משתמר כדפרש"י ואפי' עומד אצלו לא מהני וא"כ מה"ט נימא אם המציאה היא מהלכת לא יקנה. ונראה כיון דחצר ילפינן מגנב ובגנב כתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה משור כו' הרי דבבעלי חיים נמי שייך חצירו וגם בגט כתיב סתמא ונתן בידה וקיי"ל דיכול לכתוב אפי' על דבר שיש בו רוח חיים

שם במשנה ואמר זכתה לי שדי. ויש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וא"כ איך יקנה החצר משום שליחות הא המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו רק דלעיל אמר רבי יוחנן דקנה משום דאי בעי זכי לנפשיה וא"כ בחצר דלא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה למה יזכה לו שדהו וכנ"י בשם הרנב"ר דאיכא למימר כל שהוא משתמר על ידו כיד אריכתא היא ע"ש וזה לא שייך אלא אם נימא חצר משום יד אתרבאי משא"כ אם נימא חצר משום שליחות לא שייך ה"ט. ולפרש"י לעיל דשויה שליח מהני י"ל דחצר הוה כמו שויה שליח ואפשר דלהכי צ"ל זכתה לי שדי דבאמר הכי הוה כמו שויה שליח משא"כ בלא אמר ואפשר דלא מקרי חב לאחרים רק כשאין למשלח שום מקום לזכות כיון שאינו עומד אצלו משא"כ בעומד אצלו ורץ אחריו ומגיעו והיה יכול לזכות בעצמו ג"כ א"כ שפיר קני ליה המציאה ועוד י"ל דדוקא בשליח אמרינן מאחר שאין אתה רוצה לזכות לעצמך למה תזכה לזה דוקא הרי אתה יכול לזכות לכ"ע משא"כ בחצר דלא שייך שיעשה שליח לאחר זולתי לבעליו לא מקרי חב לאחרים שהרי אין החצר יכול לזכות לאחרים ועוד דחצר לא גרע מפועל שגופו קני וכ"ש החצר שהוא שלו לגמרי ועפ"ז אפשר ליישב מ"ש הרמב"ם דבעינן זכתה לי שדי דוקא וא"כ תקשי ממתני' כיון דבעינן זכתה לי שדי דוקא א"כ למה פריך מריב"ח אשמואל תקשי ליה בלא"ה אמתני' דבעינן זכתה לי שדי וריב"ח אמר חצרו קונה שלא מדעתו אלמא דלא בעינן זכתה לי. ולפ"ז י"ל דודאי ממתניתין אין הכרח כ"כ די"ל דלאו דוקא רק הרמב"ם לשיטתיה דפסק במציאת פועל דוקא ששכרו ללקט מציאות אבל בלא"ה לא מהני וא"כ י"ל דתליא בהך דלפי המסקנא לקמן דף י"ב ע"ב דמוקי בששכרו ללקט מציאות דוקא אבל בלאו הכי מציאת פועל לעצמו ולכן צריך לומר דוקא זכתה לי שדי. ואם כן דברי הרמב"ם הם למסקנא דבעינן שיאמר זכתה לי שדי דוקא כיון דבעינן בפועל ששכרו ללקט מציאות ובלא"ה אין מציאתו לבעל הבית

שם במשנה היה צבי רץ כדרכו כו' לא אמר כלום. ויש לדקדק דמ"מ מיד כשתפסו אותו הרצין אחריו בטרם שהגביהו וקנאו ע"פ הדין עכ"פ לא היה יכול שוב לרוץ א"כ תקנה לו שדהו אז וצ"ל דכיון דאין משתמר על ידו לא קני ליה דאין שמירתו כי אם ע"י הרצין אחריו שתפסוהו לא קני ליה ואע"ג דאמרינן לעיל בבהמה כפותה לא מקרי חצר מהלכת. שם לא בא מחמת אחרים שכבר הוא כפות מה שא"כ כאן שאילו הניחוהו היה רץ כדרכו

שם ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום. לדעת הרמב"ם דבעינן זכתה לי שדי דוקא אפשר דלדבריו הא דנקט לא אמר כלום ולא נקט היפך דרישא לא זכתה לו וי"ל דקמ"ל אפי' אמר זכתה לי שדי בשעה