מעיני החכמה לז

בסימן פ"א ס"ז ע"ש דיכול לומר לא חששתי להשיבך וכ"ש כאן שי"ל שאילו אמר שאינו רוצה אולי יתעצם הרוכב לזכות בה ע"כ שתיקתו יפה מדיבורו ובערמה עשה שיזכה בה לעצמו כן נ"ל עיקר. ואפילו אמר בפירוש שמתרצה להגביה בשבילו צ"ע אם לא יוכל לומר שחזרתי וזכיתי לעצמי ולא הגבהתי בשבילך דיכול לחזור משליחותו. עיין ח"מ סימן קפ"ג ס"ב ובס"ס רס"ט וצ"ע ואין כאן מקומו ף

שם במשנה ראה את המציאה כו' ובא אחר והחזיק בה. למאי דמשני בגמרא דלהכי לא קני ליה' ד' אמות משום דכיון דנפל גלי דעתיה בנפילה ניחא ליה דליקני א"כ יש לדייק למה נקט והחזיק בה אפילו בא לתוך ד' אמות נמי קני וצ"ל דכיון דהך נפל עליה לא קני הד' אמות לאידך דקאי גביה

גמרא אמר אביי מותיב רבי חייא בר יוסף פיאה. הא דלא אותיב טפי נזיקין דד' אמות נאמרו ג"כ עיקרן לענין מציאה ש מותיב רבא. י"ל לאביי לשיטתיה דס"ל לקמן בפרק אלו מציאות דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכשבא לידו קודם שידעו הבעלים הוה יאוש שלא מדעת ועיין מ"ש לקמן שדעת מהרש"א והש"ך דגם בחצר שייך יאוש שלא מדעת וכל מציאה שמותרת ביאוש היינו דוקא כשבאה לידו לאחר שנודע להאובד שנאבד דאי לא כן הוה יאוש שלא מדעת כמבואר בריש אלו מציאות וא"כ י"ל דד' אמות לא עדיפי מחצר וא"כ כשראה כשנפל היה כבר בתוך ד' אמות ועדיין לא היה פנאי להאובד למשמש בכיסו כמו שפרש"י לקמן דף כ"ו ע"ב גבי ראה סלע וא"כ אי אפשר שיקנה מטעם ד' אמות דבאיסורא אתי לידיה כשנפל תוך ד' אמותיו ואם כן ולא ניחא ליה כלל שיקנה לו ד' אמות דלא מצי למקני ליה דכשנפל לתוך ד' אמותיו עדיין לא היה לו פנאי למשמש ובאיסורא בא לחצר. משא"כ אם ילך ויגביה בתוך כך י"ל שכבר היה לו פנאי למשמש וא"כ לא קשיא כלל ממתניתין לאביי לשיטתיה ורבא לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש פריך שפיר מנזיקין. ועוד אפשר לומר דרבי חייא דלא מותיב מנזיקין אפשר דפשיטא ליה לשנויי במתניתין הך שינויא כיון דנפל גלי דעתיה כדמשני נמי אפיאה אלא דאפשר לומר דכיון דד' אמות קונות א"כ אם האדם שוכב אפשר שיש לו ד' אמות ממקום שהוא מונח שם ומשם ולהלאה ארבע אמות וא"כ בפיאה לא ניחא ליה בהך שינויא כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני די"ל דנפל כדי שיהיה לו ד' אמות ממקום שהוא מונח ויקנה יותר ולכן פריך ממתני' דפיאה. משא"כ במציאה פשיטא ליה הך סברא דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני דודאי מסתמא ליכא מציאה טפי מאותה שראה והגמ' דשני אפשר דס"ל שאין מונין הד' אמות רק ממקום אשר עמד שם ונפל רואין אותו כאילו עמד וא"כ משני שפיר דגלי דעתיה. ועם מ"ש מיושב מה שתירץ ר"פ דבשדה דבעה"ב לא תיקנו ואכתי תקשי ליה מתניתין דראה את המציאה ודוחק לומר דגם מתני' בשדה דבעה"ב איירי ולמאי דפרישית א"ש הן מטעם יאוש שלא מדעת או משום דנפל. גם יש ליתן טעם על רבא דמותיב נזיקין ולא קשיא ליה פיאה אפשר לומר דמפיאה לא קשיא ליה די"ל דד' אמות מדין שליחות אתרבאי דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי לדעת הרמב"ם וסייעתו וא"כ למאי דמוקי ר"פ בפ"ק דגיטין דף י"ב דטעמייהו דרבנן לעיל דס"ל במי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלא זכה לו הוא משום דכתיב לא תלקט לעני א"כ אי אפשר שיקנו הד' אמות מדין חצר שהוא משום שליחות דלא מצי שוייה שליח ע"ז דהא כתיב לא תלקט לעני ולא קשיא ליה רק אמתני'. ועמ"ש לקמן דרבא ס"ל מגביה מציאה לחבירו קני חבירו ואפי' למ"ד לא קני חבירו מ"מ כ"ע מודו דחצירו קני במציאה וכמו שאפרש בס"ד לקמן דף י"א ועיין בסמוך דלפמ"ש יש ליישב ג"כ הא דלא ניחא ליה למיפרך מפיאה

שם נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום. דעת הרמב"ם שאף מה שכבר נטל קונסין אותו ואין לו. ויש מי שמקשה לדבריו מאי פריך נקני ליה ד' אמות דידיה הא י"ל דקונסין אותו ומהר"ם שי"ף תירץ דלא שייך לקונסו רק כשעושה פעולה לקנות מה שאינו קונה לפי האמת משא"כ אם קונה לפי האמת לא שייך לקונסו. ואפשר ליתן סעד לדברי הרמב"ם עיין באס"ז שהקשו מנ"ל להרמב"ם לפסוק כן דמשמע דפליגי ר"מ ורבנן בהך. ולפ"ז אפשר לומר דקשיא ליה שינויא דש"ס כיון דנפל גלי דעתיה כו' וקשה מנ"ל דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני דילמא ניחא ליה לקנות בד' אמות רק שנפל כדי שיהיה לו ד' אמות ממקום נפילה ולהלן ואף אם באמת לא יהיה לו ד' אמות ממקום נפילה מ"מ מנ"ל דטעי בהא דלהוי ניחא ליה למקני בנפילה ולא בד' אמות. ולפ"ז א"ש ממ"נ אם נתכוין לקנות יותר א"כ יש לקונסו שלא יקנה גם מה שנפל וע"כ צריך לומר שלא נפל רק לקנות מה שנפל עליו וא"כ בד' אמות לא ניחא ליה דליקני. ולדידי קשיא מאי פריך דילמא איירי בפאה שבמחובר ובמחובר לא שייך קנין ד' אמות. ואפשר לומר עפ"י מה שכתבו הפוסקים לדעת הרמב"ם דאע"ג דקיי"ל כרבנן דכל המחובר לקרקע כקרקע היינו לענין שומרין משא"כ בשאר מילי כ העומד לתלוש כתלוש דמי וא"כ בפיאה דעומדת ליתלש כתלוש היא. מיהו לענין ד"א צ"ע אם יועיל מחובר שעומד ליתלש אלא י"ל דכיון דמבואר וכן בעומר השכחה מוכח בהדיא דאיירי בתלוש ולהכי א"ש דנקט עומר השכחה ולא נקט בפשיטות וכן בשכחה לאשמעינן דבתלוש מיירי מיהו התי"ט הביא גרסא דלא גרס רק וכן בשכחה א"כ איכא לאוקמה במחובר וצ"ל דלא משמע ליה לאוקמה במחובר דוקא. וגם דעת הרמב"ם יש ליישב בפשיטות דמשמע ליה להרמב"ם מדנקט אין לו בה כלום משמע דקאי אאותה פיאה שזרק דאל"כ הול"ל לא זכה בה ובסיפא נקט מעבירין ואותו הימנה היינו משום דלא זכה בה עדיין אע"ג דנפל עלה לא מהני שלא זכה בה בהנפילה וא"כ אם איתא דבאמת קני בד' אמות הול"ל גם הכא אין לו בה כלום אלא ודאי הכא באמת אין לו ע"פ הדין זכות ופריך שפיר דלקני ליה ד' אמות

ד' י ע"ב גמרא רב פפא אמר כי תקינו כו' ויש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי א"כ י"ל דד' אמות לא קני בפיאה דלא עדיפי ד' אמות מחצרו ורב פפא קאמר בגיטין ד' י"ב דלהכי דמי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני לרבנן לא זכה משום דכתיב לא תלקט לעני וא"כ כאן אי אפשר שיזכה לו חצירו בפיאה. ויש ליישב

בפרש"י בד"ה משום שליחות כו' מדרבי רחמנא שליחו' כו' אתרבאי נמי חצירה דהו"ל כשלוחה עכ"ל. אין להקשות לפרש"י איך ס"ד דחצר משום שליחות א"כ ל"ל קרא בגניבה הא בלא"ה שלוחו של אדם כמותו די"ל בגניבה ס"ד דלא הוה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה וכן פרש"י בהדיא לקמן ד' י"א אלא דקשה אמאי לא נילף מהכא דאין שליח לדבר עבירה מדאיצטריך קרא למכתב בגניבה חצירו משום דלא תימא אין שליח לדבר עבירה משמע דדוקא בחצר דבע"כ מותיב בה או משום דלאו בר חיובא הוא אבל בעלמא אין שליח לדבר עבירה. די"ל אי לא הוה כתיבי מעילה וטביחה למיהוי שני כתובים לא הוה מפלגינן בין חצר לשאר שלוח רק הוה אמינא בכל דוכתי יש שליח לדבר עבירה ומ"מ לא מקרי ג' כתובים כיון דאיכא לפלוני בין חצר לשאר שליח ואפשר דלזה כתבו התוס' בד"ה אין שליח בקדושין יליף לה כמ"ש לקמן ע"ש ועיין בסמוך

בתוס' ד"ה ואי כו' וא"ת מהי צריך להוכיח כו' כדבסמוך גבי גט כו' עכ"ל ולא ניחא ליה בפרש"י דלקמן דכבר מוכח מושלחה דהתוס' ס"ל דלא מוכח מקרא דושלחה שיהיה החצר שליח

בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בע"כ כו' עכ"ל. לכאורה לא הוה צריכי התוס' למימר דמכח התנא די"ל דשפיר מוכח מקרא דונתן בידה משמע ליה בכל גווני דשייך תורת גט והיינו אפילו בע"כ או בקטנה מרבינן גגה חצירה וקרפיפה דומיא דידה דשייך בכל גווני א"כ בע"כ חצר משום יד אתרבאי וזה יותר נכון לכאורה. אמנם לענ"ד הדבר ברור דהתוס' פשיטא להו דאין שייך כלל לומר דבגט מוכח מקרא טפי דמשום יד אתרבאי מגניבה די"ל משום שליחות דהא בגיטין ריש פרק הזורק עביד צריכותא בין גניבה לגט דאי אשמעינן גנב היינו משום דקנסי' רחמנא אבל גט אימא לא ואי אשמעינן גט משום דבע"כ ואם נימא דבגט מוכח דע"כ דמשום יד אתרבאי היכא עביד צריכותא הא בגט מוכח דמשום יד הוא ובגניבה י"ל משום שליחות ואיך עביד צריכותא כיון שאין הנושאין שוין. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דמקרא לא מוכח בגט טפי מבגניבה ואי אמרינן משום יד בתרווייהו משום יד הוא אי משום שליחות בתרווייהו משום שליחות וא"כ בע"כ צ"ל דמכח התנא מוכיח דמקרא לא מוכח מידי בגט טפי מגניבה אבל בקרא ליכא לפלוגי כלל ואי בגט הוה משום יד בגניבה נמי מרבינן לה משום יד ואי בגניבה משום שליחות בגט נמי משום שליחות כנ"ל ברור ועמ"ש בדף הסמוך

בד"ה אין שליח כו' פרק האיש מקדש איכא דיליף כו' עכ"ל. נראה דהתוס' רצו בזה להחזיק פירושם דלעיל לדחות פרש"י דמושלח אתרבי נמי חצר דאי אמרינן חצר משום שליחות א"כ בע"כ צ"ל דצריך קרא בגניבה משום דאין שליח לדבר עבירה וא"כ הו"ל למילף מדאיצטריך קרא בגניבה ש"מ בעלמא אין שליח לדבר עבירה אלא ודאי לא צריך קרא להכי כלל כיון דהכא לא שייך אין שליח לדבר עבירה מטעמא דפריש בש"ס ודו"ק

בתוס' ד"ה דאמר וא"ת אפ' אמר לכהן נמי כו' עכ"ל. קושיית התוס' עצומה והתירוץ דחוק. ואמרתי ליישבה בדרך חריף ויתיישב ג"כ פרש"י לעיל שפירש דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אינו קונה הואיל ולא שוייה הנושה שליח והתוס' הקשו עליו מיימר בר חשו ונראה ליישב דהא בלא"ה יש להבין אי אמרינן תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני וכתבו הטעם דאין אדם יכול לעשות שליח לחוב לאחרים א"כ איך נעשה שליח לקדושין הא אמרינן בקדושין דף ס"ה ע"ב דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון ופריך אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי ומשני התם ליכא חובה לאחריני הכא איכא חובה לאחריני. ולפמ"ש התוס' לעיל דבמציאה אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ י"ל בקדושין נמי כיון שאם הי' רוצה יכול לקדשה לעצמו יכול לקדשה למשלח. אלא שאין זה מספיק בהיה השליח קרוב לאשה שאין יכול לקדשה לעצמו אלא די"ל דעיקר הטעם דאמרינן דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני ובמציאה דשייך מיגו דאי בעי זכי לא חשיב כלל חב לאחרים דמאי איכפת לאחרים כיון שהיה יכול לזכות לנפשו