מעיני החכמה לו

כיון דלא שכרו בפירוש בשביל המציאה דרבא לשיטתיה אזיל דמשמע לקמן דף י"ג דלא מוקי הברייתא בשכרו ללקט מציאות (ומזה סתירה לדברי הש"ך בסק"ה שביקש לפרש שינויא דש"ס שאני פועל דידו כיד בעל הבית היינו ששכרו ללקט מציאות ע"ש וליתא דהא הכא משני לרבא ורבא ס"ל לקמן דבכל גווני מציאת פועל לבעה"ב בכל מציאה שיש בה ביטול מלאכה) וא"כ לא שייך דליהוי כשוייה שליח לענין המציאה רק די"ל כיון דאתרמיא ליה מציאה איגלאי מילתא דנעשה שלוחו לענין המציאה והא מילתא איכא למימר דתליא אי אמרינן יש ברירה שפיר י"ל דדמי לשוייה שליח א"כ י"ל דרבא מותיב לרב נחמן לשיטתיה דס"ל שם בביצה דאין ברירה וא"כ לא דמי לשוייה שליח ומשני דמ"מ שאני פועל כו' ולק"מ

בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן כו' היינו דוקא כו' מיגו דאי בעי זכי כו' עכ"ל. וא"כ אם הוא חייב לתופס ותופס בשביל אחר שפיר מהני כיון דאיכא למימר מיגו דאי בעי זכי לנפשיה ונחלקו הפוסקים אם יכול לתפוס בשביל ב"ח האחר יותר מכדי חובו שמגיע לו לענין שיזכה האחר במותר. ודעת הב"י דיכול לתפוס כיון דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה והסמ"ע השיג עליו דאין יכול לזכות לנפשו יותר ממה שמגיע לו ואם חייב לו נ' לא יוכל לתפוס יותר בשביל חבירו כי אם נ' שהיה יכול לתפוס לנפשו. ובש"ך מסיק כב"י דכיון דזוכה לעצמו בתפיסה זו שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה ומיגו דזכי אמרינן אפי' למ"ד דמגביה מציאה לא קני דהוה תופס לב"ח מ"מ שנים שהגביהו מציאה קנו דשייך מיגו דזכי לנפשיה א"כ ממילא לדידן דתופס לב"ח היכא דזכי לנפשיה זוכה אפילו ביותר מכדי חובו ע"ש שמכח זה הכריע הש"ך שהדין עם הב"י. ונראה דלפי דברי הש"ך גופיה שהסכים לדעת רש"י שסובר דשוייה שליח מהני רק דוקא שוי' שליח בשכר ושכרו לכך הוה כפועל ששכרו ללקט מציאות וידו כידו. ובזה ניחא דקשה לפרש"י ל"ל לשוייה שליח הא בלא"ה אפי' לא שוייה שליח זכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות. ולפ"ז א"ש דנהי דבסתמא שוייה שליח מ"מ כיון דבעינן שוייה שליח בשכר וזה לא שייך בסתמא. ובזה י"ל הא דמהני טפי היכא די"ל מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה היינו ג"כ היכא דאיכא למימר דזכי לחבריה מטעם שליחות אלא דבעינן דוקא שיהיה שליח בשכר וא"כ היכא דזכי לנפשיה ואי אפשר שיזכה לנפשיה אלא כשיזכה גם הוא בשביל חבירו וא"כ זה בעצמו שכרו שגם חבירו זוכה בשבילו ואין שכר גדולה מזה וא"כ כיון דסתמא הוה שלוחו דזכיה מטעם שליחות וזהו בעצמו שכרו במה שגם חבירו זוכה בשבילו ולהכי אמרינן מיגו דזכי טפי ממיגו דאי בעי זכי. וא"כ זה דוקא שייך גבי מציאה משא"כ התם גבי חוב שאין צריך כלל לשיזכה חבירו גם לו דעכ"פ יכול לתפוס כפי חובו ואין לחבירו עסק עמו לא מהני כלל שיזכה לחבירו בשביל שזוכה לנפשיה ואין ראיה כלל מדאמרינן מיגו דזכי

אך אין דברי הש"ך ברורים דמה לי בחנם מה לי בשכר כיון שנתרצה להיות שלוחו אמרינן בריש השואל דבעלים באמירה ומיד שנתרצה נשתעבד לו ג"כ ודמי לפועל גם כן לדברי הש"ך. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו על פרש"י ממתני' דאמר תנה לי ואפ"ה אמרינן לעיל לרב נחמן דמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו גם במתני' לא קני אע"ג דאמר לו תנה לי ושוייה שליח ולפ"ז י"ל דבעינן שיתרצה בפירוש להיות שלוחו דאז נשתעבד באמירתו משא"כ במתניתין דנהי דאמר לו תנה לי מ"מ הוא לא השיב לו בפירוש שמתרצה להיות שלוחו לא שייך לומר שנשתעבד באמירתו ואף שחשב בלבו שמגביה בשביל פלוני דברים שבלב אינם דברים ולא נשתעבד במחשבתו וא"כ לא דמי לפועל וא"ש

ועפ"ז יש ליישב קושיית מהרש"א על פרש"י דלא אמר כלום דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ותמה מהרש"א הא לר"נ לא קני חבירו ע"ש ולפ"ז א"ש דכוונת רש"י לפי דמאי דמסיק כאן דפועל מהני והיינו משום שוייה שליח דדמי לפועל אם כן בנתנה לחבירו למאי דמסיק דבפועל מהני גם במתניתין י"ל באמר לו תנה לי הוה שלוחו וכפועל דמי אלא דבלא נתנה לחבירו הוה דברים שבלב משא"כ בנתנה לחבירו הוה דברים שבלב דמוכחי דבודאי הגביה בשבילו ושפיר י"ל דהוה כמו פועל. ובמתני' הוצרך רש"י לטעמא דמתנה היינו בס"ד דלא ידע לחלק א פועל לאינש דעלמא ולא מוכח ממתני' כלל דנימא בפועל ידו כיד בעל הבית דאל"כ למה פריך רבא מברייתא הא בלא"ה מוכח ממתני' דשוייה שליח מהני והיינו כשהוא פועל מטעמא דכתיבנא דהוה דברים שבלב דמוכחי וע"כ צ"ל דבמתני' י"ל אפילו בלא הך סברא דפועל לא מהני אמירתו ולהכי הוצרך רש"י להמציא סברא דמתנה. משא"כ לפי האמת דמהני שוייה שליח והיינו בנשתעבד לו באמירתו א"כ בלא"ה כיון דגלי דעתי' דאדעתיה דהאי אגבהה הוה שפיר כמו שוייה שליח שנשתעבד לו לאותו דבר ולק"מ ועפ"ז יש ליישב ג"כ הך דיימר בר חשו דנהי דא"ל זיל תפסי' מ"מ לא נשתעבד בפירוש ולא קיבל בפירוש להשתעבד נגדו ודוק היטב

שם בגמרא וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. ויש לדקדק דכיון דמגביה מציאה לחבירו קנה אפילו לא אמר לו כלום וא"כ למה יגרע מה שאמר תנה לי מאילו לא אמר לו כלום דכיון שהגביה בשביל חבירו קנאה. ונראה החילוק בזה דמגביה מציאה לחבירו היינו שהגביה בפירוש לצורך חבירו ואפשר שצריך לומר בפירוש שמגביה לצורך חבירו משא"כ באמר לו חבירו והגביה בסתם מסתמא ע"ד חבירו הגביה ולכן בעינן דוקא כשאמר לו זכה לי. וכן נראה מדברי הסמ"ע סימן רס"ט ומה שהקשה עליו התוי"ט דלדבריו מאי פריך אמתני' לפום מאי דס"ד דאמר אני זוכה בה עכשיו ומתחילה הגביה לצורך חבירו לימא במתני' טעמא משום דלא אמר בפירוש ע"ש. אין זה קושיא כלל לפי מאי דפרישית דודאי באמר לו חבירו אפילו בסתמא הגביה על דעת חבירו שהרי בשליחותו עושה דבר זה והסמ"ע לא כ"כ רק במגביה מעצמו ולא אמר לו חבירו דהא בס"ד לא מפליג בין תנה לזכה וס"ד דכיון דאמר תנה לי ודאי הגביה לצורך חבירו. וגם לפי האמת לא הוה מצרכינן כלל אמירה רק כיון שאמר תנה לי לא עשאו שליח לקנות בהגבהתו ולכן אמירתו כמאן דליתא וכיון דלא אמר בפירוש שמגביה לצורך חבירו לא קני משא"כ אם נימא דלא צריך אמירה כלל א"כ קשה ממה נפשך אם אומר שלא נתכוין בהגבהתו בשביל חבירו א"כ אפילו זכה לי לא מהני ואם נתכוין בהגבהתו בשביל חבירו למה תגרע אמירתו מאילו לא אמר כלום וגם פשטא דלישנא לעיל דנקט ואמר ה"ז לפלוני עני משמע דבעינן אמירה דדברים שבלב אינם דברים רק באמר לו בפירוש מסתמא עביד ע"ד זה שאומר לו ולדברי התוי"ט צ"ל דהוא הגביה ע"ד מה שיסבול לשון חבירו וזהו דחוק ויותר נראה כדברי הסמ"ע ועיין בטור שכתב דאם אמר לו זכה לי אין המגביה נאמן לומר לעצמי נתכוונתי וקשה עליו דלעיל מוקמינן בגמרא באמר אני זכיתי בה תחילה אף דבס"ד ס"ל גם בתנה קנה חבירו אם הגביה בשבילו והש"ך הרגיש בזה ודחק דמ"מ תנה גרע מזכי לענין זה וזהו דחוק. ונ"ל דלמאי דפרישית דאיירי שבאמת הגביה לצורך חבירו אלא דבתנה לא מהני משום דהוה דברים שבלב א"כ י"ל דבהך סברא פליגי דודאי הך מ"ד דמוקי מתני' דאמר תחילה מודה דתנה לא נעשה שליח להגבהה דוקא שיגביה בשבילו אלא דמ"מ כיון דכבר אמר לו תנה וגם הוא אומר שבאמת נתכוון להגביה בשביל חבירו ס"ל לעולא לעיל דתו לא מקרי דברים שבלב דעכ"פ עביד ע"ד חבירו. וגם לדברי תוי"ט י"ל דודאי גם לעיל ידע החילוק בין תנה לזכה לי אלא דמשמע לי' דלא מיירי שזה אומר שהגביה ע"פ מה שיסבול לשון חבירו רק דמשמע ליה שאומר בודאי שנתכוין בשביל חבירו וא"כ דל אמירתו מהכא לא יהא אלא מגביה מעצמו מ"מ זוכה חבירו וע"ז שפיר קאמר דנאמן שנתכוין בשביל עצמו. ואולי גם הש"ך כיון לזה. אך זהו דחוק כיון שכבר ידע החילוק בין תנה לזכה א"כ אפילו לא אמר תחילה רק שהגביה ע"פ מה שיסבול לשון תנה ג"כ לא קני וע"כ לומר לשון תנה ג"כ מורה שיזכה מיד בשבילו בהגבהתו א"כ אין טעם לדברי הש"ך. ואפשר לומר עוד דקשיא ליה להטור למה לא מוקי ר' יוחנן בדאמר תחילה ומאי קאמר וא"ת משנתינו ולכן משמע ליה דר' יוחנן ס"ל דלא מהני לומר זכיתי בה תחילה כיון דאיכא חזקה אלימתא דשליח עושה שליחותו כ"ז שלא חזר בפירוש ואפי' מיירי מתני' בליכא עדים דהיה לו להאמינו במיגו דלהד"ם דודאי מתני' מיירי בכל גווני אפי' בליכא עדים דכן הדרך במציאה דמשמע שלא היה יותר מן הרוכב והמגביה וא"כ הו"ל להימניה במיגו וצ"ל דס"ל לר' יוחנן דהוה מיגו במקום חזקה אלימתא דשליח עושה שליחותו והיינו לדידן דקיי"ל כרב ששת בעירובין לפיר"ת דהוה חזקה אלימתא אף בשל תורה ולא מהני מיגו נגדה ולעיל דמוקי מתני' בתחילה היינו לרב נחמן דס"ל דחזקה שליח עושה שליחותו לא הוה חזקה אלימתא דבשל תורה לא מהני וגם עולא ס"ל הכי ור' יוחנן פליג עליה בהכי וקיי"ל כר"י דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו אפילו בשל תורה. או י"ל דס"ל דחזקה זו לא עדיפא מאילו היה המשלח מוחזק במציאה ותליא אי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף שפיר מהני ברי דמגביה כיון דאין לרוכב טענת ברי להחזיק בה אמרינן ברי עדיף משא"כ אי אמרינן לאו ברי עדיף שפיר י"ל דלא מהני טענת ברי דידיה כיון דחזקה דבשבילו הגביה אינו נאמן לומר לעצמי זכיתי אלא דעולא מוקי לעיל באמר תחילה היינו משום דס"ל ברי ושמא ברי עדיף ולכן מהימן לומר שזכה בה תחילה נגד החזקה. ולהכי רב נחמן לשיטתיה דס"ל לאו ברי עדיף לא מוקים מתני' בתחילה משום דלא מהימן וגם רבי יוחנן לשיטתיה דס"ל דלאו ברי עדיף קאמר שפיר וא"ת משנתינו ולא מוקי כעולא היינו משום דס"ל דלא אמרינן ברי עדיף ולכן אינו נאמן לומר שזכה בה תחילה וכדברי הטור. כ"ז כתבתי להליץ בעד רבינו הטור אבל באמת לא נהירא כלל שזהו נגד השכל דנהי דהוא אמר לו זכה לי מ"מ לא אמר בפירוש שיתרצה לזכות בשבילו ולמה נימא כאן שתיקה כהודאה דמיא דמה איכפת ליה בדבריו עיין ח"מ פ"א ס"ז ועיין באס"ז הרבה מפרשים שהקשו למה לא מוקי ר' יוחנן ג"כ דאמר תחילה ואין גם אחד שיאמר דר' יוחנן ס"ל אי הוה תנה כזכה לא הוה מהימן לומר אני זכיתי בה תחילה וגם קשה לי לפי דברי הטור מנ"ל דר' יוחנן פליג אעולא וס"ל דבתנה לי אפי' אמר אני זוכה בה עכשיו מהני ומנ"ל הא י"ל דגם ר' יוחנן לא פליג אעולא כלל אלא דס"ל דמ"מ צריך לחלק בין תנה לזכה דקשיא ליה למה יהא נאמן לומר תחילה דהא בזכה לי לא מהימן ולכן קאמר וא"ת משנתינו שנאמן לומר תחילה ולמה יהא נאמן ולכן מוקי בתנה לי אבל ודאי בלא אמר גם בתנה לי לא מהני דסוף סוף הגביה בשביל חבירו וכדס"ל לעולא לעיל אלא ודאי הא ליתא דודאי מצי המגביה לעולם לומר שזכה בה תחילה דמאי איכפת ליה במה שציוהו ולמה לו לריב עמו ואין שתיקה זו כהודאה כלל. וגדולה מזו איתא