מעיני החכמה לד

בפרש"י ד"ה מי קני כו' דכי אתרבאי מאם המצא כו' דלא נייד והוה משתמר עכ"ל. משמע מפרש"י דטעמא דחצר מהלכת אינו קונה משום דלא משתמר וקשה לפ"ז הא בחצר שאינו משתמר עכ"פ מהני בעומד בצד שדהו וא"כ אמאי לא יועיל כשעומד בצדה דמהני אפי' בחצר שאינו משתמר וכאן מוכח דאפילו משיכה לא מהני מדין חצר ונ"ל דהכא כיון דבהמה מהלכת מעצמה לא מהני עומד בצדה דמ"מ לא מקרי משתמר כיון שאפשר שתלך הבהמה שלא כרצונו לא מקרי משתמר משא"כ חצר שאינו משתמר מהני בעומד בצידו כיון דהחצר בעצמו במקומו עומד רק שאינו משומר ולכן סגי בעומד ע"ג ועפ"ז מיושב תמיהת הרשב"א למה לא תועיל חצר מהלכת מדין שליחות ולפ"ז ניחא די"ל הא דמהני שליחות היינו משום דהשליח נהי דנייד מ"מ כיון דהוא בן דעת והולך ע"ד משלחו שפיר מקרי משתמר משא"כ בבהמה וגבי עבד נמי כיון דלא שייך ביה שליחות לא מהני מדין חצר ג"כ דלא מקרי משתמר רק היכא דשייך שליחות שהוא עומד במקום המשלח ודו"ק והא דפריך מקלתה י"ל דבאמת כן כוונת הש"ס מינח נייחא ולכן משתמר ומיושב היטיב ודו"ק

במשנה היה רוכב כו' וראה את המציאה עיין באס"ז שדייקו למה נקט היה רוכב ואפשר לומר דקמ"ל אפי' שאם היה מהלך היה קונה במציאה מטעם ד' אמות אפשר דברכוב לא תיקנו ד' אמות אלא דלפ"ז הא דנקט אני זכיתי בה דמשמע שרוצה לזכות לכל היותר משעת נטילה ואמאי לא נימא דכבר קנו לו ד' אמות. ואפשר כיון שבשעת הליכה היה' דעתו בשביל פלוני ולכן אפשר דבכה"ג לא תיקנו ד' אמות רק כשרוצה לזכות בשביל עצמו לא בשרוצה לזכות בשביל חבירו דלא תיקנו ד' אמות רק משום אינצויי ולכן אין יכול לזכות בשביל חבירו וא"כ טובא קמ"ל במתני' וזהו למ"ד דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משא"כ למ"ד לא קנה חבירו אפשר לומר איפכא דמסברא היו קונין הד' אמות גם להרוכב כיון שזה הלך בשביל הרוכב אלא משום דלא קני חבירו לכך יכול לומר אני זכיתי בה בשעת נטילה ואי הוה קני חבירו גם ד' אמות שלו היה קונין לחבירו ולהכי לא ירד מן הבהמה דהיה ירא שמא יקדים זה לד' אמות ולא יקנה כי אם כשיהיה רצון המגביה ולכך לא ירד ולענין דינא יש לעיין בשני דינים הללו אי קני ד' אמות לרוכב ואי קני בד' אמות לחבירו

בפרש"י ד"ה לא אמר כלום כו'. אי קני' קמא דלא נתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהלי' במתנה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאי טעמא משום מתנה א"כ כיון דקיי"ל בכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ אי משום מתנה יכול לחזור תוך כדי דיבור משא"כ אי קני מן ההפקר לא מהני חזרתו דלאו מיניה קזכי אלא מהפקירא וא"כ היכא פסק ותני לא אמר כלום הא יכול לחזור וצ"ל כל כמה דלא מהדר רק שאמר אני זכיתי בה ולשם פקדון נתתיו לו זה אינו נאמן דודאי משקר. אלא דקשה יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה הדר ביה וצ"ל דהוה מיגו במקום חזקה דחזקה שליח עושה שליחותו ומסתמא עשה כדבריו שנתרצה ליתנו לו או שהגביהו בשבילו או נתנה לו במתנה וזה הוה כמו מיגו במקום חזקה אלימתא דלא מהני מיגו. ובזה יש ליישב פרש"י לקמן בדרב נחמן שפירש דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ותמה מהרש"א דהא לרב נחמן לא קני חבירו ולמה לא נקט רש"י מתנה. ולפ"ז י"ל ודאי לרב נחמן לשיטתיה אי אפשר לומר כלל סברא דמתנה מחמת קושיא הנ"ל הא יכול לחזור תוך כדי דיבור ויהיה נאמן במיגו דאי בעי הדר ביה ואין לומר מטעם חזקה שליח עושה שליחותו דרב נחמן לשיטתיה לא ס"ל בעירובין הך חזקה א"כ אין לומר שזו חזקה אלימא שלא תועיל מיגו נגדה וא"כ לרב נחמן ל"ל טעמא דמתנה וע"כ לומר דאמרינן ודאי אדעתיה דהאי אגבהה ואני מן ההפקר כמו שמסיים רש"י כאן וסברא דמתנה אי אפשר לומר רק לדידן דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו ומ"מ צ"ע אם לא נחשוב זה לחזרה במה שאמר אני זכיתי בה. ועוד יש לדקדק אם נימא משום מתנה א"כ יגבה ממנה ב"ח שלו שהקנה לו מטלטלין אג"ק וכתב לו דאקני וא"כ היכא קתני לא אמר כלום הא מועיל שיגבה ב"ח שלו ממנה ונראה דאי הוה סברא לומר דנתנו לפקדון היה ראוי להאמין לנותן כיון דטעין ברי וזה שנתנה לו אין לו טענה ברורה להחזיק דלא יכול להכחישו א"כ לא היתה חזקתו מועלת לו כלל משא"כ לפי האמת דאמרינן דאין ספק שניתנה לשם פקדון ואין ספק רק במתנה או שקנה מן ההפקר א"כ כבר הוא מוחזק נגד הב"ח כיון דעכ"פ כבר קנאו זה שניתנה לו אף שטוען שנתן לו לפקדון לזה אינו נאמן כלל וכיון דבודאי יהבה נהליה אלא דאיכא לספוקי אם יהיב ליה לשם מתנה וב"ח גובה ממנו או יהיב ליה בתורת הפקר דלא קני קמא א"כ כבר הוא מוחזק דב"ח אין לו אלא משעת גוביינא וא"כ לא מצי לאפוקי מיניה בטענה שנתן לו במתנה שנגדו נקרא מוחזק ויוכל לטעון שלא קני קמא וזכה מן ההפקר ואין לב"ח כלום. נמצא לפ"ז עיקר טעמא דמתני' דנקט לא אמר כלום היינו מכח סברא דלא קני כלל קמא דאילו קני ומשום דניתנה לו במתנה אם כן היה מועיל נגד הב"ח שיגבה ממנה אלא דמ"מ לא אמר כלום מכח הך סברא דאדעתיה דהאי אגבהה ולכן גם ב"א דיליה אינו גובה ממנה אלא דרש"י פירש דבודאי לפי האמת אין להכריע שאפשר שניתן לו במתנה ולא בא רש"י רק לפרש שלא יהיה לזה טענה שלפקדון נתנה וא"כ לא היתה חזקתו של זה מועלת כלל נגד הנותן דמספק לא היה יכול להחזיק ולזה פרש"י דהנותן בודאי אין לו טענה דפקדון אין טענה כלל רק יש לספק או במתנה או דאדעתי' דהאי אגבהה וכבר נפסדה חזקתו אבל עיקרא דמילתא דלא אמר כלום אף נגד הב"ח היא משום סברא דאדעתיה דהאי אגבהה דאי לאו הך סברא לא הוה שייך למיתני לא אמר כלום דאכתי יגבה הב"ח ממנה ולזה פרש"י שפיר לקמן דלא אמר כלום משום דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה שזהו עיקר הטעם דלא אמר כלום ודוק היטב ועמ"ש לקמן בגמרא עוד יישוב על פרש"י

גמרא תנן מי שליקט את הפאה פרש"י אדם בעלמא שאינו בעל שדה כו' ומקשין עליו דלמאי דמוקים עולא דפליגי מעשיר לעני וטעמא דר' אליעזר מטעם מיגו דאי בעי מפקר נכסי' א"כ גם באדם שהוא בעל השדה מצי איירי דמ"מ איכא מיגו דאי בעי מפקר נכסיה ולא היה בעל השדה. ולכאורה היה נ"ל בדרך פלפול דיש להבין מאי זה מיגו דאי בעי מפקר נכסיה הא יזכו בו אחרים ולכן אפשר דמיירי בעשיר לענין פאה שיש לו מאתים זוז בצמצום וא"כ אין צריך להפקיר רק פרוטה אחת ויוכל לזכות בפיאה שהוא שוה יותר וא"כ אין לו הפסד מזה וא"כ בבעל השדה שצריך להפקיר כל השדה א"כ למה יעשה זאת להפקיר השדה בשביל הפיאה דודאי הפיאה אינה שוה כמו השדה ודו"ק

מיהו נ"ל יותר דמשמע ליה לרש"י דמדלא מדכר פלוגתא בגמרא אלא בין עשיר לעני ולא מפליג בין עני שהוא בעל השדה לעני אחר משמע דלכ"ע לא מיירי בעני בעל השדה והטעם י"ל דנהי דס"ל לר"א דאמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסי' לא מהני מטעם שאילו רצה הפקיר נכסיו דהא אכתי לא הפקיר אלא דאמרינן משום דעדיין יש לו מקום לזכות בפיאה והיינו כשיפקיר נכסיו ולכן גם עתה יש לו אותו הזכות בשביל אחר וא"כ באדם דעלמא שפיר י"ל דיש לו אותו זכות עדיין כשיפקיר נכסיו משא"כ בבעל השדה כיון שכבר הגביה וליקט הפיאה משדה שלו מעתה אין לו שום זכות בה לעצמו ואפי' יפקיר נכסיו עתה מ"מ אי אפשר שיזכה עתה מכח הפקר דאף אם יפקיר עכשיו לא יועיל לו דכבר נתחייב ליתנה לאחר דכבר הוטלה המצוה עליו משא"כ בעשיר דעלמא לא שייך עליו המצוה רק שאינה שלו ודו"ק וקרוב לזה באס"ז אכן לענ"ד נראה דבלא"ה בעל השדה אין לו כח לזכות לאחר דאין אדם מזכה ע"י עצמו כדאיתא בעירובין פרק חלון ואין אדם יכול ליתן במתנה דבר לאחר שיזכה בו בעצמו בשביל האחר דלא מצי לזכות כל שאין הדבר יוצא מרשותו אלא דאי לא הוה כתיב לא תלקט לעני הוה אמרינן דפיאה כבר נפקא מרשותו ואין לו בה רק כאחד מעניי ישראל וא"כ יכול לזכות גם לאחר דלא הוה בעל בית לשום דבר אבל עכשיו שהתורה כתבה להזהיר לעני על שלו וא"כ התורה אוקמה ברשותו ונקרא בעל השדה על הפיאה וכיון שהוא בעל השדה אין יכול לזכות לאחר. ומה שהקשה הר"ש בפיאה בפ"ב מ"ב על פרש"י דר"א קאמר האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו ומסיק בירושלמי לדבריהם דרבנן קאמר נ"ל דס"ל לרש"י דע"כ הירושלמי פליג אגמרא דידן דלמאי דמשמע דבעי שיזכה לו א"כ התם לא מצינו שזוכה לשום עני וא"כ איך יזכה בה לעני שלא ליקט בשבילו דבשלמא בליקט בשבילו י"ל שזכה לו בהגבהתו אלא צ"ל דהירושלמי ס"ל דר"א ס"ל דלקט שכחה ופיאה יש בו טובת הנאה לבעלים כמו תרומה דיכול ליתנו לכהן שירצה הכי נמי יכול ליתנו לעני שירצה וגמרא דידן פליג עלי' בהא כדמוכח שמעתין

שם יתננה לעני הנמצא ראשון. למאי דמפרש דפליגי מעשיר לעני ומעני לעני מודו י"ל דנקט האי לאורויי דאיירי דוקא היכא שאין יכול להחזיקה לעצמו רק צריך בהכרח ליתנה לאחר משא"כ היכא שהוא עני שיוכל להחזיקה לעצמו מודו רבנן משא"כ לרב נחמן דמוקי הפלוגתא מעני לעני ופליגי אי זכה לצורך חבירו א"כ קשה למה קאמר יתננה לעני הנמצא ראשון דמאי קמ"ל בזה דכיון שאילו היה רוצה היה מחזיקה לעצמו פשיטא שיכול ליתנה למי שירצה. ואפשר לומר דקמ"ל שלא זכה בה לעצמו שאילו היה זוכה בה לעצמו א"כ לא היה צריך ליתנו לעני הנמצא ראשון דוקא כיון שהוא שלו יכול ליתנה אפי' לעשיר שכבר זכה לו וקמ"ל דבסתמא לא זכה בה וא"כ אם אינו חפץ להחזיקה לעצמו מחוייב ליתנה לעני דוקא. מיהו לפרש"י במסכת ביצה שהביאו התוס' לקמן דמגביה מציאה לחבירו זכה המגביה וא"כ כבר זכה בה העני וא"כ למה יצטרך ליתנה לעני דוקא הא יוכל ליתנה למי שלבו חפץ כיון שכבר זכה בה המגביה לרב ששת וי"ל הא דס"ל לרב ששת דבסתמא קני המגביה היינו דאין מגיע לו הפסד מן ההגבהה משא"כ הכא י"ל דלעני זה תשלים פיאה זו למאתים זוז ואם יזכה בה לא יוכל ליטול יותר ואם לא יזכה בה יוכל ליטול אפילו אלף זוז כאחד וא"כ בכה"ג בסתמא לא זכה לו דלא ניחא ליה דליקני וא"כ הוה ג"כ רבותא לאשמעינן אליבא דרבי אליעזר דאפילו בכה"ג זכה לו אף שאינו רוצה לזכות בשביל עצמו מצד חשש הפסד שיגיע לו ממקום אחר מ"מ כיון דמ"מ בעצם יהיה לו זכיה בה שייך שפיר מיגו דאי בעי זכי כיון דעכ"פ היה יכול לזכות בה ודו"ק ועיין בסמוך שם לעני הנמצא ראשון. הא דלא נקט סתמא יתננה לעני אחר אפשר לומר למאי דקיי"ל ד' אמות של אדם קונות א"כ כיון דהוא לא זכה בשביל עצמו הוה כמונח ע"ג קרקע ועני הבא ראשון לתוך ד' אמות