מעיני החכמה שי

כדאיתא למה לא פריך מרישא ממתניתין גופא מה לו להקשות מברייתא ונראה לתרץ דהמ"ש הקשה מאי פריך הגמרא בע"ח מי אית ליה פירא דלמא מיירי בשבח המגיע לכתפים דג"כ איקרי פירא דגובה הבע"ח רק דמשלם ההוצאה ונראה לתרץ קושית המ"ש דהא לפי ה"א דגמרא דסיפא נקט דומיא דרישא כמו כן רישא דומיא דסיפא וא"כ לא יכולין למימר דב"ח גובה פירא רק דמשלם ההוצאה דהא צריך להיות דומיא דסיפא ובשבח איירי בלא הוצאה כמו כן פירות נמי בלא הוצאה לכן הוכיח גמרא שפיר דמיירי בגוזל ונגזל וסיפא נמי איירי בגוזל ונגזל דמיירי רישא וסיפא דמשלם ההוצאה ולפי המסקנא דקאמר הא כדאיתא מצי' למימר דרישא וסיפא איירי בבע"ח רק דרישא איירי בהוצאה וסיפא איירי בלא הוצאה: והשתא מתורץ קושית המפרשים דלא מצי למיפרך ממתניתין דמצי לתרץ בבע"ח רק דמשלם הוצאה וברייתא קתני הרי שגזל כו' ולפי זה מתורץ נמי קושיא עצומה מאי פריך בע"ח מי אית ליה פירי דלמא מיירי דשיעבד לבע"ח מטלטלי אגב קרקע ולפי שכתבתי א"ש דהא דבע"ח גובה שבח בלא הוצאה מוכח רבא תדע דכך כותב מוכר ללוקח הניחא שבח אבל פירי לא כתב ליה מוכר ללוקח לכשיגבה הבע"ח הפירא בודאי יהא צריך לשלם הוצאה דלא עדיף מנגזל ואנן אמרינן דרישא דומיא דסיפא בשבח בלא הוצאה ודו"ק

גמרא אתמר המוכר שדה ונמצא שאינו שלו כו' עיי"ש פלוגתא דרב ושמואל כו' פרש"י דמיירי בגזל שדה משובחת ולכך לא צריך הנגזל לשלם ללוקח ההוצאה והתוס' פירשו דמיירי אפילו ריקנית והנגזל משלם ללוקח הוצאה ואף דגזל משובחת ג"כ צריך לשלם הנגזל הוצאה כדמוכח מדבריהם בד"ה תדע כו' ונראה לתת טעם לסברת רש"י ותוס' דהוכיחו את דבריהם כ"א לפי סברתו דלכאורה צריך להבין אמאי לא נקט בפלוגתא דרב ושמואל פירות הא בנגזל קמיירי והשתא רש"י הוכיח דלהכי לא נקט פירות דהא סברא פשוטה דאם גזל קרקע עם פירות ואכל הגזלן הפירות דוודאי לא יחויב הלוקח לתת הפירות שלו להנגזל דיכול לומר הגזלן אכל ונהנה ואני אשלם הנאתו וא"כ הסברא פשוט דהנגזל צריך עכ"פ לשלם להלוקח הוצאה וא"כ מצי למטעי דאף בשבח הדין כן צריך לשלם הוצאה כפי סברת התוס' לכן לא נקט פירות והתוס' הוכיחו סברתם דלכך לא נקט פירות דלא אתי למטעי דשבח דממילא כפירות מה פירות הדין והסברא מחייב לשלם הנגזל הוצאה ממ"נ אם גזל ריקנית וודאי הדין לשלם הוצאה ואף דגזל מליאה והגזלן אכל הפירות ג"כ הדין מחייב לשלם הנגזל הוצאה דגזלן אכל ונהנה והלוקח ישלם וא"כ ה"א כמו דבפירות ישלם הנגזל מכח הדין מיירי ג"כ בשבח דישלם הנגזל הוצאה מכח הדין דהיינו אם גזל ריקנית ואז סברא פשוטה דישלם הוצאה אבל אם גזל מליאה לא ישלם בשבח הוצאה לכן לא נקט פירות

בסוגיא דתוך זמנו בב"ב דף ה

אתמר הקובע זמן לחבירו פליגי ר"ל ואביי ורבא אי אדם פורע בתוך זמנו ופריך הגמרא לר"ל ממתניתין בחזקת שנתן כו' אילימא דאמר פרעתיך בזמנו פשיטא ופירש"י דהא הוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ולכאורה קשה מאי בעי רש"י בזה ועוד אמאי הוי כאומר אין לך בידי הא אומר פרעתיך ונראה דקשה לרש"י מאי פשיטא דהא מצינו בשבועות ריש שבועת הדיינין דפליגי תרי לישני היכי קאי תקנת ר"נ דשבועת היסת אי אסיפא דווקא משום דהוי דררא דממונא א"כ להך לישנא דקאי ארישא ה"א בסיפא דררא דממונא חייב לישבע אף שבועת המשנה וא"ל דפריך הא כבר קתני ומאי קמ"ל הכא די"ל הא מצינו כמה פעמים דאשמעינן תנא מאי דאשמעינן כבר כדמצינו בפסחים ריש כ"ש לכך קאמר רש"י דהוי כאומר אין לך בידי דהא מיד כשהתחיל החיוב בגמר הבנין שילם לו דלא חל החיוב כלל והוי כאין לו בידו ואף דמיירי דלא תבעו מיד בנגמר הבנין אך דלכאורה צריך להבין להך לישנא דר"נ קאי אסיפא דררא דממונא אבל ארישא לא וא"כ אמאי צריך לישבע בסיפא להימנא במיגו דאומר אין לך בידי אך שם לא קשה הא דהוי מיגו למפרע ועוד הוי מיגו לאפטורי משבועה אבל הכא דקאי אמשנה קודם תקנת ר"נ א"כ שפיר הוי מיגו א"כ הוי שפיר כאומר אין לך בידי

עוד שם תבעו לאחר זמנו אמר פרעתיך תוך זמנו אי אמרינן מיגו במקום חזקה ולא איפשיטא אבעיא והוי קולא לנתבע ובש"ע פסק בין תבעו לאחר זמנו ובין תבעו ביום דמישלם זמנו אמרינן קולא לנתבע משום דהוי אבעיא דלא איפשטא ולכאורה תמיה הא תוס' כתבו ד"ה הקובע דביומא דמשלם לא הוי מיגו דמשום דלא חציף והט"ז הרגיש בזה ותירץ דתוס' לא כתבו רק בהו"א דלא תפשוט האובעיא מר"ל דיכול למימר דלא הוי מיגו אבל למסקנא הוי גם ביומא דמשלם זמנו אבעיא דלא איפשיטא והוי קולא לנתבע ותמה התומים דלמסקנא קשה טפי על ריש לקיש הא מיירי ביומא דמשלם זמנו מאי טעמא לא מהימן במיגו הא אמרינן קולא לנתבע ונראה לכאורה צריך להבין דברי הט"ז האיך שייך לומר למסקנא לא סברי התוס' אמאי ולמה אך נראה דהא התוס' כתבו ד"ה הכא דאם לוה אמר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ואין להקשות למה קתני והלכתא כר"ל אפילו ביתמי למה לא קתני בהלוה עצמו דקאמר אשתבע לי אך דהתוס' סברו דחדא נשמע מחבירו דאין לחלק ביניהם וא"כ מוכח מתוס' למסקנא דלא סברי הגרסא בא בזמנו דאל"כ למה לא נקט רבותא טפי בהלוה עצמו לישבע משום דהוי מיגו דחציף וזה לא נשמע מיתמי וע"כ דלמסקנא סברי התוס' דלא גרסינן ובא בזמנו דאמרינן מיגו כהאי גוונא וצריך לישבע אם אמר הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך תוך זמנו דנאמן במיגו וכן מוכח נמי מדפריך הגמרא מסיפא על אביי ורבא בחזקת שלא נתן אלמא לא עביד דפורע בתוך זמנו ולכאורה קשה לפי הגרסא דבא בזמנו דלמא לא סברי אביי ורבא רק היכא דאית ליה מיגו דפרעתיך היום אבל במתניתין מיירי בתוך זמנו ממש דלית ליה מיגו אלא וודאי למסקנא לא גרסינן בא בזמנו ודו"ק

עוד שם הקשה התומים לפי דברי התוס' דמחלקין בין מיגו דמישלם זמנו ובין מיגו דלאחר זמנו היכא תפשוט הגמרא האבעיא מדתנן מנה לי בידך ואמר הן כו' דלמא מיירי התם ביומא דמישלם זמנו ולכך כי קאמר אין לך בידי דהיינו פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן משום דהוי מיגו דחציף ולעולם אמרינן מינו במקום חזקה וכו' ולא ידענא מאי קאמר הא תוס' הקשה קושיא זו מעיקרא כדבעי למפשט הגמרא ממתניתין דידן מסיפא בחזקת שלא נתן דלמא מיירי בתוך זמן או ביומא דמישלם זמנו ותירצו שגמרא רוצה לתרץ גם לאביי ורבא א"כ גם תירוצם עולה גם לכאן גם בלא"ה נראה דלא קשה דכך אזלא הפשיטות הגמרא אי איתא דאמרינן מיגו במקום חזקה ליפלוג וליתני באין לך בידי גופא בין ביומא דמישלם זמנו ובין לאחר זמנו והוי רבותא טפי מנתתי לך לאחר זמנו אלא וודאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה ודו"ק

ב"ב דף קעד ע"ב בסוגיא דקנוניא איתא בגמרא אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו' ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ופריך רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ שלא להשביע את עצמו ע"ש בתוספות שהקשה תפשוט מהכא בעיא דלעיל פרק מי שמת דבעי אי אמרינן בהקדש עמד חוזר דודאי אינו חוזר דאי חוזר מאי קנוניא שייך דיכול לחזור מיד ע"ש בתירוצו שהקדיש כשהיה בריא ועכשיו הוא ש"מ כשאומר ויש להקשות על הרמב"ם [פ"י מהלכות זכיה ומתנה הלכה ג'] דכתב ש"מ שהקדיש ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי והדרא קושית התוס' לדוכתיה. ונראה ליישב דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' דלימא שלא להשביע א"ע מאי השביע את עצמו שייך הא הקדש הוא וכן הקשה מהרש"ל עיי"ש תירוצו דחוק ולפע"ד נראה דצריך להבין מאי קושית התוס' דלמא רב הונא מספקא ליה וכן הקשה התוי"ט אך כוונת התוס' דע"כ מוכח דפשיטא לו דאינו חוזר דאי מספקא ליה קיי"ל דספק ממונא לקולא לא מפקינן מיניה ולפ"ז א"ש דלכאורה קשה קושיא עצומה על התוס' מאי קושיא דלוכח מהכא דאינו חוזר הא אמר ר"נ לעיל פרק מי שמת שכיב מרע שנתן נכסיו לאחר עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ומתניתין דקתני לא שייר עמד חוזר משכחת במוחזק דלית ליה וא"כ האבעי' דלעיל בהקדש ע"כ ג"כ במוחזק וא"כ דלמא הכא מיירי רב הונא בדלא מוחזק אך ז"א דהא סברא דחיישינן ר"נ אמר לעיל והתוס' הקשו לר"ה ורב הונא דלמא לית ליה האי סברא והשתא א"ש ושייך להשביע א"ע דהך קושיא ר"נ הקשה ור"נ אית ליה הך סברא דחיישינן וא"כ לדידיה שפיר מתוקם דינא דר"ה כשאמר בשעה שהקדיש דאינו חוזר דחיישינן ולהשביע א"ע ג"כ שייך למימר דאפשר אם יעמוד מהחולי יברר בראיה ברורה דלית ליה וחוזר ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם בשעה שהקדיש דלדינא קיי"ל כר"נ

במסכת שבועות

בטעם הרמב"ם פ"י משבועות הלכה י"א דהשמיט האי דינא [דר"פ שבועות ל"ב] דאמר לדידה ולא אמר לב"ד שתמה עליו הל"מ משום דס"ל בטעמא דר"פ דהיא מהימנא יותר מהראשון דלא כהרא"ש שם ולכן לא מפסדא מידי ולהלכה אינו כן אך דהראשון נאמן ולא אמרינן סברת הרא"ש והרמב"ן דלא היה לה להשביעו כלל. אך כיון דעכ"פ עכשיו עפ"י שבועתו שא"י העדות לא תועיל עדותה ומפסדת בכפירתו חייב קרבן שבועה

ולי נראה להמציא פלוגתא דתליא בפלוגתא [דשבועות ל"ז] דכופר בממון דיש עליו עדים דעיקר טעמא דפטור כיון דהוי עדים [והא דפליג ר"י] היינו דליתנהו דבאיתנהו מודים כ"ע כמ"ש התוס' ולפ"ז לרב בב"ק ק"ו דשבועה קונה ולא מהני ביאת עדים אח"כ ממילא ראוי לחייבו ק"ש על כפירתו אך לפי סברת הרא"ש דלא הוי כפירת ממון בדאיתנהו עדים וא"כ לא היה להשביעו רק להמתין לעדים דבקפץ לא קונה והוי כפירת דברים משא"כ לאינך פוסקים כיון דעכשיו מפסידו אף דלא הו"ל להשביעו מ"מ הוי כפירת ממון ה"ה בזה ולפ"ז נראה לי