מעיני החכמה שט

ריש פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יעמיד פרנס כו' עיי"ש הסוגיא ופריך הגמ' וכיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה והתנן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר לה עי"ש השקלא וטריא של הגמרא ומסקנא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הרמב"ם לא הביא המסקנא של הגמרא והביא המשנה כפשוטו והמפרשים הקשו עליו ונראה לפע"ד דהר"ן מחלק בין שיעבוד הבעל ובין שיעבוד האשה דאע"ג דאמרינן דאלמוה רבנן שיעבודא דתרווייהו אעפ"כ היכא דהוא מקדיש כל נכסיו לא אלמוה רבנן שיעבוד דידה דלא שייך לומר כל אדם יעשה כן דהא גם הוא יהא אסור ליהנות אבל אם האשה הקדישה את נכסיו אלמוה רבנן דהבעל הוי לוקח בנכסי אשתו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש. ולכאורה קשה לפי סברתו היכא פריך הגמרא וכיון דמשועבד לה כו' והתנן קונם שאיני עושה לפיך כו' הא לא דמי להדדי היא אינה יכולה לאסור על בעלה משום דהוי דבר שאינו שלה אבל הוא יכול דהוי שלו אלא דמשועבד לה אך זה אינו דאף דמעשה ידיה שלו הוי היינו דאם עשתה כבר אבל אם עדיין אינה עשתה לא הוי שלו דידים אינם שלו אך כל זה אתי שפיר לרב הונא אבל לריש לקיש דס"ל דיכול לכופה הדרא קושיא לדוכתא וצ"ל דהסוגיא פריך לרב הונא דקיי"ל כוותיה ולפי זה אתי שפיר דהרמב"ם פסק כרב הונא וכר"ל והפוסקים מתמיהים על זה ואומרים אף דמתחילה אמרי' בגמרא ופליגא רב הונא אדר"ל אך לפי המסקנא הוכיחו מראיות דלא פליגי והסוגיא רוצה לתרץ אף לפי הו"א דגמרא דפליגי אך הרמב"ם לפי סברתו דלא פליגי לא צריכנא לתירוץ הגמרא דלא דמו להדדי כדכתיבנא לעיל

בהלכות גיטין וקדושין פסקו הראב"ד והרמב"ם דבקטנה אביה ולא היא ותמהו הלא נהי דרש"י ר"ל הכי מעיקרא הלא שוב חזר בעצמו כמו שכתבו התוס' עיי"ש בקידושין ד' מ"ג ע"ב]

ונראה לתרץ דלקמן ד' מ"ג ע"א בעי רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח כו' כיד אביה דמיא או כחצר דמיא ודחיא הגמרא דאינה יכולה להיות כחצר ומסיק הגמרא דפשיטא כיד אביה רק האבעיא מי אלימא כיד אביה או לא ופשט לו דאין עושה שליח ולכאורה צריך להבין האבעיא דאי פשיטא ליה דכיד אביה אמאי לא אלימא כידו ונראה לי דמעיקרא אמרה גמרא פלוגתא דר"י ור"ל ר"ל סבר כמחלוקת לגיטין כך לקדושין ור"י סבר מחלוקת לגיטין אבל לקדושין כ"ע ס"ל אביה ולא היא ושקיל וטרי הגמרא טעמא דר"י מעיקרא הוה סבר טעמא דגירושין מכניסין לרשות אביה קדושין מפקעת ודחיא הגמרא ואח"ז היה סבר הגמרא טעמא דר"י גירושין בע"כ קדושין מדעתה ונאדו גם מזו ומסיק הגמרא ואמר הואיל וזקוקה ועומדת ולפי סברא זו יוכל להיות שני טעמים קיימים רק רש"י כתב וז"ל מעיקרא לא תקשי דבגירושין מכנסת עצמה ולפ"ז יש להסביר האבעיא מי אלימא כיד אביה דאמרינן טעמא דיכולה לקבל גיטה מפני דמכנסת וא"כ הוה כנותן לה אביה רשות לזה או לא אלא טעמא דגירושין בע"כ ולפי אותה סברא דטעמא דמכנסת יש לנו לומר דה"ה קטנה כיון דהוה כנותן לה רשות והשתא ניחא דיכולין אנו לומר דפלוגתא דר"י ור"ל תליא בזה אי עושה שליח או לא דר"י דס"ל גירושין מכנסת עצמה א"כ עושה שליח וה"ה קטנה ור"ל לא סבר ליה הסברא זו רק טעמא דבע"כ וא"כ אינה עושה שליח ונערה ולא קטנה וא"כ רש"י מעיקרא הוה ס"ל כר"ל דאינה עושה ונערה ולא קטנה דאל"כ אמאי נקט נערה דלרבותא דר"י לא חיישינן דלא כהלכתא אע"כ לא קטנה ולהכי פליגי דוקא בגיטין ולא בקדושין דבגיטין אשמועינן רבותא דנערה ולא קטנה אבל בקידושין מאי רבותא אשמועינן בקדושין אף ביתומה אין יכולה לקדש עצמה רק למאן ואף לר"י נמי נוכל למימר הכי דמעיקרא הוה ס"ל טעמא דבע"כ אבל אח"כ חזר רש"י ופסק אליבא דהלכתא כר"י וטעמא דמכנסת וא"כ עושה שליח וה"ה לקטנה ונקט נערה לרבותא לר"י ואליבא דהלכתא כיון דבקידושין מודו רבנן דאביה ולא היא ולפי זה אתי שפיר רש"י לשיטתיה דפירש גבי השתא דאתית להכי מעיקרא לא תקשי היינו דקיימא טעמא דמכנסת וא"כ האבעיא דלקמן לא מצי להיות אליבא דר"י דאיהו ס"ל טעמא דמכנסת ובוודאי עושה רק אליבא דר"ל ואולם הרמב"ם ס"ל דכוונת הגמרא מעיקרא לא תקשי דקיימי שני הטעמים וא"כ יוכל להיות האבעיא אף אליבא דר"י והיא גופא האבעיא איזה טעם קיים אי מכנסת או בע"כ וא"כ דהאבעיא אליבא דר"י ופשט ליה דאינה עושה שליח וא"כ לא ס"ל טעמא דמכנסת וא"כ אף אליבא דר"י קיימא הך סברא דאין עושה שליח ונערה ולא קטנה ומתורץ בזה קושיית התוס' דלפי הס"ד דבעי למיפשט מינה דעושה שליח הוה סבר טעמא דמכנסת וא"כ ה"ה קטנה ולמסקנא דמיירי דאין לה אב ואינה עושה שליח לא סבר טעמא דמכנסת א"כ נערה ולא קטנה

הרמב"ם פסק בהאשה שאומרת נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט להתירה לאחרים חוץ ממנו והרשב"א הקשה אמאי חיישינן אחר גט דלמא יצרו תקפו הא אינו בידו להחזירה לו דלמא לא תתרצה עכ"ל

ונראה לתרץ דהרמב"ם הוכיח דינו מסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי עיי"ש [קדושין ס"ג ע"ב] דפליגי רב ור"א דרב סבר נאמן ליתן גט דא"א חוטא ולא לו ולא לכנוס דלמא יצרו תקפו ור"א סבר דלא חציף למימר לאב שקר ומודה ר"א באומרת נתקדשתי דחציף דתחפה עליו תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס וקשיא לרב ומשני דהכא אירתותי מירתת ע"כ סוגית הגמרא ע"ש ולכאורה קשה קושיות הרבה א' קושית הריטב"א מאי פריך הגמרא דלמא ש"ה האחד נותן גט וודאי הוא קדשה דאאחול"ל ב' קושית הפ"י אמאי לא פריך מרישא דלמה לא סגי בגט אחד אליבא דרב דאאחו"ל גם קשה לי דלמא היכא חייש רב ליצרו תקפו רק היכא דיועילו לו דבריו אבל היכא דספק לא חייש ובמתניתין בשנים כ"א יש לו ספק דלמא חבירו יכנוס ולא הוא. גם י"ל אמאי לא פריך הגמרא לרב קודם דקאמר ומודה ר"א כדמצינן בסוגיא דשליש בגיטין עי"ש לכך נראה דרב סבר דנאמן ליתן גט ואין נאמן ליכנס אפילו אחר הגט דחיישי' לספק יצרו תוקפו אף דאינו בידו אחר גט ומוכח כן דאל"כ אמאי לא קאמר ומודה רב באומרת נתקדשתי דאינו נאמן אף אחר גט דכי היכא דר"א דסבר דנאמן ליכנוס אף קודם גט מודה באומרת נתקדשתי דאינו נאמן דילמא תחפה אף רב מודה דאינו נאמן אחר גט אע"כ דסבר אף באב כן והשתא א"ש ומיושב קושית הריטב"א דהיכא סבר רב סברת אין אדם חוטא באחד דודאי חוטא אבל התם דספק חוטא לא אמרינן וקושית הפ"י ג"כ מיושב בדרך זו וקושיא שלי ג"כ מיושב דהא לפי מאי דאמרינן אף רב סבר ספק יצרו תוקפו דאחר גט ספק הוא וג"כ הדיקדוק דלא פריך הגמרא קודם דבלא זה לא היה קשה לרב כקושיתי רק מדקאמר הגמרא ומודה ר"א מוכח דרב סבר אף ספק ולפ"ז מתורץ מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם בסוגיא דהאומר להאשה קדשתיך כו' למה להרמב"ם להביאו בבא אחרונה דהש"ס קאמר דלא נקט התנא רק איידי כו'. ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה אמאי לא מהימנינן ליה דקיי"ל כר"א דאמרי' לא חציף אך יש לומר שאני הכא דהא חזינן דחציף אבל התם קאמר א"י אמרינן לא חציף והוי הכא כבאומרת דמודה ר"א דחיישינן ליצרו תקפו. אך קשה דלמא היכא חיישינן ליצרו היכא דחייש דלמא לא משכח אשה אבל הכא דהא אומרת אותי קדש אך י"ל לפי סברת הרמב"ם דלא יכנוס אחר הגט אף דלא הוי אלא ספק יצרו דאינו בידו אלא דחיישינן אף לספק ה"נ חיישינן לספק דלמא עיניו נתן בה דוקא ולכן מוכרח הרמב"ם להביאו לאשמעינן האי דינא דלספק כמו ג"כ חיישינן והגמרא נקט תירוץ אליבא דכ"ע: מסכת ב"מ בסוגיא דשבח

הפוסקים נחלקו בשבחא דממילא האלפסי והרמב"ם פסקו דגבי הבע"ח כולו שבחא והבעה"מ והרמב"ן פסקו דגובה חצי שבח ולכאורה נראה דבשבחא דממילא פשיטא דהדין עם הרמב"ם והאלפסי דכיון דשבח ממילא הוי בא לעולם כמו שכתב נ"י הטעם ההוא עיי"ש

ונראה לתרץ דאזלו לשיטתם דהתוספות הקשו בד"ה תריץ כו' היכא מוכח הגמרא דב"ב דאקני משתעבד משבח דלמא איירי בנגזל וקני מידו או יש לו קרקע עיי"ש ולכאורה קשה מאי קושיא הא אף דמיירי בנגזל מוכח שפיר דדאקני משתעבד מהלוקח דקתני דשבח גובה מבני חורין מפני תיקון עולם הא מהדין לא גבי דדאקני לא משתעבד והשתא אתי שפיר דהובא בש"מ קושיא בשם הרמב"ן היכא מייתא סייעתא מהברייתא המוכר שדה מחבירו ומכר לאחר כו' והונא חברין מוקי לה במילי אוחרן הא יכול לומר בברייתא דלוקח נוטל הוצאה מהב"ח ואי דמשמע סתם בלא הוצאה היכא מוקי לה הונא בנגזל הא הנגזל צריך לשלם הוצאה ואי דמשמע ליה הוצאה א"כ אין צריך לאוקמא בנגזל הא בב"ח נמי יכול לאוקמא רק דישלם לו הוצאה ותירץ דלעולם סתם דקתני משמע בלא הוצאה ואי דהונא היכי יכול לאוקמא בנגזל הא צריך לשלם הוצאה מוקי לה כר"מ דאמרינן בב"ק דקניס ואף הנגזל אין צריך לשלם הוצאה ולפי דברי הרמב"ן מתורץ קושית התוס' דהא קתני סתם שבח משמע בלא הוצאה והאיך יכול לאוקמא בנגזל הא צריך לשלם הוצאה ואי דמוקי לה כר"מ דקניס הא לא קניס רק במזיד וצריך לאוקמי בב"ח א"כ הוי כהכיר בה שא"ש וא"כ תליא בפלוגתא בין הפוסקים דהאלפסי והרמב"ם סברי בהכיר לא מהני קני מידו והבעה"מ והרמב"ן סברי דמהני קני מידו וא"כ להרמב"ם לא יכול לאוקמא בנגזל דמשמע סתם בלא הוצאה והנגזל צריך לשלם הוצאה דכר"מ לא יכול לאוקמא דלא מצי מיירי במזיד דלא מהני קני מידו והבעה"מ והרמב"ן יכולים לאוקמא כר"מ לפי שיטתם דסברי בהכיר מהני קני מידו והשתא א"ש דפסקו דבשבחא דממילא גובה חצי שבח דקשיא להו קושית התוס' ותירצו דהכי מוכח מלוקח דמאי צריך לתת טעם דאין גובה שבח מהמשועבדים מפני תיקון העולם הא כיון דדאקני לא משתעבד מהדין לא גבי אך דעדיין הא יכול לומר דלזה צריך תיקון עולם מפני שבחא דממילא ומזה הוכיחו הבעה"מ והרמב"ן דינם דאף בשבחא ממילא ג"כ גובה רק חצי שבח דלזה ג"כ צריך ג"כ לדין דאקני ודו"ק

עוד שם דהגמרא הקשה לשמואל ממתניתין דאין מוציאין לאכילת פירות כו' עיי"ש עד הא כדאיתא וע"ש תוס' ד"ה מדרישא בגוזל ונגזל כו' הקשה למה לא פריך הגמרא מרישא גופא ותירצו דניחא ליה למיפרך משבח ע"כ והקשו המפרשים אכתי תקשה למסקנא דקאמר הא