מעיני החכמה שח

דס"ל אצ"ל בעדים דהא שם קאי לשמואל ולשמואל ס"ל א"צ להחזיר בעדים לכן צריך לאוקמה בשטר לכן נראה דהש"ס לא קאמר רק דלא נימא בפקדון לכ"ע צריך להחזיר בעדים דבשלמא בהלואה אף דהמלוה לא הימניה דרך שיאמין הלוה למלוה אם צריך למעות לפרעו בלא עדים כדאמרינן פרק המפקיד מלוה מקיים ביה בלוה תומת ישרים תנחם משא"כ בפקדון מה לו להחזיר בלא עדים למיקם עמו בדינא לכן היה אפשר לומר דבפקדון לכ"ע אין דרכו להחזיר בלא עדים כיון דהוא לא האמין לו אלא דצריך להבין איך אפשר שימנע מלהחזיר לו בשביל שלא האמינו המפקיד הא האמינו בע"כ שהרי יוכל לטעון נאנסו וצ"ל דבשביל זה לא נקרא הימניה די"ל דוקא בשבועה דאורייתא הימניה וא"כ דייק שפיר כיון דבאפקיד ליה בעדים בעית למימר דפטור משבועה מתוך שיכול לומר החזרתי א"כ ע"כ ליתא להך סברא דכיון שהוא אינו מאמינו בלא עדים גם הוא אינו מאמינו להחזיר בלא עדים שהרי כשתמצי לומר שיהיה נאמן לטעון נאנסו בלא שבועה א"כ ממילא הימניה ולמה יצטרך להחזיר בעדים וא"כ כשתמצי לומר דלא הימניה ע"כ גם על נאנסו לא הימניה אלא ודאי על החזרתי לא הימניה רק על נאנסו בשבועה הוא דהימניה וכיון דס"ל דבמיגו פטור אפילו בלא שבועה ממילא לא שייך לא הימניה ואין טעם שיתחייב להחזיר בעדים:

לכבוד זקני מו"ר הרב המפורסם בתורה וביראה החריף מו"ה מרדכי ליב תלמוד זצ"ל זי"ע הדפסתי פה איזה גרגרים שמצאתי בכתביו וששמעתי ממנו בעת למדי אצלו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר כמאמר חכז"ל [המלב"ד ארי' יחזקאל צעדרבוים], בסוגיא דעדים שאמרו כתובות ד' י"ח ע"ב הרמב"ם פסק [בהלכות גירושין*) פרק י"ג הכ"ט] דהא דעד אחד נאמן לומר מת בעלה דנאמנותו הוא מן התורה והפוסקים חולקים עליו ונראה להוכיח דינא דהרמב"ם מהגמרא דכתובות [ד' י"ח ע"ב] דאיתא שם אוקימתא קמייתא דרמי בר חמא קאי אסיפא אבל ברישא מהימנינן להו אף מחמת ממון כיון דאית להו מיגו ורבא דחי ליה כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ובשטר נמי חשיב הגדה דעדים חתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וחוזר מאוקימתא קמייתא וקאמר דרמב"ח קאי ארישא דלא מהימנינן להו רק מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא מהימנו אף דאית להו מיגו ולכאורה קשה למה חזר הגמרא מתרתי הלא לא פריך רק כיון שהגיד כו' וסברת רב"ח דמחמת מיגו נאמן אף מחמת ממון לא דחי רבא אך נראה דהא תוספות הקשה (ד"ה ואין אדם כו'] למה לא מהימנו מחמת ממון לימא פלגינן דיבורא כדאמר רבא בסנהדרין (דף ט"ו ע"ב] פלוני רבעני לרצוני דפ"ד ותירצו ב' תירוצים א' קיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא ב' מחמת נפשות לא שכיח לא אמרינן בעצמינו מ"נ ולכאורה נראה תירוץ השני דחוק מאוד כיון דאית להו מיגו היה לנו להאמינם ולמימר פ"ד ואף דלא שכיח כיון דגם הא לא שכיח לומר שקר במקום דאית להו טענה אחריתא עדיפא [דאי בעי אמרו ל"ז כ"י] לכן תירוצם הראשון עיקר וא"כ א"ש דהפוסקים פליגי היכא דטוען הלוה מזוייף אי הקיום הוא דאורייתא או דרבנן וא"כ אפשר לומר דרב"ח ורבא פליגי נמי בהא דרב"ח סבר דקיום מדאורייתא וא"כ ל"ק נמי כיון שהגיד כו' כיון דקיום הוא מדאורייתא לא סבר הא דר"ל דעדים חתומים כו' וא"כ בשטר לא חשיב הגדה וגם כיון דקיום הוא מדאורייתא אמרינן פלגינן דבורא וא"כ בסיפא דלית להו מיגו לא אמרינן פ"ד כמו תירוצם השני דמחמת נפשות לא שכיח וברישא דאית להו מיגו אמרינן ורבא סבר קיום שטרות דרבנן לכן פריך כיון שהגיד כו' מחמת דעדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וגם ברישא לא הימנינהו [מחמת ממון] במיגו ולא פ"ד כיון דקיום שטרות דרבנן והשתא הוכיח הרמב"ם את דינו דלכאורה צריך להבין תירוץ דקיום דרבנן. ונראה כוונתו כיון דמה"ת אף דאמרו בפירוש מחמת נפשות לא מהימנו לפסול השט' וא"כ אף דהצריכו חכמי' קיום לא הצריכו רק היכא דאמרו בפירוש אבל היכא דאמרו מ"מ לא פלגינן דיבורא וא"כ מהכא נמי שמעינן היכא דעד אחד אמר בפירוש מת בעלה נאמן הוא מן התורה דאל"כ למה היכא דעד אמר הרגתיו אמרינן פלגינן דיבורא הא אף דתקנו חכמים נאמנות גבי עד אחד להימן ליה דווקא היכא דקאמר מת בעלה אבל אם אמר הרגתיו אמאי אמרינן פלגינן דיבורא אלא וודאי הוכרח הרמב"ם שפיר דינו

שם על הא שמקשין מנ"ל לרבא לומר גם ברישא דאינן נאמנים באנוסי' מחמת ממון יש ליתן טעם דלאוקימתא קמייתא הוי באנוסי נפשות נאמנים אפילו באו עדים ולפ"ז חזקה דאין אדם משים עצמו רשע לא הוי כ"כ בתקפו כי יכולים לומר אנו לא רצינו להפסיד ממון של לוה אלא אמרנו בבואנו לב"ד נאמר האמת ואי יבואו עדים היינו אומרים שמחמת נפשות הוא אבל השתא דאם יבואו עדים אינן נאמנים כלל לכן חזקה דאין אדם כו' חזקה מעלייתא ואין נאמנים ברישא באנוסים מחמת ממון וק"ל

בתוספות ד"ה הרי אלו נאמנים כו' ע"ש במהרש"א מה שהקשה על זה ובתחילת הענין היה נראה לתרץ דלהכי לא קבה מידי אסיפא דהכא איכא סברא כיון שהגיד כו' כיון דהעדים שאומרים אנוסים גופייהו חתומים על השטר אבל לקמן הן עדים אחרים וארישא דהתם לא קשה מידי דבשלמא הכא הטענה גרועה דאין אדם משים כו' ומחמת נפשות לא שכיח אבל התם עדים אחרים הן ודו"ק

עוד יש לפרש דברי תוס' בענין אחר עפ"י הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל לקמן בברייתא הרי אלו נאמנים ופסק הוא ז"ל דאם טוען דנקבע לו זמן להביא עדים שמעינן לו אבל אנחנו לא טענינן עבורו ולזה הקשה תוס' הכא דטענינן עבורו דבשלמא לקמן לא טענינן עבורו משום טעם הר"ן דהוי תרי ותרי אבל הכא אם יבאו עדים הוי מוכחשין לגמרי ולזה תירץ כיון דצריכי קיום הכא לא חשיב קיום כוונתם דמה שכתוב כאן במשנתינו ואם יש עדים ר"ל דווקא אם באו קודם אבל אח"כ אם באו עדים הואיל והוה להו מיגו נאמנים אבל לא לגמרי אלא הוי תרי ותרי ולכן לא טענינן להו ולכאורה ברמב"ם לא משמע כן. דכתב הוא ז"ל גבי מודה בשטר כו' ואם באו עדים אח"כ א"נ אך באמת כוונתו רק למודה לוה אבל בעדים הוי להו תרי ותרי אם באו אח"כ דהנה קשה מנין הוציא הרמב"ם הדין זה וכל המפורשים השמיטוהו אמנם נראה דהוא ז"ל פירש כפירוש רש"י דבמודה לוה איירי ורצה לתרץ קושיית התוספות וכפירושם לא רצה לפרש דלא דמי כלל למודה לוה דשם איכא טענה שטרך בידי מה בעי ולזה כיון רש"י בכתבו שהרי ביד המלוה הוא ותוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לקמן דלא הוה טעמו משום שטרך בידי כו' לכן סובר דבמודה לוה אם באו אח"כ עדים א"נ כלל אבל בעדים נאמנים אינן נאמנים לגמרי אלא הוי תרי ותרי אא"כ באו עדים קודם דהוו א"נ לגמרי ולכן לא כתיב בעדים אם באו עדים אח"כ עדים נאמנים א"נ דבאמת נאמנים אבל לא לגמרי ולזה מתורץ שפיר דלכן פליגי במודה לוה להשמיענו דאם באו אח"כ ג"כ אין נאמנין דבלא זה הו"א דנאמנין הואיל והויא להו מיגו מקודם וכן משמע מפשטות הלשון לקמן זילו וקיימו שטרייכו וחותו לדינא ועכ"פ מצאנו למדין שהרמב"ם ג"כ סובר בעדים דהוי להו תרי ותרי אם באו עדים אח"כ ודו"ק

בתוספות ד"ה אלא טעמא דר"מ כדר"ה והקשו התוספות על פרש"י ג' קושיות לכן פירש דמיירי דטוען הלוה מזויף ופליגי רק בעדים לבד עיי"ש ונראה לתרץ פירש"י דכך כוונת רש"י דפליגי היכא דלוה מודה וא"כ הוי כמקוים ופליגי אי חשיב כהגדה דידהו ר"מ סבר דחשיב כהגדה וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ורבנן לא סבירא להו דחשיב כהגדה אבל בלוה עצמו לא פליגי וכ"ע סבירי דמודה בשטר אינו צריך לקיימו תדע דקאמר הגמרא בפרק מי שמת האומר שטר אמנה אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטר לימא כר"מ סבר ולא כרבנן משמע כר"מ ניחא הא ר"מ סבר דעדים נמי אין נאמנין לפוסלו אלא וודאי דיש חילוק בין הני עדים דחתימו ובין עדים אחריני והתם מיירי בעדים אחריני ובזה נראה ליישב תרי אוקימתא דרמי בר חמא. דהקשו המפורשים למה נדה רבא מאוקימתא דרמי בר חמא מכל וכל דמשום אין אדם משים עצמו רשע אין נאמן אף דאית להו מיגו. דאיכא למימר דרמי ב"ח סבר כיון דכ"ע סברי דמבש"כ אינו צריך לקיימו חשיב כהגדה. וא"כ מתניתין דחקתיה ליה ממ"נ היכי מיירי מתניתין אי מיירי מתניתין במודה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואי מיירי בטוען מזויף א"כ ליתנא סיפא רבותא טפי באם מודה אינו נאמן אלא וודאי מתניתין לא סברה דאמרינן כיון שהגיד בשטר וא"כ ע"כ מיירי בטוענים אנוסים מחמת ממון ורישא אמרינן מיגו אף מחמת ממון ואי תימא עדיין קשה ליתנא סיפא רבותא במודה ג"כ לית להו מיגו. זה אינו דאיכא למימר דאשמועינן אף דקאמרי העדים קודם שידעו שהיו כתב ידם יוצא ממ"א לא מהימני משא"כ במודה אם מודה כבר לא הוי רבותא דלא מהימני ואי דקאמרו קודם אמאי לא מהימנא בשלמא בכתב ידם יוצא ממ"א איכא למימר דידעו מזה ולכן הקדימו למימר קודם שידעו ואערימו קא מערמי אבל במודה לא שייך כן דאם טוען מזויף היכא שייך למימר דידעו דאח"כ יודה כך סברת רמב"ח ורבא סבר דמודה בשטר שכ' לא הוי כמקויים דנחשב כהגדה וא"כ אף דמיירי במודה לא הוי כהגדה וא"כ פריך שפי כיון שהגיד כו' וא"כ נוכל לאוקמא כולה מתניתין במחמת נפשות ורישא ל הוי כהגדה וסיפא כיון שהגיד כו' וא"כ מחמת ממון לא מהימני אף דאי להו מיגו דאין אדם משים עצמו רשע: **(כך דייק מהרי"ק מדברי הרמב"ם ומהרמב"ם פ"ה מה' עדות נראה להיפך.)**