מעיני החכמה שה

דאמרי דשבור מלכא הוא שמואל ורש"י הקשה אטו לא קים ליה לשמואל בלא"ה דר"ש ע"ש ונראה ליישב ויתיישבו ג"כ דברי הרי"ף שלא הביא בעי' דר' ירמיה דמגיע לנופו וכו' ונראה דודאי פשטא דמתני' משמע דכל שהעליון יכול לפשוט ידו הוא של עליון באיזה אופן שיהיה והנה ר' ירמיה שנסתפק בסברא במגיע לנופו ע"כ יש איזה סברא שיהיה של תחתון וא"כ לכאורה י"ל לפי מה שפרש"י הטעם דמה שאין העליון יכול לפשוט ידו הוא של תחתון מטעם דאפקורי מפקר ליה א"כ כל שיש איזה ספק ממילא הוא של עליון דהא בספק הפקר מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא ואין מקום לבעיא דכל שיהיה לנו איזה ספק הרי אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ואין מקום לספק אלא די"ל דכאן לא שייך חזקת מרא קמא ולא דמי לשאר הפקר שכבר היה בחזקת הבעלים אבל כאן לא נעשה שלו מה שנוסף אלא דמ"מ קשה כיון דטעמא משום הפקר א"כ אימת מפקר מה שגדול אח"כ אי קודם שבא לעולם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והה"ד שאין אדם מוחל דשלב"ל ולאחר שבא לעולם כבר ה"ל מרא קמא ואין התחתון זוכה רק מה שהפקיר בבירור וא"כ מספיקא לא יקנה מן ההפקר ועפ"ז י"ל דבלא"ה יש להבין למה הביא הרי"ף הך דאפריין נמטי' לר"ש אך נראה דודאי י"ל כהנך מפרשים דשבור מלכא הוא שמואל והנה רש"י פירש אפריין חן שלנו נמטי לר"ש והוא דבודאי ע"כ יש סברא להסתפק בהך דמגיע לנופו כמו שנסתפק בעל הבעי' ואם נימא דיש סברא להסתפק בכך ושיהיה זכות לתחתון גם בנופו אף שיד העליון מגעת שם כיון שאינו מגיע לעיקרו א"כ ר"ש סתם הדברים וכייל בכיילא רבא שמה שיכול העליון לפשוט ידו שיתכן יהיה לתחתון זכות בו אלא די"ל דמספיקא נמי יש לעליון חזקת מרא קמא ועל זה קשה הא אימת מפקר לה כשבא לעולם אז כבר זכה בו העליון קודם שהופקר והדר ה"ל חזקת מרא קמא מיהו אי אמרינן אדם מקנה דשלב"ל א"כ יכול להפקיר ג"כ י"ל דלא הוה ביה חזקת מרא קמא מעולם וי"ל שמועיל תפיסת התחתון א"כ סתם ר"ש הדברים ביותר ולזה אמר שמואל לשיטתו דס"ל בכתובות דף נ"ט הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דשלב"ל א"כ ממילא דאינו מפקיר ג"כ דשלב"ל וא"כ ממילא בכל ספיקא אוקמה ברשות העליון דהוא מרא קמא ואין לומר שנעשה הפקר מיד ולא הוה ברשותו מעולם דאימת מפקר ליה וא"כ ממילא בכל דבר שראוי להסתפק הוא של עליון כל שיכול לפשוט ידו וא"כ א"ש אפריין ר"ל חן שלנו היינו כפי שיטתינו צדקו דברי ר"ש בחן הלשון ג"כ שלעולם כל מה שיכול לפשוט ידו וליטול הוא שלו וכן הביאו הרי"ף להורות דבכל מקום הוא של עליון וא"צ להביא הבעי' ועוד נראה דבלא"ה כבר תמה הרא"ש כיון שטעמא מטעם שמפקיר שבוש לירד לרשות התחתון א"כ פשיטא כל שיוכל ליקח ע"י עיקר או נוף שאינו מפקירו לכן נראה דודאי י"ל לר"ש לשיטתיה קמבעי' והוא דר"ש ס"ל בחולין פ' העור דף קכ"ח איתא שם אמר אביי קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופרש"י משום שמתחבר גם מה שבעציץ ע"י יניקת הענף מן הקרקע ור"ש אמר מה טיבה לטהר אלא הטמא בטומאתו הטהור בטהרתו והיינו משום דס"ל דמה שחוץ לעציץ שבאויר הקרקע הוא טהור אבל מה שבפנים אינו מתחבר למה שבחוץ וא"כ יש לפרש בודאי טעמא דר"ש דכי היכא דס"ל דאין יניקת העציץ בטל לגבי גדולי האויר מו כן ס"ל דכל א' יש לו חלק בירק העליון מכח הקרקע שלו והתחתון שביל אויר שלו ויניקת האויר מארצו של תחתון א"כ י"ל דברי ר"ש הם מו פשרה שיוותר התחתון על אויר שלו כדי שיוותר גם העליון על יניקת עפר הא אין יניקת האויר בטל להשורש כמו שבעציץ שאינו נקוב אינו בטל יניקת האויר אף דחשוב כמחובר וכיון שיש חלק לשניהם לזה יניקת האויר לזה יניקת השורש לכן מחלי להדדי שזה מוחל לתחתון יניקת עפר שלו התחתון מוחל לעליון יניקת אויר שלו א"כ שפיר ראוי להסתפק במגיע עיקרו וכו' הי מינייהו עדיף טפי משא"כ לדידן דקיי"ל שהעציץ בטל גבי יניקת האויר א"כ כ"ש שיניקת האויר בטל ליניקת השורש דהא קיי"ל נקבו בארץ ונופו בח"ל ואשרוש דאזלינן בתר השורש וכמ"ש בגיטין וכתבו תוס' שם הטעם דבנקוב מקרי מחובר והשורש עיקר א"כ כאן נמי ודאי תר עיקרו אזלינן והטעם הוא משום הפקר כפרש"י וא"כ ממילא כל יכול להגיע אליו אינו הפקר כלל ואין מקום לבעי' וא"כ א"ש ג"כ הא אמר שמואל אפריין חן שלנו נמטיי' לר"ש דלר"מ לשיטתיה דס"ל דהטמא טומאתו והטהור בטהרתו ולא אזלינן בתר יניקה שחשובה ביותר יש ספק ג"כ כאן די"ל דגם לתחתון יש זכות ביניקת האויר אבל לדידן דקי"ל דיניקת השורש בעציץ שאינו נקוב בטל ליניקת האויר א"כ כ"ש שיניקת האויר בטלה לגבי יניקת העיקר דקי"ל באשרוש אפילו בעציץ שדי נופו בתר עיקרו וא"כ צדקו דברי ר"ש בחן הלשון דכל מה שיכול לפשוט ידו וליטול הכל הוא של עליון ודברי רי"ף נכונים ועוד נראה דבלא"ה הקשה הרא"ש הא כל מה שאינו מפקיר אינו זוכה בו וא"כ יכול לפשוט ידו ליטלו לכן נראה דודאי כשגדל העיקר כבר היה ביד התחתון רשות ליטלו דהא בתחלה הפקירו מחמא בושה שירד לרשות התחתון וכיון שמותר לתחתון ההשתמשות במקום שאין הוא יכול להגיע ממילא כיון שזוכה בעיקר במקום שאין העליון יכול להגיע ממילא כל ההשתמשות מותר לתחתון א"כ י"ל שגם הנוף מקרי גדל ברשות התחתון שהרי חלק התחתון מופקר לו להשתמשות שלו וקניא ליה חצירו לתחתון כיון שבאויר התחתון הענף. ואין לומר דהא העיקר הוא בעפרו של עליון די"ל כיון שכבר הפקיר העיקר ומוותר לתחתון הרי מקרי גדל ברשות התחתון ג"כ שהרי התחתון משתמש בחלק שאין יד העליון מגעת כיון שאין העליון יכול להשתמש שם וכיון דלמטה נקרא רשות התחתון א"כ כיון שהעיקר הוא של תחתון ממילא גם מה שנתגדל אח"כ הכל הוא ברשות התחתון וי"ל שהוא של תחתון שבא מכח השורש שכבר זכה בו התחתון ואין לומר דמ"מ הנוף יונק מעפר של העליון והנוף שמגיע אליו אינו מפקיר דלא מקרי כלל עפר של עליון שהרי מפקיר לתחתון להשתמשות שלו והתחתון משתמש בו מיהו נראה דהך מילתא תליא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר י"ל דלתחתון חלק בעפר ג"כ שהרי הוא משר מש בו אבל אי אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אע"ג דהפקיר העיקר מ"מ הנוף יונק מקרקע שלו ועש"ך סימן רמ"ג שסובר דחצר דמשכיר הוא דהשוכר אין לו רק קנין פירות וא"כ פשיטא דהנוף ברשות עליון כיון שיכול להגיע אליו אינו מפקירו והנה ריש לקיש ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו תימא שהפקיר העיקר מ"מ הנוף גדל ברשות עליון והנוף אינו מפקירו ופשיטא שהוא של עליון וא"כ צדקו דברי ר"ש שסתם וכייל כל שעליון יכול לפשוט ידו שלו הוא דאינו מפקיר רק מה שלא יוכל ליקח אבל אי אמרינן קנין פירות כקהג"ד, א"כ יש סברא שיהיה של תחתון שגם הרשות הפקיר לתחתון להשתמשות הרי מקרי גדל ברשות תחתון וא"כ סתם ר"ש הדברים וא"כ א"ש אמרוה קמיה דשבור מלכא היינו שאמרו לו משמיה דריש לקיש וריש לקיש ס"ל ק"פ לאו כקהג"ד וקי"ל כוותיה לכן אמר אפריין ר"ל חן שלנו שאנו סוברין קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ ממילא כל מה שאינו מפקיר הוא של עליון ויצדק חן הלשון של ר"ש בכלל שכל מה שעליון יכול ליטול הכל שלו ולהכי סתם הרי"ף דהא אנן קי"ל כריש לקיש בהך דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמו שפסק הרי"ף במס' ב"ב דף קל"ו וצדקו דברי הרי"ף ועיין בסמוך

בפרש"י ד"ה קמי' ואית דאמר כו' ואינו מיושב כבר הארכתי בסמוך ואפשר לומר עוד כי לכאורה נראה דר"ש הוא מכריע דר"מ ס"ל אל עליון משום עפרו ור"י ס"ל של תחתון משום אוירו א"כ ר"ש ה"ל מכריע די"ל סברת ר"מ דאפילו מה שאין יכול להגיע לו של עליון שהרי אם יטול קצת עפר יוכל להגיע לו וכבר אמרו בגמ' דשבת דף מ"ם דר' יוחנן אמר הלכה כדברי המכריע וא"כ לא היה צריך ריש לקיש לחדש זה דכבר אמרו ר' יוחנן רביה אלא ודאי ס"ל ר"ש טעמא דנפשיה קאמר שלא נזכר בדברי ר"מ כלל וא"כ ר"מ לא ס"ל כלל טעמא דהפקר ור"ש טעמא דנפשיה קאמר וא"כ א"ש כיון שאמרוהו משמיה דריש לקיש ע"כ ס"ל דר"ש טעמא דנפשיה קאמר ולא נזכר סברתו כלל בדר' מאיר דטעמא אחרינא הוא וא"כ האפריין נמטייה לר' שמעון דייקא הנה הארכתי בזה לסיומא דמסכתא וקב"ה חדי בפלפולא מיהו אי ס"ל לרי"ף דלא מהני תפיסה בבעי' דלא איפשטא בלא"ה לא קשיא כלל על הרי"ף דפשטא דמתני' משמע דכל שיכול לפשוט הוא שלו באיזה אופן שיהיה א"כ אפי' נשאר הבעיא בספיקא הרי עליון מרא קמא דמספיקא לא יזכה זה כל זמן שאינו הפקר בודאי

ברמב"ם וכן הוא בש"ע בהך בעיא לא יטול העליון משמע דלכתחילה הוא לתחתון וצ"ע דלפירש"י נראה דהעליון מוחזק שפי' במתני' דהתחתון מכח הפקר עליון זוכה א"כ הו"ל העליון טפי מוחזק ובטור כתב דחולקין וצ"ע ג"כ דנראה דהעליון מוחזק והרמב"ם אפשר שסבר טעם אחר על הא דכל שיכול לפשוט ידו ועמ"ש בסמוך

הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא בעזר שוכן רומה סיימתי ספרי מעיני החכמה. **(ראה עפמש"ל ביישוב דעת הרי"ף דס"ל כפשטא דמתני' דכל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו ה"ה שלו וכבר כתבתי שדברי הרמב"ם צ"ע דמחשב להתחתון מוחזק טפי מן העליון אלא דהיה אפשר לתרץ דברי הרמב"ם דהתחתון חשיב מוחזק טפי מן העליון משום דכיון דעיקרו ודאי של תחתון כיון שאינו מגיע אליו העליון וכבר כתבתי די"ל דהתחתון נקרא ודאי שהרי ע"כ עד הנוף יש לו והנוף הוא בספק והכל הוא גידול וחיבור אחד כ דמי לספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ראוי שיהיה של תחתון אלא דכבר כתבו התוס' ריש מכילתין בזה אומר כולה לי וזה אומר חציה שלי נימא ביה אין ספק מוציא מידי ודאי וחילקו התוספות דשם בנו של סבא ודאי יורשו וזה לא יוציא דבשביל שמוחזק בחציה אינו ועיל לו לחציו השני וא"כ גם כאן מה שמוחזק בעיקרו לא יועיל לו לנופו דמ"מ ספיקא הוא אם הוא של עליון וכבר כתבתי דה"ק אפריין נמטיי' "ש היינו לפי שיטתינו עולין דברי ר"ש כהוגן דכל מה שהעליון יכול לפשוט ידו הוא שלו אף שאינו מגיע לעיקרו דשמואל ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ועליון נקרא מוחזק ועי' ביישוב דברי הרי"ף וא"כ יפה נדרשת מסכת זו מסופה לתחילתה דבמה שר"ש מזכה העליון בספיקא הוא מפני דלא אמרי' בזה אין ספק מוציא מידי ודאי והיינו טעמא דבריש מכילתין בזה אומר חציה שלי וזה אומר כולה שלי דלא מקרי ודאי העליון מוחזק כדפרישית:)**