מעיני החכמה שא

דברים שפיר איכא מלקות בשאר דברים אבל כאן אי לא נשדיי' ארחיים ורכב לא יהיה מלקות כלל דה"ל נל"ע ובטל הלאו לגמרי

בא"ד דלא נפרש כפירוש הקונטרס כו' קרא יתירא ולא צריך לשאר דברים כו' עכ"ל צריך ביאור דהא רבא אמר כי נפש כו' לא משמע שאר דברים ואיך פליגי בסברות הפוכות ונראה דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דודאי אי כתיב רחיים לחוד שמעינן נמי רכב וא"כ רחיים ורכב ה"ל שני כתובים ואין מלמדין לכן צריך קרא לשאר דברים אלא די"ל דקמ"ל דאפילו לא חבל רק רחיים לחוד וחייב מלקות בל הרחיים ואח"כ חזר וחבל את הרכב ס"ד כיון דאין הרכב ראוי עוד לאוכל נפש כיון שכבר חבל הרחיים א"כ ס"ד שבטל מן הרכב שם כלי אוכל נפש קמ"ל דמ"מ לקי נמי על הרכב וא"כ לא הוה שני כתובים וא"כ כי נפש הוא חובל קרא יתירא הוא אלא דרבא לשיטתיה אזיל דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ צריך להחזיר גם הרחיים א"כ ודאי לקי ארכב דה"ל כלי אוכל נפש וא"כ לא צריך תרווייהו ואמרינן דלשני כתובים הוא דאתא לכן כי נפש הוא חובל צריך לשאר דברים משא"כ אביי לשיטתיה דס"ל אי עביד מהני א"כ שפיר י"ל דרחיים ורכב צריכי לומר לך שאם חבל תחלה הרחיים מ"מ חייב על הרכב ג"כ אף שא"צ להחזיר לו הרחיים א"כ לא הוו שני כתובים וא"כ כי נפש הוא חובל יתירא הוא וקאמר שפיר שדייה ארחיים ורכב

בתוספות ד"ה אבל כו' וא"ת הא איצטריך לכדתניא כו' עכ"ל אפשר לומר דודאי מסברא נמי נימא דמסתמא לאו דאל תאכלו ממנו נא קאי היכא דמצוה לאכול צלי הזהיר הכתוב אותו שמצוה שתאכל צלי אל תאכל נא זה ידעינן מסברא מיהו אי אמרינן כהלל דכורכן בבת אחת ואוכלן א"כ הלאו אינו דוגמת המצוה שהרי המצוה הוא לאכול עם מצות ומרורים ביחד והלאו הוא אפילו אבשר לחוד א"כ י"ל הה"ד מבעוד יום אף שאינו כעין המצוה א"כ י"ל דרבא ס"ל כרבנן ולרבנן שפיר מסברא אמרינן דאכילת נא הוה כעין מצותו בלילה וברייתא דצריך קרא להכי היינו משום דאתיא כהלל דכורכן בבת אחת ואוכלן א"כ מסברא לא מוכח כן ובהכי ניחא דבפסחים דף קט"ו קאמר והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו' וקשה אי לא איתמר הלכתא מסתמא יחיד ורבים הלכה כרבים ולפ"ז ניחא דכבר כתבו התוס' שזו מסוגיות הפוכות דאיכא סוגיא בפסחים דאביי ס"ל לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל אין לוקין א"כ הכא צ"ל לרבא דלא תקשי קושית התוס' הא צריך כי אם צלי אש לכדתניא בשעה כו' וע"כ לומר דס"ל כרבנן דהלל ולא צריך קרא א"כ לפום סוגיא דהכא רבא ס"ל כרבנן ואביי ורבא הלכתא כרבא וא"כ לפום סוגיין הלכה כרבנן אבל לפום סוגיא דפסחים דרבא ס"ל אין לוקין ע"כ ס"ל דצריך קרא לכזית נא והיינו כהלל וכבר כתבו התוס' דסוגיות הפוכות הוה כמו איכא דאמרי וא"כ קאמר שפיר השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן דלפום סוגיא דפסחים רבא ס"ל כהלל ולפום סוגיא דידן רבא ס"ל כרבנן א"כ כיון דהלכתא כרבא ודברי רבא מסופקין שפיר קאמר השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ובסוגיא דפסחים כתבתי ג"כ והארכתי ואין רצוני להאריך כאן

דף קטז ע"א בתוספות ד"ה והא כו' ותימא כו' קושית התוס' עצומה ורש"י פירש שם גרסא הלזו ובודאי תמוה הרבה דשם מייתי נמי הך דרבא דסוגיא דהכא. ונראה ליישב דרש"י נראה דכתב ה"ג משמע שבא לשלול גירסת התוס' וזה תמוה יותר. לכן נראה דודאי לא מסתבר ליה לרש"י לאפוקי ממונא מכח הני אומדני בעלמא. לכן נראה לפרש הך גירסא דודאי הא דבדברים עשויין להשאיל מוציא ממנו ולא אמרינן שמא קנאן דאם איתא דקנאן היה לו לקנות בעדים שהרי הם בחזקת הבעלים ולא אמרינן איפכא שאילו השאילן היה לו להשאילן בעדים דהא אכתי יש לחוש שיטעון החזרתי ובלא ראה נאמן לקוחין במיגו דהחזרתי כדאיתא בפוסקים לכן אמרינן כיון שדרך להשאילו בלא עדים ושלא לייחד עדים ולהתרות שלא יחזירם אלא בעדים לכן מוקמינן להו בחזקת הבעלים והשתא נראה בטענו כלים הנטלין בדרך הילוכו שזה אומר לקוחים וזה אומר שאולים יש להבין איך נולדה הכחשה ביניהם בעודנו בדרך הילוכו עם הכלים שהרי גם לפי דבריו השאילן ואיך שייך שתולד טענה וכפירה ביניהם עודנו במסיבו נרדו נתן ריחו שאפילו השאילם מ"מ הרי עומדים שילך עמהם לביתו בלי פגע אלא איירי שאחר שהלך עמהם תופס בו ואומר שלא יתנהו לשוב אל ביתו עד יביא עדים ויתרה בו שאל יחזירם אלא בעדים שאינו רוצה להאמינו עליהם וא"כ בזה גופיה איתרע טענת המשאיל מאחר שאינו מאמינו עכשיו א"כ למה האמין לו תחלה בלא עדים ואיך נהפך לבו כקשת רמיה לכן איתרעאי טענת המשאיל לכן צריך כל הני ריעותא בטענת הנתבע וצריך רגלים לטענתו דהיינו דברים שאין דרכן להטמין והטמינם דבזו שפיר מועיל טענת המשאיל שאולין ואין לומר למה האמינו בתחלה די"ל שראה בו דברים נכרין ממה שהטמינם ולא איתרע טענת המשאיל שמתוך שראה בו דברים נכרין חוזר לתובעו שלא יכפור בו וא"כ לא אהני הך ריעותא רק לבטל ריעותא שנולדה בטענת המשאיל והדר דינא כמו בכל דברים עשויין להשאיל שעומדים בחזקת הבעלים והכל נכון

בא"ד וקשה כו' המכיר כליו וספריו כו' עכ"ל תירוץ התוס' דחוק דהא בברי ושמא אמרינן מיגו להוציא ולכאורה י"ל דמתני' דייק המכיר היינו לבדו בלא עדי ראיה וא"כ אם יטעון שאולין נאמן הוא לומר שקנאם מאחר במיגו דאי בעי לא היה מראה הכלים בפני ב"ד והיה טוען להד"ם או החזרתי ולק"מ ועוד נראה דודאי כיון דספריו עשויין להשאיל א"כ מי שקונה ספרים דרכו לקנות בעדים וא"כ אם יטעון השאלתים לך ויביא זה עדים שקנאן לא יהיה שוב נאמן כלל אף נגד הגנב שהרי טוען שהשאילם לזה לכן לא הוה מיגו דניחא ליה לטעון טענה שיהיה גם נגד מי שמכרן לו דודאי כיון שאנו חושדין אותו שמכרן לאחר ודאי יודע בעצמו שמכרן בלא עדים לכן ערב לבו לטעון גנובים אבל לא מסיק אדעתיה שיקנה זה בלא עדים דברים עשויין להשאיל שאין דרך לקנותן בלא עדים ואע"ג דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף אע"ג דאם השטר אמת מסתמא יביא עדי קיום י"ל דשם עכ"פ קודם שיבאו עדים על הקיום אין נזקקין להוציא מיד לוה אבל כאן אין מוציאין מיד הלוקח דשמא למחר יביא עדים שקנאן והוה כמו מילתא דעבידא לאגלויי לעיל דף ק"י וכ"ש כאן שאם יבואו עדים הרי נתברר שהוציאן שלא כדין ואפשר שזה דעת הרמב"ם ומובא בח"מ ס"ס קל"ג שאינו נאמן לומר גנובים ואפשר דהוא מטעמא דפרישית לכן כתב אין מוציאין אותו מידו עיין מ"ש בסמוך

בא"ד לאו היינו אחזוקי אינשי בגנבי כו' עכ"ל לכאורה אינו מובן דהא באמת טוענין ללוקח וזה טען שקנה מפלוני אפילו אינו כאן מ"מ אילו היה פלוני כאן וטען שקנאם ממנו וזה טוען גנובים ולא מכרתי לך מעולם לא היה יכול להוציא ממנו א"כ טענינן ללוקח מה שיכול המוכר לטעון ומי שמכרן לו אינו מוחזק בגנב א"כ הדר ה"ל מיגו לאחזוקי בגנבי ואם יאמר שגם מי שמכרו לו קנאו סוף סוף חוזר ללוקח מגנב ונראה דכיון דבדברים העשויין להשאיל אין הלוקח נאמן שקנאם א"כ גם לזה אין מאמינין ללוקח דשמא קנאם ממי שמוחזק בגנב כיון דזה יש לו מיגו דשאולים הוה טענתו ברורה ויכול להוציא מיד הלוקח כיון דנאמן להוציא בדברי' העשויין להשאיל ובהכי ניחא תירוץ מוהר"ר דודי דהוה מיגו להוציא וקשה הא בברי ושמא אמרינן מיגו להוציא וגם בתומים הרגיש בזה ולפ"ז ניחא דודאי כיון דמחזיר לו דמיהם ע"כ טוען שלקח ממי שאינו גנב וא"כ שפיר טענינן כל מה דהוה מצי המוכר למטען אלא דאין מאמינין לו בטוען שאולים רק במיגו דאי בעי אמר גנובים ולפי דבריו שטען שקנה ממי שאינו גנב א"כ הוה מיגו של המערער לאחזוקי ליה בגנבא ולזה לא מהני מיגו לאחזוקי להאי בגנב ולא מהני מיגו להוציא שהרי זה טוען ברי שלא קנה מגנב ואפשר שכן דעת הרמב"ם לכן כתב לשון אין מוציאין מידו ובש"ך שם כתב דהתוס' ס"ל דלא הוה מיגו להוציא כיון שמחזיר הדמים ואין בסברא זו טעם ואפשר דודאי הא דלא אמרינן מיגו להוציא היינו משום שאין סומכין על המיגו לכוף לזה שיחזיר דשמא אין המיגו ברורה כ"כ להאמינו ומה להם לב"ד לכוף להוציא ממון מאחר שאין בירור כ"כ בשביל המיגו וא"כ י"ל ע"פ מה דאיתא בב"ק דף ס"ב חמסן יהיב דמי ופריך האי חמסן קרית ליה הא אמר רב הונא תלויה וזבין ומשני הא דאמר רוצה אני וכו' א"כ י"ל כיון דאמרינן בב"ב היכא דב"ד כופין אותו מצוה לשמוע דברי חכמים א"כ י"ל כאן כשמחזיר לו הדמים שפיר יכולין הב"ד לכופו להחזירו עד שיאמר רוצה אני וא"כ אם יחזיר אין כאן גזל בידו ושפיר יכולין לסמוך על המיגו דאם יחזירנו ע"פ ב"ד כיון דיהיב דמי גמר ומקני אלא דקשה לפ"ז ממה שתירצו התוס' בריש מכילתין אהא דאינו נאמן לומר חצי שלי במיגו דכולה שלי דהוה מיגו להוציא וקשה הא שם איירי במקח וממכר כדמשמע נמי דף ג' דבמקח וממכר ודאי מייתי וביהבי תרווייהו זוזי א"כ יהיב דמי וה"ל למימר מיגו להוציא שהרי מחזיר הדמים דהא מיירי בנקט זוזי מתרווייהו ועוד קשה דא"כ בטוען שנתנו לו במתנה דאינו מקבל דמים ישארו בידו לגמרי דלא יהא נאמן להוציאו מידו דהוה מיגו להוציא ובטוען שנתן דמים יצטרך להחזיר הכלי זה דבר שאינו לכן נראה דהכא ע"כ לא מקרי הלוקח מוחזק דהא ביצא לו שם גניבה מוציאין בשביל הקול אף שאינה ראיה ברורה אלמא דהם קצת ברשות הבעלים א"כ כ"ש שהמיגו מאמת דבריו כמו הקול ויש לו עדים שהיה כלי זה שלו סגי בהכי שוב ראיתי שאפשר לומר כונת הש"ך שזה שטוען גנובים כיון שאם יטעון זה שהם אצלו שקנאן יצטרך להחזיר דמים א"כ אילו רצה לשקר היה טוען שאולים להרויח הדמים הוה מיגו מעליא טובא שמחייב נפשו לפי טענתו ליתן דמים לכן הוה מיגו אף להוציא ואין זה מחוור עוד אפשר לומר לקושיא הנ"ל דטענינן ללוקח ונגד המוכר לא היה נאמן לאחזוקי בגנב ואם יאמר שאחר גנבו הרי סוף סוף חוזר לאחד אפשר דס"ל להתוס' דלא שייך למיטען ללוקח כיון דנאמן לומר שאולים בחזקתו הם:

סליק פירקא