מעיני החכמה רצז

בפשרה כיון שהם סומכים על הפשרנים הוה כאילו אמר מחול את בשבילי דדמי להפקר לכן לא סגי בלא קנין ועמ"ש בספר מגן האלף בסימן תל"ד סק"ה שיש לגמגם בדברי הר"ן

בגמרא התם שהמחהו כו' תמוה דא"כ למה הוזכר קבלנות ואי לא הוזכר קבלנות מאי מקשי ונראה דמפרש קבלנות באופן הזה שקיבל עליו הפועל השולחני ובענין אומן קונה בשבח כלי הארכתי בב"ק במקומה באריכות גדול

דף קיג ע"א במשנה היו לו שני כלים כו' פרש"י ומשכנו בשניהם וגרס במשנה נוטל אחד ומחזיר אחד ונראה דקשיא ליה לרש"י קושית התוספו' שהקשו דבתמורה ס"ל להש"ס דבמשכנו באיסור איירי ומנ"ל להש"ס הא לכן ס"ל לרש"י דמשמע ליה דכיון דאיתא מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום וקשה ממנ"פ אם היה יום כשלקח המשכון איך. לקח המחרישה ואם היה לילה איך לקח הכר אלא ע"כ איירי שמשכנו בשניהם וא"כ אחד נוטל באיסור ואפ"ה אינו מחזירו רק בלילה מוכח שפיר דמהני וסיפא פירושא דרישא מחזיר את הכר כו' ולא גרס ומחזיר רק הוא פירוש על נוטל אחד ומחזיר אחד והך נוטל אחד פרש"י מעכב אחד והא דנקט נוטל אחד ולא נקט מעכב אחד היינו להורות דבכל פעם עושה כן ואחר שהחזיר לו הכר בלילה חוזר ונוטל ממנו ביום ומחזיר לו המחרישה ועמ"ש בסמוך

בתוספות ד"ה מחזיר כו' בריש תמורה וכו' ואי אדשמואל סמיך כו' דאם חבל כו' עכ"ל. ר"ל דחבלה משמע בביתו כמו שפרש"י לקמן וא"כ בלא"ה עיקר קרא במשכנו באיסור ונראה ליישב דלעיל פ' אלו מציאות איתא השב תשיב אין לי אלא במשכנו ברשות שלא ברשות מנין ת"ל השב תשיב אם חבול תחבול כו' ומסיק חד לכסות יום וחד לכסות לילה וא"כ י"ל דבס"ד התם בתמורה דלא אסיק אדעתיה קרא דהשב תשיב א"כ י"ל לשמואל דוקא פריך דהא בס"ד לא מוכח רק חדא או כסות יום או כסות לילה וא"כ מתני' דנקט מחזיר הכר בלילה והמחרישה ביום א"כ חדא ודאי איירי אפילו חבל באיסור דהא לשמואל מוכח דבחבול שהוא באיסור לשמואל מחזירין ובמתני' נקט תרוייהו בחדא מחתא ומשמע דבשניהם מחזירין אפילו חבל באיסור ופריך שפיר ומשני דהשב תשיב מרבה אפילו כסות יום וא"כ אדרבה עיקר הקושיא לשמואל דוקא כדפרישית דחדא ודאי אפילו במשכנו באיסור איירי וא"כ משמע דהלכה כשמואל וכמ"ש הפוסקים אלא דקשיא לשמואל הא דאמרינן שם בפ' אלו מציאות דף ל"א ע"ב חבול תחבול אין לי אלא במשכנו ברשות שלא ברשות מנין ת"ל חבול תחבול ולשמואל קשה ל"ל יתורא דתחבול הא סתם חבלה היא באיסור דאפילו שליח ב"ד אינו נכנס לביתו למשכנו ואפשר דצריך רבויא יתירא די"ל דדוקא בחבלו ע"י שליח ב"ד הוא דצריך להחזיר דלא שייך לומר אי עביד מהני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני משא"כ בחבלו בעצמו ס"ד דא"צ להחזיר כלל ועיין מ"ש בסמוך ובתוספות לקמן סוף הדיבור משמע דלשמואל מהפכין הדרשא דמרבי משכנו ברשות

בא"ד דלשמואל כו' דעיקר קרא במשכנו באיסור כו' עכ"ל לכאורה אינו מוכרח דלשמואל עיקר קרא במשכנו באיסור די"ל דאיירי במשכנו מרצונו מדעת הלוה דמ"מ איתא לדין תורה כדאיתא בסימן צ"ז סעיף ט"ז וא"כ נהי דחבלה מביתו משמע מ"מ י"ל דמרצונו משמע ולקמן פריך שפיר מלא יחבול רחים ורכב דמרצונו אפי' רחים ורכב שרי. ומיושב קושיא הנ"ל שהקשיתי לשמואל חבול תחבול ל"ל די"ל דמחבול לחוד י"ל ברשות לוה ובאמת לעיל משמע הכי מלישנא דש"ס דבהשב תשיב קאמר אין לי אלא משכנו ברשות ב"ד ובחבול תחבול לא נקט ב"ד ע"ש אלא דרש"י לא פירש כן. וליישב קושית התוס' י"ל בפשיטות דמשמע קרא דהשב לאוקמא טפי בשעת הלואה מלאוקמא היכא דמשכנו שליח ב"ד בהיתר וא"כ מתני' דנקט חזרה שלא בשעת הלואה אי משכנו בהיתר לא ה"ל להחזיר כלל דטפי מסתבר ליה לאוקמא קרא דהשבה בשעת הלואה אבל אי מרבינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות ע"כ שלא בשעת הלואה איירי לכן משמע לן כולה שלא בשעת הלואה ומרבי משכנו שלא ברשות

בגמרא אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי כו' ויש לדקדק ממה נפשך אי מפרשינן לא תבא אל ביתו היינו אפילו ניתוח דביתו היינו רשותו וכמ"ש הסמ"ע בסימן צ"ז לדעת הטור א"כ קשה מנ"ל להתיר בשליח ב"ד טפי ניתוח ממלוה עצמו וע"כ ניתוח אינו בכלל לא תבא אל ביתו א"כ גם למלוה לשתרי ומטעם זה נראה שכתבו התוספות לקמן דניתוח אינו אלא מדרבנן וגם לקמן אמרינן בהדיא ב"ח נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו משמע שאינו אסור רק מדרבנן ונראה לדעת הטור דודאי מסברא לא מפלגינן בין נתוח שחוטף בזרוע ובין שנכנס לביתו דהא ביתו לא עדיף מידו דאדרבה היכא דכתיב ידו בעינן ריבוי אחצירו כדלעיל דף י"א וא"כ מסברא אין לחלק בין ניתוח לנכנס לביתו מיהו למסקנא דדרשינן בחוץ תעמוד והאיש לרבות שליח ב"ד א"כ ע"כ הא דרבי שליח ב"ד היינו לניתוח דל"ל שמוציאו הלוה ונותנו ברצון דא"כ אף ליכנס לביתו מותר וגם למלוה עצמו מותר אע"כ דדוקא ניתוח שרי וגזירת הכתוב הוא שלא יכנס לביתו וניתוח שרי והשתא כיון דגלי קרא בשליח ב"ד דשרי ניתוח מכלל דלמלוה אפילו ניתוח אסור וא"כ י"ל דדוקא בס"ד דלא ידע דשמואל דייק מקרא צ"ל ניתוח דרבנן אבל למסקנא דדריש מוהאיש מוכח דבמלוה ניתוח אסור מן התורה ודוקא בשליח ב"ד מותר. ויש להטור ראיה מקושית התוס' לקמן דף קט"ו ד"ה אלמנה שהקשו דתקשי לשמואל מתני' דאלמנה אין ממשכנין אותה ע"ש ולפי דעת הטור ניחא דודאי באלמנה אפילו ניתוח אסור דאף דכתיב לא תחבול וחבלה היינו בבית מ"מ כיון דודאי מסברא אין להתיר נתוח טפי מליכנס לביתו אלא דחידוש הוא שחידשה תורה גבי מלוה להתיר ניתוח בשליח ב"ד וא"כ באלמנה שיש איסור נוסף לא תחבול א"כ י"ל דלאו זה לא הותר מכללו גבי שליח ב"ד לחלק בין ניתוח לכניסה לביתה כיון דמסברא אין לחלק ביניהם ולא הותר ניתוח רק במקום חד לאו ולא במקום תרי לאוין

בגמרא מתיב רב יוסף לא יחבול כו' עמ"ש לקמן דף קט"ו

דף קיג ע"ב בגמרא שליח ב"ד כו' ת"ל בחוץ תעמוד והאיש ולכאורה קשה שליח ב"ד שנכנס לביתו שכנו א"כ עבר ג"כ אלאו דלא תבא וא"כ קשה נימא דלקי שליח ב"ד ם נכנס דלגביה לא הוה ניתק לעשה אם כבר מסרו למלוה איך יפטר השליח ב"ד ממלקות ממה שיקיים המלוה העשה דודאי אם כבר בא ליד המלוה ליתא לעשה על השליח שהרי זכה בו המלוה ואין לומר דבאמת לקי דא"כ קשה במכות דף ט"ו דלא משכחת עשה שביטלה הא משכחת לה גבי שליח ב"ד שנכנס לביתו ומשכנו ומסרו למלוה דביטל ההשבה בידים שאין שוב בידו להשיבו והעשה שמוטלת על המלוה מוטלת בלא"ה אפילו משכנו ברשות וצ"ל דעל השליח ב"ד לא קאי הלאו וליכא רק עשה דבחוץ תעמוד וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ג ממלוה דין ד' שכתב עבר ב"ח ונכנס ושליח ב"ד שבקיה וא"כ קשה איך כתב הרמב"ם דהשבת העבוט הוא לאו הניתק לעשה כדמשמע נמי בסוגיא דמכות וקשה ה"ל לאו שקדמו עשה כמו בשילוח טמאים דיכול לקיים העשה דוישלחו קודם שיעבור הלאו וכאן נמי יכול לקיים העשה דבחוץ תעמוד והאיש בטרם שיכנס לביתו וצ"ל דמ"מ כיון דעשה דהשב תשיבם לא שייכא מעיקרא אף שיכול לקיים עשה אחרת לא מקרי קדמו עשה וצ"ע ועיין משנה למלך שם שתמה על דברי הרמב"ם שסתם דבמשכון ליכא מלקות שניתק לעשה וקשה בעשיר לאו ניתק לעשה הוא וה"ל לומר דלקי וכן קשה בחבל אוכל נפש עצמו לילקי ובתומים סימן צ"ז סק"ז נדחק בזה ולכאורה היה נ"ל דהא קשה לכאורה דבתמורה פריך מהשבת העבוט דמהני דקני ליה מלוה ומשני שאני התם דאמר קרא השב תשיב וא"כ לכאורה בעשיר דליכא מצות השב תשיב או באוכל נפש עצמו א"כ לרבא לא קני ליה למשכון דאמרינן לא מהני וא"כ איך לא אשכח בש"ם נ"מ בין אביי לרבא הא איכא נ"מ רבתי לענין משכנו שלא ברשות דבר שאין בו מצות חזרה דלרבא לא קני ליה ולאביי דס"ל אי עביד מהני קני ליה למשכון וצ"ל כיון דגלי רחמנא במשכונו של עני דקני ליה א"כ ודאי לא תחמיר התורה בעשיר מבעני וא"כ לענין מלקות ודאי לא שייך להחמיר ג"כ בעשיר מבעני אמנם כן לענ"ד נראה מכאן ראיה למ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ג ע"ג דטעמו של הרמב"ם כיון דלאו הניתק לעשה לא לקי שהעשה מתקנת הלאו כ"ש כשמבטל מעשיו לגמרי שנתקנה העבירה לגמרי שאין כאן מלקות ולא משכחת לה הך דפליגי אביי ורבא רק באונס שגירש אי לא הוה ניתק לעשה דאז לרבא היה צריך להחזירה שלא יועילו לו מעשיו הרעים ולאביי מאי דעביד עביד ולרבא שפיר הוה לקי דאף שמחזירה מ"מ לא נתבטלו מעשיו לגמרי שהרי הגירושין הם גמורים ואינה אשתו רק מצד לקוחין חדשים ופנים חדשות בא לכאן אבל כשמבטל מעשיו לגמרי שלא היה שום תועלת במעשה ראשון ודאי לא גרע מניתק לעשה וא"כ ממילא במשכון שלא ברשות שיכול להחזירו אף בעשיר ואז בטלו מעשיו לגמרי ולא עביד מידי לא שייך כלל שילקה שהרי בידו לבטל מעשיו ולהחזירו נמצא שלא פעל כלום במעשה ההוא ומה שלא הצריך הרמב"ם שיחזירנו היינו משום דדין הוא שהב"ד יקחו המשכון ממנו לגוביינא וא"כ אפוכי מטרתא ל"ל אבל לא שייך כלל להלקותו שא"כ יחזירנו וביטל מעשיו לגמרי וזה ג"כ בכלל ניתק לעשה דכ"ש שמתקן הלאו כשמבטל מעשיו לגמרי וכדפרישית שם בס' גט מקושר באריכות וזהו ראיה ברורה לדבריו שם:

ואם כן ממילא מיושב גם קושיא הנ"ל דהוה לאו שקדמו עשה די"ל דכאן מתקן לגמרי שזהו מכח סברא דאינו חייב מלקות כיון דבטלו מעשיו לגמרי

בתוספות ד"ה מיטה ומיטה כו' בפ' שום היתומים כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל לחלק דודאי משום שצריך לילך ד' אמות לא שייך שיפטר מליתן למלוה שהרי יכול ליזהר בכך שיאכל במיטה והמצע יניח במקום א' ד' אמות רחוק אלא דבממון לא החמירו כ"כ דהפקר ב"ד הפקר וגם אם יהיה לו אח"כ ישלם לו כל חובו משא"כ בעירכין שכפי דין תורה מסתבר דלא מיפטר כיון דסגי ליה בלא"ה ליזהר ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' באשה למה אין נותנין לה רק מטה אחת ולפ"ז י"ל דודאי בשביל הד' אמות הרי יכול לומר הניח המצע ד' אמות רחוק מן המטה ויוכרח לילך ד' אמות וצ"ל דאין חיוב עליו לטרוח בזה וא"כ האשה שמשועבדת לבעלה וכשהיא בבית בעלה מחוייבת להציע לו המטה א"כ כ"ש דיכול לומר תציע מטתך והיינו שתקח המצע קודם אכילה ותניחו חוץ לד' אמות כדפרישית: