מעיני החכמה רצג

שיש לנו ספק איך נתפס השכירות נמצא שיש ריעותא בחזקת ממון שנולד לנו ספק איך נתפס השכירות דלענין זה הספק לא שייך כ"כ חזקת ממון שיסייע שע"כ לא השכיר לשנה שהרי מ"מ אמר לשון שמורה שיכלול גם חודש העיבור לכן אי הוה משכחת בהאי ספיקא טענת ברי שהיה יכול לומר שבודאי יש בלשון הלזה חודש העיבור שפיר הוה מועיל לו תפיסתו. ובאמת אין זה במציאות משא"כ בשטר תרי ותרי דאיכא ריעותא בחזקת ממון שהרי יש עדים מחייבין אלא שיש עדים כנגדן שפיר מהני תפיסה כיון שלפי עדים אלו חייב בבירור ואין חזקת ממון עומד נגד עדים שפיר מהני ליה טענת ברי אבל הכא אין זה בגדר ספק כלל שאין למלוה יותר ממה שמבואר בשטר ומה שהוא יותר על המשמעות בשטר הוא כאילו תפס בעדים מרשות לוה וזה פשיטא דלא מהני שאין זה בגדר ספק כלל אלא דמ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי בפשיטות אמאי יהי' נאמן יותר על מה שמורה לשון השטר דשמא כיון דבתחילה ירד ברשות נקרא המלוה מוחזק דמקרי תפיס ברשות להכי מקשי קושיא אלימתא דרב נחמן ס"ל אף ע"ג דירד ברשות לא נקרא מוחזק בשביל זה אפי' בדבר שנולד בו ספק כ"ש בזה דלא שייך ביה ספיקא כלל דמהיכא תיתי לזכות למלוה יותר מן המבואר בשטר דיותר על מה שמבואר בשטר ה"ל כאילו אכל בלא שום שטר דפשיטא לן דהיכא דלית ליה שני חזקה הדרא ארעא והדרא פירא אבל אינו בגדר ספיקא דדינא כלל ואדרבה לעיל גבי סלעין דינרין אמרינן מסייע שטרא ללוה ע"ש וזה ברור לפענ"ד ולחנם טרחו בזה הש"ך ובנו גם בתומים האריך למאוד ועיין בח"מ סי' שי"ז ס"ב ובש"ך סק"ה דרמ"א הביא שם בשם י"א דלאחר זמן השכירות ויש לו מיגו נאמן במיגו כשיכול לומר פרעתי ובש"ך השיג דליכא מאן דפליג דהיכא דיש לו מיגו נאמן בכל טענותיו ונראה מדבריו לכאורה דאפי' אם מחולקין על הקציצה נמי אין השוכר נאמן בלא מיגו ולפענ"ד ברור דאם מחולקין על הקציצה אם עדיין לא דר בבית יכול המשכיר להוציאו דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ויוכל לומר שלא השכרתי לך בדמים שאתה אומר ולענין זה נקרא המשכיר מוחזק אבל אם כבר כלה זמנו אפי' בלא מיגו נאמן השוכר על הקציצה דאל"כ לא שבקת חיי שכל משכיר יטעון מה שרוצה על השוכר שקצץ לו מאה מנה ואין אונאה לקרקעות ולענין זה לא מסתבר כלל שיהי' המשכיר מוחזק דבשלמא בהך דבא בסוף החודש כולו למשכיר היינו משום דכיון דמספיקא לא הי' יכול לדור בו בתחילת החודש מקרי שדר בשל משכיר וממילא צריך לשלם לו אבל לענין הקציצה כ"א מוחזק בשלו שהמשכיר מוחזק בביתו וזה מוחזק במעות ותדע לך דהא רש"י פירש הטעם דקרקע בחזקת בעלי' עומדת שהספק נולד בתחילת חודש והקרקע בחזקתו א"כ האי דינא שייך נמי בפועל ששכרו לשנה בדינר זהב לחודש דהוא מוחזק בגופו ואפ"ה בקציצה קי"ל המוציא מחבירו עלי' הראיה ואין הפועל נאמן על הקציצה אף ע"פ שאין לבעה"ב מיגו אלא ודאי הקציצה הוה כשאר טענות דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם נולד להם הסכסוך באמצע הזמן ועדיין לא נתן השוכר מעות וזה בא להוציאו באמצע הזמן מקרי המשכיר מוחזק אבל אם תובע השכירות והשוכר טוען שקצץ בפחות ויש לו להשלים זמנו נראה דהמשכיר מקרי מוחזק להוציאו מן הדירה אבל על עבר א"צ לשלם לו רק כפי מה שאומר השוכר ואם אין המשכיר מוצא שוכר באמצע הזמן ואינו חפץ להוציאו א"צ השוכר ליתן לו רק כפי מה שטוען וישבע הים

גמרא מלוה אומר חמש פרש"י מלתא אחריתי הוא וקשה הא ע"כ גם הך דלעיל מיירי בענין שאין למלוה מיגו וכמ"ש בש"ך ח"מ סימן שי"ז ס"ק ז' וא"כ למה נקט בענין אחר מדלעיל דע"כ לעיל מיירי דאיתחזק השטר בבי דינא דליכא מיגו וכמ"ש הריב"ש בתשובה סימן של"ו וא"כ מה לו להש"ס לעשות מזה ענין אחר ה"ל למימר בהך ענינא כגון שבשעה שהראה השטר משכונא אמר שמגיע לו שלש דנאמן במיגו דאי בעי כבשיה לשטר משכונא וטעין לקוח וצ"ל דלעיל פשיטא לן דנאמן על מה שכבר אכל וכאן קמ"ל דאפי' להבא נאמן ג"כ במיגו שיאכל מכאן ולהבא. מיהו אכתי הו"ל לאשאעינן באמר אהך שטרא דכתיב ביה שנין שיש לו לאכול חמש דנאמן במיגו דאי בעי כבשי' וטעין לקוח ואפשר לומר דהא בלא"ה ה"ל מיגו להוציא (עיין בסמ"ע שם ובטור סימן ק"ן בשם רבינו יונה דכיון דיושב בקרקע לא מקרי מיגו להוציא) וא"כ י"ל לפמ"ש הש"ך ר"ם ק"ן דהחזיק ג' שנים בקרקע הוה מוחזק כמו במטלטלין וא"כ י"ל דדוקא כשמודה לו הלוה שאכל הפירות ג' שנים ברשות מקרי מוחזק משא"כ כשאין הלוה מודה לו רק על שתי שנים לא מקרי מוחזק וה"ל מיגו להוציא מיהו לא משמע לחלק בכך דסוף סוף החזיק בה ג' שנים ובאמת בכל מה שהאריך הש"ך סימן ק"נ לפרש דעת רבינו יונה מטעם מיגו מממון לממון נהירנא שזה זמן רב השבתי עליו בחדושי ב"ב רק שנאבדו ממני החדושים וקשה עתיקא אך באמת נראין דברי הסמ"ע דטעמו של רבינו יונה בטוען חוב אחר על הקרקע מקרי מיגו להוציא וכמו שנראה ממ"ש הטור בשם רבינו יונה שם סוף הסימן דבירד בה בתורת משכונא שנתן טעם לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד והחזיק בה וזה שייך בטוען על הקרקע גופיה שלא חזרה לרשות לוה עדיין משא"כ בטוען חוב אחר הרי כבר חזרה הקרקע לבעלים ומ"ש בש"ך דשני חזקה דקרקע הות כמו חזקה דמטלטלין לאו מילתא הוא דודאי מטלטלין שנגזלין מקרי ברשותו של התופסן אבל קרקע לעולם ברשותא דמרי' איתא והא דמהני חזקת ג' שנים היינו משום דטפי לא מזדהר בשטרא וה"ל למחויי אכל לא שייכא חזקה בקרקע כלל ולפי דברי הש"ך קשה למה לא נתן ה' יונה טעם בירד לתוכה בתורת משכונא דבכה"ג לא הוה מינו מממון לממון אלא ודאי לאו מהאי טעמא דמיגו מממון לממון אתי עלה וכמדומה שבררתי כן בראיות ברורות בסוגיא דרבה בר שרשום ועוד ידי נטויה אי"ה לעת מועד ואין להאריך כאן ועיין בסמוך

גמרא א"ר יהוד' מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וקשה הא לעיל חשיב הך מילתא דעבידא לאיגלויי ע"י עדי השטר א"כ כשיבואו עדי שטר אם טוען חמש שנים חי' לו לאכול אף אם יבואו עדי השטר ויעידו שלא היה כתוב בשטר רק שלש לא יפסיד כלום אבל אם יטעון לקוחה ועדים יעידו שהיה משכונא א"כ בטלה טענת לקוח והדרא ארעא וא"כ יצטרך לשלם גם הפירות שכבר אכל כמו באומר לא לויתי והביא עדים שאמרו לוה ופרע דקיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כדאיתא בשבועות פ' הדיינין דף מ"ב וא"כ אין זו מיגו ונרא' דבלא"ה צריך להבין דקשה למה נימא דהלוה נעשה מוכחש מן העדים שאמרו שלוה ולא נימא שהמלוה נעשה מוכחש מעדי הפירעון וצ"ל דשם אין כאן הודאה מ המלוה שנפרע והלוה מודה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לכן אזלינן בתר הודאת הלוה וא"כ כאן אף אם יבאו עדים ויעידו שהיתה משכנתא לא יפסיד שלש שני משכנתא שהרי הלוה מודה ששלש מגיעים לו עכ"פ וא"כ ממנ"פ אינו מפסיד אם יבאו עדים ויעידו על שלש מ"מ לא יצטרך לשלם ובהכי ניחא מה שפרש"י בד"ה אלא מעתה אדרב יהודה פריך דאמר אי בעי אמר לקוחה כו' והוא תמוה מה ענין זה לרב יהודה וכמ"ש התוס' ולפ"ז ניחא דודאי בלא דרב יהודה לא קשי' די"ל דלא חיישינן שיטעון לקוחה כיון דחשיב לה מילתא דעבידא לאיגלויי א"כ י"ל דמרתת לטעון לקוחה דשמא יבאו העדים ויוחזק כפרן ויצטרך להחזיר גם פירות שכבר אכל אבל ר' יהודה דס"ל דהוה מיגו אלמא טענה מעלייתא היא כדפרישית שאינו מפסיד אף אם יבאו העדים א"כ פריך שפיר ממשכנתא דסורא ואף דר' זביד ור' עוירא דיהבי טעמא דמזהר זהיר ביה משמע דבלא"ה הוה מיגו טובה י"ל דאינהו יהבי טעמא אפי' היכא דלא עביד לאגלויי כגון שמתו העדים וכדומה וכמ"ש הרא"ש לעיל אבל היכא דעדים קיימים ליכא למיחש דמירתת אבל ארב יהודה דלא חילק כלל משמע דבכל גווני מהימן פריך שפיר ועוד יש ליישב פרש"י דבלא דרב יהודא י"ל דמשכנתא קלא אית לה ואינו נאמן לטעון לקוח נגד קלא אבל רב יהודה דקאמר בפשיטות דנאמן במיגו אלמא לא ס"ל לחלק משום דקלא אית לה פריך שפיר ועמ"ש בסמוך בלשון התוס'

בתוספות ד"ה א"ל כו' הקשה הרב כו' התוס' נדחקו בפירוק קושיא זו וכבר כתבתי בסמוך ובודאי התמי' קיימת מה ענין קושיא זו לכאן ונראה ליישב דבעלמא לא קשי' ליה כ"כ דאתי לידי פסידא דאין לנו עסק בכך דא"כ איך נעשה במשכון מטלטלין שיכול להטמינם וליטעון החזרתי או נאנסו והלוה בע"כ צריך להאמינו שהוא דחוק למעות ואין אחריות זה עלינו אבל כאן הקושי' לר' יהודה דקשה איך יהיה נאמן במיגו דלקוח הא הוי מיגו דהעזה דעכשיו מודה לו גוף הקרקע וכשיטעון לקוח יכפור לו גם הקרקע וצ"ל כמ"ש הש"ך בכללי מיגו דדוקא במידי דכפירה אינו מעיז ופירש הש"ך דהיינו במודה במקצת שהאמינו מתחילה אינו מעיז לכפור בכל משא"כ היכא דלא האמינו וא"כ י"ל דהקושיא כאן לר' יהודה דס"ל דמהימן במיגו דלקוח ע"כ לומר דלא מקרי הימני' במה שמסר לידו המשכנתא לכן יכול להעיז וא"כ הקושיא ביתר שאת איך אפשר לומר דלא מקרי הימני' דהא קשה וכי מתקני רבנן מילתא דפסידא וע"כ לומר מחמת אין ברירה תיקנו שיסמוך על נאמנות המלוה שלא יכול להעיז ולטעון לקוח וא"כ בטלה המיגו דהוה כמיגו ממודה ממקצת לכופר הכל כיון דסמך על נאמנותו א"כ אין יכול להעיז ולטעון לקוח וא"ש מיהו י"ל התוספות לשיטתי' דפירשו לעיל דף ד' ובכולי בעי דלודי דגם עכשיו מעיז ומשני אשתמוטי קמשתמיט וא"כ הכא שרוצה לאכול הפירות להבא לא שייך אשתמוטי א"כ גם השתא מעיז ושפיר י"ל דה"ל מיגו לטעון לקוח עכ"פ יש ליישב כן פרש"י שפירש אדר' יהודה פריך דרש"י לא ס"ל כפירוש התוס' לעיל ועוד נ"ל דודאי בפשיטות י"ל דבלא"ה קשה מאי משני דמרא ארעא יהיב טסקא א"כ כ"ש דקשה איך יש לו מיגו דלקוח הא מרא ארעא יהיב טסקא וצ"ל שלא מצא בירור על זה דיהיב טסקא וא"כ י"ל דבלא"ה י"ל בודאי שאין זו מיגו דאינו רוצה לטעון לקוח פן עשה הממשכן מחאה ולא תועיל לו ערמותו אלא דבהך דר"י י"ל שפיר דמהימן במיגו ואינו ירא ממחאה דכיון דאתרא דיהיב מרא דארעא טסקא א"כ אין דרכו למחות שאינו מסיק אדעתיה שלא ימצא עדים שנתן טסקא לכן נאמן במיגו וא"כ דוקא על דברי ר' יהודה מצאה הקפידא יותר מקום לנוח דבלא"ה לא קשיא די"ל דודאי ידע דאיבעיא למחויי ואי לא מחי אפסיד אנפשיה אבל לרב יהודה דחשיב ליה מיגו ע"כ לומר דלא מצא עדים על זה וחשיב ליה מיגו א"כ אפי' בארעא דאית ליה טסקא אתי לידי פסידא שהרי הוא חושב שימצא עדים ואינו חושש למחות וכשאינו מוצא עדים לבסוף בא לידי פסידא ומסיק דמ"מ איהו דאפסיד אנפשיה ועוד נ"ל ליישב בפשיטות דודאי בלא"ה לא קשיא ליה מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא די"ל שתיקנו שיקח הלוה שטר כנגדו שהיא ממשכנת ביד המלוה וליכא למיחש