מעיני החכמה רצב

שליחותא פרש"י הענבים לא לקו רק היין ואמר בב"ב חמרא כו' עכ"ל לכאורה קשה הא בשדה דוקא בלקתה בעומריה נותן לו מתוכה אבל לקתה אח"כ צריך ליתן לו יפות אף על גב דלא שייך ביה אכתפיה דמריה שוור. מיהו נראה דלא קשיא דודאי ביין הוצרך לומר טעמא שזה בתולדה מן הענבים כדאיתא לעיל פ' איזהו נשך דף ע"ב ע"ב מעיקרא דחלא חלא אבל בתבואה פשיטא דמזליה דחוכר גרם שזה מן מקרה שאירע

דף קח ע"א גמרא השתא דאמרת צריך למיקנא מיניה כו' אייקור כו' לכאורה תמוה מה ענין זה לצריך למיקנא מיניה דאפי' אי לא צריך למיקנא מיניה מ"מ אי לא נתן רשות ברשותיה אייקר ואפשר דמכאן יש לסייע לדעת הרמ"ה שהביא בטור ח"מ סי' קע"ה סעיף ס"ו שסובר דהמצרן נקרא מוחזק וא"כ י"ל דמאן דס"ל לא צריך למיקנא מיניה היינו משום דס"ל דאין המצרן נקרא מוחזק גמור ובדיבורא בעלמא נסתלק ומ"ד צריך למיקנא מיני' ס"ל דהמצרן מוחזק גמור לכן אינו מסתלק בלא קנין ובזה תלי' ג"כ דאי אייקור רווחא דבר מצרא הוא שאם לא היה המצרן מוחזק היה הלוקח יכול לטעון שמא בתחילה לא עלה על דעתך לקנותו רק בשביל שנתייקר אבל כיון דצריך למיקנא מיני' אלמא שהמצרן מוחזק ושפיר אמרינן דברשותיה אייקר מיהו דעת הרמב"ם והרא"ש אינו כן

ד' קח ע"ב בגמ' ארי אברחי לך כו' עיין באס"ז שחמה הרא"ש אטו בשביל שעשה ישר וטוב א' יפטר מלעשות עוד ישר וטוב להחזיר הקרקע למצרן ולענ"ד לא קשה מידי דגם זה בכלל ישר וטוב שהמצרן ראוי לו להחזיק טובה על כך ואם יסלקנו הרי ימנע מלקנות ויבא ליד נכרי

תוספות ד"ה מזבנינן כו' א"ו לכל מילי דיתמי א"ל הכרזה עכ"ל צ"ע דלפ"ז משמע דכל מה שמכרו לצורך יתומים א"צ הכרזה וא"כ גם דדב"מ לית בהו ולא נזכר בפוסקים

בגמרא ארעא דחד בתשובה הארכתי למאוד בישוב דעת הרי"ף והרא"ש והפוסקים ופרש"י בכאן ע"ש באורך

ד' קט ע"א גמרא אלא אימא הלוקח שדה כו' עי' באס"ז שהקשה הרשב"א דילמא לוקח שאני דנחית אדעתא דארעא ועוד דלשנים מרובות אפי' בקורות שקמה יש לו ולע"ד נראה דודאי משמע ליה בהך ס"ד דביובל חוזר הכל הן הקרקע הן המחובר לקרקע שהרי הוא כקרקע רק דהשבח שבא ע"י זה שהיתה בידו ולא הי' בשעת מכירה לא גרע ביה ממקבל שיש לו חלק בשבח לכן מדמי ליה למקבל ומשני דדוקא ממכר אמר רחמנא

גמרא אפי' תימא כרבא הכא איכא פסידא כו' וקשה לפ"ז מאי פריך לרבא לעיל נימא דמיירי באפסיד ידא דאספסתא וקדח בה תאלי

ד' קט ע"ב תוספות ד"ה וספר כו' וליתא דרבא גופיה א"ל כו' עכ"ל ודאי התמי' קיימת על פרש"י איך פירש נגד הסוגיא בב"ב דברי רבא וכמ"ש התו'. ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה מהרש"א שם איך טעה יואב לקרות זכר עמלק בקמץ הלא כבר ראו מה שנצטווה שאול והחרמתם את כל אשר לו מאיש ועד אשה ונענש שאול על זה לכן נראה דבלא"ה קשה לפמ"ש הפוסקים דקריאת פ' זכור הוא מן התורה וא"כ מסתמא שמע קריאת פרשת זכור דקרינן זכר בצירי ונראה דהמ"א כתב דבקריאת הפרשה של פורים ג"כ יוצאין וא"כ אפשר דהיו נוהגין לקרות הפרשה שקורין עכשיו בפורים שהוא בס' פ' בשלח ושם כתב כי מחה אמחה את זכר עמלק ושם שמע לקרות בצירי ואם כן כיון שכבר יצא מן התורה בקריאת פרשה זו רק בפ' תצא שאנו קורין עכשיו בזו קרי ליה המלמד זכר בקמץ וא"כ א"ש דודאי קאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק דכתיב בפרשה שקורין בפורים והיה יוצא בקריאת פרשה זו דאז י"ל מאחר שעדיין לא היה פורים היו יוצאין בפרשה זו של סוף פרשת בשלח וא"כ לא קשי' ממעשה שאול שהבין הפירוש כי מחה אמחה היינו כשאצוה אני אמחה את זכר עמלק כאשר נצטוה שאול מפי ה' אבל עיקר המצוה גמיר ליה רביה מחה תמחה את זכר בקמץ שזו מצוה שנעשה מעצמינו שנמחה הזכרים ובזה מיושב מה שאמר שבשתא כיון דעל על ומייתי מהך דכי ששת חדשים ישב יואב עד הכרית כל זכר באדום ולכאורה תמוה איך מוכיח מכאן דשבשתא כיון דעל על אלא נראה דודאי אילו הי' משים לבו למה ששמע קורין בפ' זכור זכר בצרי הי' נותן לבו לדייק בקריאה שקורא לעצמו שמא גם במצוה דתמחה יש לקרות ג"כ זכר בצרי אבל כיון דשבשתא כיון דעל על נשאר בלבו השיבוש לקרות זכר בקמץ ולא עלה בלבו ספק לדרוש מה נשתנה פ' זו מפרשה שבסוף בשלח וא"כ י"ל דודאי שם מייתי ליה על טעות של המלמד וזה ודאי טעות שאינו שכיח שיטעה המלמד אף דגריס ולא דייק היינו שלפעמים טועה ובזה ס"ל שאינו מצוי שיטעה המלמד בכל עת רק מיעוטא דמיעוטא בזו אמרינן ממילא נפקא וזהו דוקא בגריס ולא דייק וא"כ י"ל הכא דמיירי שא"צ התראה א"כ משמע דהתראה מועלת א"כ משמע שהמלמד בעצמו הוא בקי רק שאינו משגיח על התינוקות ורבו הטעיות בזו גם רבא מודה דשבשתא כיון דעל על ודברי רש"י נכונים

בגמרא א"ל רב אחא כו' לימא ליה אנת מנתא דילך כו' כבר תמה מהרש"א דלמה יתחייב הבעה"ב לקנות ממנו השבח ששוה זהב בעד זהב וחצי ויפסיד חצי דינר שיתן לאריס וכתב שלכך כתב הרמב"ן שאין הלכה כן ואני אומר בעניותי שמקום הניחו לי רבותינו הקדמונים בזה כי אי אפשר לייחס שגיאה כזו שהובא בש"ס ויגעתי ומצאתי ת"ל דעת קדושים כי דין צדק הוא והוא דודאי מה ששמין כמה שוה שבח הלזה ודרך משל אם הנטיעות ראוים לעמוד עשר שנים פשיטא שלא נישום כל הפירות ששוין מידי שנה בשנה כי השתלא מסתלק מיד ומי פתי יסור הנה שישלם לו מיד השבח על עשר שנים בשוי' אלא ודאי בשביל הקדימה נישום ודמי בשר בזול הוה שני שלישים ומעתה נקח דרך משל אם השבח נישום שמוציא בכל שנה פירות שוין תשעה זהובים א"כ כשמסתלק השתלא חושבין השבח כפי מה ששוה להקדים המעות מיד וא"כ לא נישום על עשר שנים רק ששים זהובים כי למקדים פוחתין לו ומוכרין אותו בזול יותר כידוע וא"כ ודאי נהי דבחלק השתלא ג"כ נחשב ניכוי הלזה גם על חלקו מאחר שמסתלק מיד מ"מ כיון דלשתלא מגיע פלגא ואם השבח שוה תשעה זהובים מגיע על חלק השתלא ד' זהובים וחצי ועל בעה"ב ד' זהובים וחצי ומגיע עוד מן השתלא לשלם דמי אריס שצריך הבעה"ב ליתן שליש צריך להשלים עוד א' זהב ומחצה נשאר על חלק השתלא שלשה זהובים בכל שנה ינוכה מזה שליש שפוחתין מן הקדימה על ד' זהובי' וחצי הרי א' זהב ומחצה וא"כ החשבון מכוון וברור ואפשר שלעולם דנין ע"ז כפי החשבון ואם נישומו הנטיעות שיעמדו זמן מה הכל לפי ערך הזמן כפי מה שמוזיל גביו בשביל קדימת המעות

גמרא האי גברא כו' וקש לחמש שנין פרש"י בזמנו וקשה א"כ כיון דזמנו היה להזקין לה' שנין א"כ איך משכנו לעשר שנין לאביי דס"ל פירא הוה היה לו ליטול האילן לגמרי שהרי לא יהיה לבעלים עוד הנאה ממנו לעולם אם לא יפדנו קודם ה' שנין ואפשר לומר דמיירי שמשתמש ג"כ בקרקע הפרדס וכשיתייבש ישאר לו הקרקע לזריעה ואביי ס"ל דפרי הוה וימכר האילן לעצים והפרדס נשאר לו לזרוע במקום אילנות. אלא דקשה לפ"ז מאי פריך מיבש האילן דמיירי שמשכן האילן כמו שפרש"י לעיל דף ע"ט הא י"ל דשם מיירי שמשכנו לעשר שנין א"כ כיון שלא משכן רק האילן ואין לו חלק בקרקע א"כ כשמשכנו לעשר שנין ע"כ אדעתא דהכי משכנו שימכור דאל"כ למה לא נתנו לגמרי וצ"ע

שם יבש האילן או נקצץ כו' מה נקצץ בזמנו כו' וקשה אי מיירי בזמנו היינו לאחר שיבש וכמ"ש התוס' א"כ כשיבש בזמנו נמי לקציצה קאי שהרי נמכר לעצים א"כ מ"ל יבש מ"ל נקצץ ואיך שייך נקצץ הא כך הדין שמוכרין אותו לעצים ולקציצה קאי הא קודם נמי כך הוא דינו והכי ה"ל למימר יבש האילן נקצץ וימכר או ימכר לעצים והיינו נקצץ אלא ודאי נקצץ איירי שלא בזמנו שעדיין ראוי לישא פירות ונקצץ ע"פ סיבה לא ע"פ מה שיבש מעיקרא ואפשר דקמ"ל בנקצץ אע"פ שכבר קצצו המלוה על הוצאותיו כדי ליקח העצים והוה ס"ד דהמלוה כבר הוא מוחזק באילן ועוד כיון שהלוה ידע שקצץ א"כ אחיל גביה ושרי ליטלו לגמרי דהוה כמו אבק ריבית שאינו יוצא בדיינים קמ"ל דמ"מ שניהס אסורין בו ובהכי ניחא דס"ד נקצץ בזמנו דאל"כ מ"ל יבש מ"ל נקצץ אלא קמ"ל אע"ג דהמלוה כבר קצצו לעצים מ"מ אסור בו ולא דמי לאבק ריבית שאינו יוצא בדיינים מאחר של בא לידו מדעת הלוה ואי בלא זמנו היינו שעדיין יכול לעשות פירות פשיטא דאדרבה המלוה הפסיד והזיק ללוה ובודאי אין המלוה נוטל כולו ומשני דנקצץ דומיא דיבש ומיירי שלא בזמנו היינו שנקצץ אחר שנתייבש שלא בזמנו כדפרישית

גמרא ת"ש כו' עיין בחידושינו לכתובות

דף קי ע"א גמרא קדים מלוה ואכלינהו כו' מבואר דלכתחילה ודאי אין המלוה יכול לאכול הפירות ואין להקשות לפמ"ש הש"ך ח"מ סימן ע"ב סכ"ג ס"ק ק"ו דבמשכון כיון שבא לידו בתורת משכון נאמן המלוה לומר כמה הלוה עליו אפי' בלא מיגו כיון שבתורת משכון בא לידו דנראה דזה דוקא במשכון דמטלטלין דמהני בהו תפיסה אבל בקרקע דבחזקת בעליה קיימא אין המלוה מוחזק רק במה שמבורר מתוך השטר אלא דקשי' איפכא להך דיעה דס"ל דאפי' במטלטלין אין המלוה נאמן לומר כמה הלוה בלא מיגו וא"כ קשה אמאי קאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימו הא הכא ע"כ בליכא מיגו מיירי דהיכא דאיכא מיגו פשיטא דהמלוה נאמן וכמ"ש בסימן שי"ז ובליכא מיגו תקשי איך אמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי הא אפי' במשכון דמטלטלין אי המלוה נאמן לומר כמה הלוה אע"ג דקני למשכון וכאן נמי שידוע כמה אכל ולית ליה מיגו מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר שמגיע לו יותר ואפילו במטלטלין שמועיל בהם תפיסה ולא קיימי בחזקת בעליהן מ"מ אינו נאמן לומר כמה הלוה וצ"ל דמשמע ליה אף דגם במשכון מטלטלין אי נאמן לומר כמה הלוה היינו משום דכיון דהמשכון עומד לחזרה ברשותין דלוה קאי ואינו נאמן בלא מיגו משא"כ הפירות שכבר אכלן שלפי טענה אין עומדין לחזרה שפיר י"ל דבחזקת אוכליהן קיימי. וארווח לן בזה מי שתמה הש"ך בת"כ ובח"מ סימן שי"ב סט"ו בענין חודש העיבור בבא בסוף חודש דהוה דינא דמ"מ כולה למשכיר ומשמע מדברי הרא"ש בכתובות ובסוג' דת"כ לעיל דהיינו משום שאין השוכר טען ברי אבל בשטר בתרי ותרי מהני תפיסה בברי והקשה הש"ך הא הכא מוכח דגם בברי לא אמרינן בחזקת בעליהן קיימי ונדחק ליישב ולפמ"ש נראה דלא קשי' מידי דלא קאמר הרא"ש דבברי מהני תפיסה כי אם כשיש ספק ודררא דממונא שעושה ריעותא בחזקת ממון כמו במשכיר בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחוד