מעיני החכמה רצ

מעיין. ונראה דהקושי' הוא למאי דמוקמינן מתני' ביבש נהרא זוטא א"כ פשיטא דמתקרי בית השלחין בלא נהרא זוטא וא"כ מבית האילן לא קשי' כלל די"ל דלא מתקרי בית האילן בלא אילן לכן לא הזכיר רבינא רק בית השלחין דלא מקרי בית האילן בלא אילנות ועפ"ז נראה ליישב דברי הרא"ש שמביא התוספתא באמר לו בית השלחין סתם צריך להעמיד לו אחר והוא תמוה דהא הרמב"ן ונ"י מייתי ראיה מן התוספתא דבחוכר למחכיר א"צ לומר זו והרא"ש דמסיק דגם בחוכר למחכיר טעמא דאמר זו ואיך הביא התוספתא בלא אמר זו הא י"ל שמא בעלמא מכר ולפ"ז נראה דודאי פשיטא לן ביבש נהרא רבא לא מקרי בית השלחין וכמו כן בית השלחין סתם פשיטא דהוא בלא נהרא זוטא ולפ"ז נראה דסיפא דקאמר מנכה לו מן חכורו איירי ע"כ באפשר לאתויי בדוולא דאל"כ אינו שוה כלום ואם אינו עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם פשיטא שאין לו טענה ביבש נהרא זוטא אם לא שאמר לו בפירוש בית השלחין עם נהרא זוטא ובאמר בית השלחין סתם ויבש נהרא רבא דלא אפשר לאתויי בדוולא באמת צריך להעמיד לו אחר וכן אם אמר נו בית השלחין עם נהרא זוטא בפירוש צריך להעמיד לו אחר ולא הוצרך הרא"ש לבאר זה דפשיטא דבאינו עומד בתוכה אין בכללו נהרא זוטא עד שיפרש וכן בלא אפשר לאתויי בדוולא ולא אמר זה אפשר דמ"מ צריך להעמיד אחר כיון שאינו ראוי למלאכה כלל כשלא אמר זה ולא דמי לאכלה חגב שראוי לפעולה ואחר הפעולה באה הסיבה ובזו מיושב קושית התוס' לעיל ד"ה דאפשר דבלא אפשר לאתויי שאינו ראוי כלל הוה כמו בית זה ונפל דפטור מן השכירות עכ"פ כיון שאינו ראוי למלאכה אבל אכלה חגב היה הפסד בפירות השדה ובבית השלחין סתמא ויבש נהרא רבא צריך להעמיד לו אחר או דנפרש התוספתא דומיא דמתני' שהבית השלחין עם נהרא זוטא ובאינו עומד בתוכו על כרחך במפרש איירי ובס' קצות החושן תירץ דהקושי' היא דוקא על אם אמר זו כמ"ש הריטב"א ובבית כור נמי איירי בזו ובאמת הריטב"א כתב זה גרסינן בכולהו וברא"ש לא נזכר זה ומ"מ נ"ל דבית השלחין סתם ודאי לא משמע נהרא זוטא כדפרישית

במשנה המקבל שדה מחבירו כו' שכן כותב לו אם אוביר כו'. עיין בתשובתי שכתבתי ליישב לדעת שאינו יכול לשעבד בדבר שאינו קצוב א"כ אפי' כתב בפירוש לא יוכל להשתעבד מאחר שאין ידוע כמה תעשה והארכתי שם

בתוס' ד"ה היה כו' דאי דוקא כשכתב כו' פשיט' עכ"ל אפשר שכך כותב אם אוביר ולא אעבוד ולא כתב מעכשיו וא"כ בתנאי אם יכול לחזור קודם ולכן קמ"ל דמ"מ מל' שכותבין כך מסתמא אין כותבין בכדי וצריך לקיים

בתוספות ד"ה לא כו' דאע"ג דאינו משלם לו הגרעון אלא בכתב כו' עכ"ל עיין מפרשים שנדחקו בהבנת דיבור זה דבאמת לשון הדיוט בלא נכתב כנכתב דמי ונראה לי כונת התוס' דריב"ק עושה יסוד מזה שכותב לו שלא ימשכננו יותר מחובו ורש"י פירש שא"כ יגבה שלא כדין אם ימשכננו יותר על חובו והתוס' לא ניחא להו בזה דהא לפ"ז עושה ריב"ק המסובב סיבה דודאי מה שכותב לו כל קבל דיכי הוא לפי שאין המשכון שוה יותר אבל אם ימשכננו יותר על חובו פשיטא דלאו בשופטני עסקינן שישלם לו יותר מחובו וא"כ אם ימשכננו יותר על חובו מסתמא יכתבו כמה מגיע לו על המשכון שאפי' יופחת המשכון כל שיהי' נגד חובו של מלוה אין למלוה טענה וא"כ בשביל שכותבין לא יזיק אם ימשכננו יותר על חובו שאז בודאי לא יכתבו רק כפי שווי החוב לכן כתבו דאין הטעם משום שיפסיד הלוה ע"י שיגבה המלוה יותר מחובו דמסתמא לא יכתבו אם יהיה הדין שישלם לו לוה הגרעון וא"כ אין זו סיבה לשלא ימשכננו לכן פירשו התוס' דלא ימשכננו היינו משום כיון דרגילין לכתוב כך א"כ המנהג שיתפייס המלוה במשכון שוה כדי חובו א"כ ממילא אין לו ליקח משכון יותר אפילו ירצה לכתוב שווי המשכון ולפ"ז לפי האמת אפשר אפי' לא נכתב נמי מחזיקינן שהי' חובו כדי המשכון ומשלם לו הגירעון דמסתמא לא לקח יותר מחובו דאין הלוה נותן לו משכון רק כדי חובו ובאם אתרמי שנתן לו יותר על הלוה לברר

בד"ה טעמא כו' תימא והא כיון דדריש לשון הדיוט כו' עכ"ל לכאורה נראה ליישב דודאי הכתיבה לא תועיל שיגבה מיתומים דהא אפי' בשטר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וא"כ לא תועיל הכתיבה לענין יתומים כלום דבלא שעבוד מטלטלי אג"ק אינו גובה מיתמי וע"כ אין הכתיבה מועלת רק לגבי דידיה לענין שיהיה הוא קודם לב"ח אחר משא"כ בלא כתב לו אין קדימה במטלטלין וא"כ הא גופא קשי' מדצריך כתיבה ע"כ ס"ל שאינו קונה המשכון בלא כתיבה וא"כ לענין יתמי לא מהני כתיבה ופריך דר' יוחנן ס"ל דשמטו מעל בניו וזה ע"כ מטעם שקנוי לו דכתיבה לא מהני גבי יתמי וא"כ לא צריך לכתיבה כלל אלא דתמוה לי הא י"ל שצריך כתיבה שלא יטעון הלוה החזרתי או יכפור בו אלא נטלו כלל ואפי' יש למלוה שטר עלי' כיון שידוע שעבט אותו י"ל דנאמן הלוה לטעון החזרתי העבוט ואפילו נימא דבשטר אינו נאמן לטעון החזרתי אהני ליה שלא יצטרך לעדים שמשכנן ובלא שטר י"ל שיהיה נאמן במיגו דפרעתי וא"כ אהני הכתיבה טובא. לכן אפשר לומר דלא דייק על עיקר הכתיבה רק למה צריך לכתוב כל קבל דיכי כדי שלא יאמר הלוה שאינו מגיע לו כפי המשכון ופריך כיון דשומטו מעל בניו דב"ח קונה משכון א"כ בלא"ה נאמן המלוה כמה מגיע לו עליו וכמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דהמלוה נאמן לומר כמה מגיע לו על המשכון ובהכי מדויק לשון דכתב ליה הכי וכה"ג דקדק מהרש"א בריש הכותב ולמ"ש ניחא ועפ"ז יש לפרש שינויא דש"ס אהני כתיבה לגירעון שנדחקו בו התוס' למה תועיל הכתובה לפטור המלוה מן הגירעון ולפ"ז י"ל דהכתיבה מהני לגירעון שאם לא היה כתב לו קבל דיכי אם נפחת המשכון היה יכול לטעון שהי' שוה יותר מחובו אבל כיון שכתב לו כל קבל דיכי אם נגרע צריך לשלם לו וא"כ ממילא לא קשי' קושית התו' ועמ"ש בע"ב

ד' קד ע"ב גמ' אהני כתיבה לגירעון כו' משמע אם נפחת המשכון ביד הלוה בלא כתובה היה ההפסד על המלוה וקשה מכאן לדעת התוס' והפוסקים דאין המלוה חייב באונסין וא"כ אין לך אונס גדול במה שמשתמש הלוה ונפחת על ידו והי' המלוה חייב אילו לא כתב לו כמ"ש התוספ' עמ"ש לעיל לפרש בע"א אבל התו' לא כן

בתוספות ד"ה אהני כו' וא"ת היכא משמע כו' עכ"ל למאי דפרישית לעיל לא קשי' דאדרבה ס"ד דלא מהני רק לגבי דידיה וכן לפי' שכתבתי לעיל לק"מ

בגמרא ר"י אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פרש"י בעל גובה וקשה א"כ איך כותבין כתובה לאיש אע"פ שאין אשתו עמו הא יוכל להערים כדי להוציא מן האב ועוד איך יוציא מן האב והכתובה תחת ידי האשה וצ"ל שהבעל לוקח שטר על הכתובה שעדיין לא סילק לו אבי הבת

שם אי מקנא לא מיכפל. וקשה דלא סגי בלא"ה דא"כ כשתבא לגבות הכתובה לא תגבה רק מחצה ממה שכתוב בה די"ל שהסך שכתוב בכתובה הוא נכפל ואפשר דכותבין בכתובה וקנו מיניה דאב דאז גובה הכל כיון שנתחייב האב ליתן כל כך וצ"ע

שם אי אמר הבו לה ד' מאה דאינון תמני וקשה הא הדין דתוספת שליש וא"כ בד' מאה הוי י"ב מאה כדאיתא בכתובות פ' מציאת האשה דף ס"ו דסלע נעשה ששה דנרין והיה אפשר לומר דגובה שליש נוסף על מה שכתוב בכתובה ואם כתוב בכתובה אלף גובה אלף ת"ק ולא משמע כן מפרש"י ואפשר דתמני מאה נקט מה שהיא גובה וצ"ע

שם אוביר תילתא. וקשה מה איכפת ליה לבעה"ב שהרי יש לו שני חלקים שלו והשליש שהוביר יהיה לחלק של האריס ואפי' תימא דהאריס לא נטל רק רביע מ"מ איך יתן שליש מאלף וצ"ל אוביר תילתא ממה שהוא חלקו של בעה"ב וצ"ע

בפירש"י ד"ה דקביל ארעא קבלנות היתה כו' עכ"ל. נראה דמשמע ליה לרש"י דאילו בחכירות לא שייך לא לכחוש מרא שהרי חיכורו הוא נוטל ואם פסק לו שומשמין הרי נותן לו שומשמין וגם ליכא נ"מ ביוקר החטין ולפ"ז בחכירות מנכה לו כחשא דארעא וצ"ע

בגמרא סבר ר"כ למימר מנכה ליה כחשא דארעא. קשה הא בכל שינוי הדין כן דאם הרויח הרויח לאמצע ובהפסיד הפסיד לעצמו כמו שהדין בשותף ששינה כדאיתא ב"ק דף ק"ב ובח"מ סימן קע"ו בשותף כ"ש כאן שקרקע שלו השביח וצ"ע

בתוספות ד"ה סבר כו' ומתני' דקתני אומדין כו' עכ"ל אפשר ליישב דבמתני' י"ל שזה טוען שאינו מקפיד על כחשא דארעא וזה אין יודע להכחישו א"כ ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה ליה מתוך שאין יכול לישבע ואף דלא ה"ל למידע כיון דפשע הוה כמו ה"ל למידע משא"כ הכא אין כאן הודאה במקצת שהרי חולק עמו וה"ל הילך: בגמרא האי עיסקא כו'. כתבתי בחדושי לי"ד סימן קע"ז ע"ש באורך בכל סוגיא דהכא

ד' קה ע"א במשנה אין שומעין לו נ"ל דדוקא לכתחיל' אבל אם לא עבדה א"צ ליתן לו יותר ממה שפסק עמו דהא תנן לעיל בהובירה שמין כמה ראוי לעשות אבל טפי לא משלם ליה

גמרא ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא עי' לעיל דף ק"ג ע"ב בתו' ד"ה ואזיל דכשהאריס נותן זרע משמע שנוטל יותר מפלגא א"כ קשה איך נוטל כאן פלגא וצ"ל דהכא בעל בית נותן הזרע אלא שההוצאות מן האריס

דף קה ע"ב בתוס' ד"ה על אדם כו' תימא כו' הלא יטמא התחתון לעליון עכ"ל. אפשר לומר דהתחתון הולך לדבר מצוה כגון לעשות פסחו כדאיתא בפסחים דף צ"א ע"ב דלא העמידו דבריהם בבית הפס אבל העליון שא"צ לו לדבר מצוה ולא הותרה לו בית הפרס שפיר י"ל דטמא

גמרא הי' נושא כו' אם היו תפיליו רוצצות כו' עיין בטא"ח סימן מ"א הביא ב"י דברי הרי"ף והרא"ש שהעתיקו להך מימרא וגם כתבו דברי ר' שילא שאפי' מטפחת שלהן אסור להניח והם דברים סותרים והתעוררו הגדולים ליישב הדברים ובט"ז א"ח סותר כל הישובים מיהו גם הישוב שכתב בט"ז דמטפחת נחשב כמשא אם הוא רוצץ ודוחק התפילין הוא דחוק ג"כ ולענ"ד נראה דבלא"ה יש להבין דרש"י פירש באיזה משא הזה רצוצה וקשה הא הדבר ניכר אם הם רוצצות ומה תלוי במשא הלא כל אחד יבחן בנפשו לכן נלע"ד דודאי ענין רוצצות אינו שזזות ממקומן דא"כ פשיטא דאסור אלא פי' רוצצות דודאי על התפילין גופייהו אסור ליתן שום משא אלא שהמשא בראשו ונדחק עד מקום התפילין ולפי שע"כ קשורות היבע בענין שאין נתקין ממקומן א"כ טבע המשא להרחיקן קצת שלא יגעו בגון