מעיני החכמה רפט

לו בכל שנה בע"כ צריך לשלם לו דאל"כ הרי יכול המשכיר לטעון שבכל שנה הוא זמנו כיון דהוא נקרא מוחזק יכול לומר תפוס לשון אחרון וכיון שבע"כ צריך לשלם לו ממילא לא שייכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי בע"כ צריך לשלם לו וזה ברור מיהו עיקר קושית מהרש"א נראה שלא נתכוין ר"ח כלל שנכתב לשון מסופק בשטר דלאו אהכי קיימינן רק לדוגמא בעלמא נקטי' ואפשר שהיה מפורש בשטר שישלם לו מידי שנה בשנה עוד י"ל שהודה לו המשכיר שהיה המדובר לפרוע בכל שנה אלא דיש לו מיגו דאי בעי הי' טוען שהי' הזמן בסוף וה"ל מיגו להוציא ואף דבשטר אמרינן מיגו להוציא הכא לאו שטרא הוא דלהכי כתב ליה שטרא דלא תחזק ועיין מ"ש בסמוך ומ"מ גם דברי מהרש"א נראין שאין כאן סתירה כלל דבשלמא לעיל הלשונות סותרים כי לשנה העיבור בכלל. אבל הכא אין סתירה כלל דקבע לי' זמן בכל שנה ובודאי הכונה לפרוע לזמן

בא"ד אלא כדי שלא יחזיק כו' עכ"ל. וקשה לשון הש"ס האי דכתיבי לך שטרא דלא תחזק וכתב בעהמ"א לפי פי' זה גרס האי דכתיב לך שטרא כי היכי דלא נחזיק עליו וגם לפי זה הלשון דחוק שהרי אין כוונת השוכר לכתוב השטר בשביל שלא יחזיק רק המשכיר רוצה בכך וה"ל למימר הא דשקלת שטרא. ונראה ליישב הגירסא שלפנינו דודאי בשטרא בעלמא דלגוביינא קאי אית ליה למיכתב אגביה או למיכתב תברא ואין לומר שלא היה השטר מזומן בידו דא"כ אין צריך לשלם לו כלל שהרי זה אומר הרי השטר בידך לגוביינא ולמה אפרע לך בלא שובר או מיכתב אגבי' שהרי לכך כתבתי שטר אבל הכא מצי אמר ליה משכיר כשיתבענו פרעני בלא שובר שאין לך לירא מן השטר דהא דכתיבת לך שטרא הוא כדי שלא תחזק עליו וממילא בלא שטר נמי פורעו לכן אין לו דין שטר אלא דיש לי לדקדק בעיקר פירושו של ר"ח דנהי דנאמן שפרעו חמש שנים ואין לו דין שטר מ"מ כיון דעדיין לא עברו רק ה' שנים א"כ קרקע בחזקת בעליה עומדת ואחר שטוען שעדיין לא פרע לו כלום יוציאנו מן הבית שהרי השכירו לעשר שנים וזה אינו מבקש לפרוע בעד חמש שנים הראשונים. וצ"ל דמ"מ קונה הבית לעשר שנים אף שכופר לו שכירות חמש שנים מ"מ יש לו להשלים זמנו ויפרע לו מכאן ולהבא לכן לענין זה לא שייך לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת מאחר שאין מחלוקת בזמן השכירות רק בפרעון השכירות והקרקע שכורה גם לפי דברי המשכיר אין המחלוקת רק בדמים לא יוכל לומר לא תדור בקרקע שלי מאחר שאתה כופר לי חמש שנים וא"כ צ"ע מ"ש המרדכי הובא בש"ך ח"מ סימן שי"ז סק"ה דאם משכיר אומר בי' דנרין השכרתי לך ושוכר אומר בחמשה דהמשכיר מקרי מוחזק וקשה למה יקרא מוחזק הרי המשכיר מודה שיש לו לדור בקרקע ואין מחולקין רק בדמי השכירות ובמעות הוה השוכר מוחזק וצ"ל כיון שזה טוען שירד על דעת שידור בתוכו ביו"ד וכשרוצה ליתן לו רק ה' הרי טוען אין לך רשות לדור בה' כי לא השכרתי לך כן לכן יד משכיר על העליונה משא"כ הכא שמה שרוצה לדור עדיין נותן לו כפי הקציצה ואין המשכיר מכחישו בזה. ולפ"ז נראה אם כבר עבר זמן הדירה ודאי השוכר נאמן על הקציצה שהרי אינו רוצה לדור עוד א"כ ה"ל השוכר מוחזק ונאמן גם על הקציצה אפילו אין לו מיגו כיון שידוע שלא פרע או שנולד ההכחשה ביניהם בקרוב לסוף זמן השכירות וזה טוען ברי שלא קצץ רק חמשה ודאי השוכר נאמן ולא דמי לדלעיל דאפילו בא בסוף חודש כולו למשכיר היינו משום שמתחילה הי' הדין שהקרקע בחזקת משכיר וכבר כלה זמנו ודר בשל חבירו והוה תפיסה מספק משא"כ הכא טוען ברי שלא נתחייב יותר ובדין דר בו כל זמנו ולא דמי להא דלקמן דף ק"י דאף בברי אם קדים מלוה ואכלינהו לפרי דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת אף שהמצוה מוחזק בפירות היינו משום שלפי דברי הלוה אין לו לאכול יותר משתי שנים והוה תפיס שלא ברשות אבל כאן כיון דדר בו כדין וזה טוען שלא קצץ לו יותר שפיר ה"ל המלוה מוחזק וכן נראה מתוך הסברא דאל"כ אם ישכיר אחד בית לחבירו יתבענו מאה מנה שכך פסק לו ואין אונאה לקרקעות ויוכל לכוון באופן שלא יהיה לו מיגו דפרעתי אלא ודאי אין כחו של משכיר רק להוצא השוכר מן הבית כשיכחישנו בקציצה אבל להוציא ממון מן השוכר אין לנו וא"כ צ"ע מה שנראה מלשון הש"ך דהשוכר נאמן במיגו דפרעתי דנראה דאפילו בלא שום מיגו נאמן השוכר שכך קצץ לו דהממע"ה כיון שכבר דר בו דהא כאן מוכח לפי' ר"ח דאפילו מכאן ולהבא אין יכול לדחותו אף שכופר לו וטוען שפרע חמש שנים ונראה שלזה נתכוין המרדכי במ"ש אבל אם שוין הם על הקציצה ועבר זמן פרעון השכירות ואומר שוכר נתתי ומשכיר אומר לא נתת נאמן שוכר בשבועה עכ"ל ודחק הש"ך בפירושי דהא גם במחולקין בקציצה נאמן במיגו ולמ"ש קשה דאפילו בלא מיגו נאמן על מה שדר בו כבר אבל הדבר ברור כוונת המרדכי הוא לפי מה שעולה מפי' ר"ח לפום מאי דפרישנא דאחר ה' שנים טוען פרעתי דנאמן השוכר ודר בו עד תשלום זמנו וע"ז בא המרדכי לומר דאף שאם מחולקין בקציצה מכאן ולהבא שזה אומר קצצת לי בעד הה' שנים יו"ד וזה אומר חמש שאין יכול השוכר לדור בו אם לא יתן יו"ד כדברי המשכיר והטעם שקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין יכול לדור בו רק כפי מה שטוען השוכר ע"ז כתב דאם שוין בקציצה הרי מודה שיש לו לדור מכאן ולהבא בדמים שקצץ אף שמחולק בפרעון על מה שעבר השוכר נאמן אף שהמשכיר צווח שזה דר בו יו"ד שנים ולא יתן שכירות רק בעד ה' דמ"מ על מה שעבר נאמן השוכר ומכאן ולהלאה חושבנא ואין למשכיר טענה שיצא מן הבית כשנותן לו כפי הקציצה מכאן ולהבא ואם חושש לו שיכפור עוד יפרה בו שאל יפרענו אלא בעדים או יתן לו שטר עם נאמנות והדברים ברורים בכונת המרדכי וא"כ נראה דאם נשלם זמנו אפילו בלא מיגו נאמן השוכר שקצץ לו פחות כנ"ל ברור

גמרא שואל אדם בטובו לעולם עיין ברא"ש פי' הרי"ף בשם גאון דאם אמר לו השאילני בטובתך כו' והרא"ש הקשה עליו וכי בשביל שאמר בטובתך יהיה שאול לעולם ועוד למה צריך קנין יותר ממשיכת הכלי ובאמת י"ל דהרי"ף לשיטתיה אזיל דס"ל בר"פ הכותב דקנין לטפויי אתא לכן בכותב לה בעודה ארוסה וקני מידה אפי' מפירי סליקה נפשה. והרא"ש השיג עליו גם שם שאינו מועיל קנין למה שאינו במשמעות הלשון עכ"פ י"ל הרי"ף לשיטתיה ס"ל כיון דקני מיניה לטפויי קאתי ואמרי' שהשאילו כ"ז שיהיה בטובו ורש"י פירש והוא דקני מיניה דאל"כ כלתה משיכה וצ"ע דגם קנין לא מהני אלא מעכשיו כדאיתא בח"מ סימן קצ"ה ובתוס' קדושין דף ס"ג דהא הדר סודר למארי' כדאיתא בנדרים דף מ"ח. ועוד למה לא תועיל משיכה ראשונה שיקנהו מעכשיו לשאלה כמו הקנין והרא"ש הביא ג"כ פרש"י וצ"ע

בגמרא אי דאמר ליה בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים קטן אמאי לא יעשנו גדול. הא דלא מקשי על שנים לא יעשנו אחד וגדול לא יעשנו קטן אפשר דמיירי דכבר נחית לבית וכבר זכה בשיעור מה שהחזיק לכן אין הקושיא רק על אחד לא יעשנו שנים וקטן לא יעשנו גדול מיהו בנ"י הביא דברי ריטב"א דאם כבר נחית לבית אין יכול לשנותו לבית אחר וקשה לפ"ז לוקמה בבית סתם והתחיל לדור בו וכבר כתב הנ"י דמלשון הרמב"ם משמע דאין לחלק ותימא על הסמ"ע סי' שי"ב ס"ק ל"ג שהעתיק דברי הנ"י על לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם. וגם מלשון הרמב"ם נראה דאפילו בית קטן ממה שדר בו קודם שנפל יכול ליתן לו שאף שנתן לו בית גדול יותר הרי נפל ואזדא וע"כ בא בכח השיעבוד שנתחייב לו בית וא"כ סגי בד' אמות

המקבל פרק תשיעי דף קג ע"א בתוספות ד"ה המקבל כו' אותו שנקצץ כו' צ"ע בפסוק יאכלמו כקש וכן בית עשו לקש ובסוכה חבילי קש כו' לסיכוך ואין דרך לסכך גם לעשות חבילות כי אם מעיקר התבן ובר"פ מפנין חבילי קש ובשבת דף קמ"א הקש שעל המטה ואין דרך להניח על המטה רק התבן ולא השרשים שהם קשים. ואפשר לומר כי השורש נקרא קש לכן כשהתבן בכלל עם השורש נקרא הכל קש וכשנחתך התבן מן השורש מובדל כל אחד בשם לעצמו התבן הוא מה שלמעלה והקש הוא הנשרש בארץ לכן חבילי קש הם כשהתבן עם השורש באתרא דנהיג לעקור ועיין מ"ש בסמוך

בא"ד ה"ל למימר דתתקש עכ"ל אפשר לומר דעיקר הראוי לזבל הוא מה שלמעלה מן השורש וכשקוצרין נשאר מה שלמעלה מן השור ג"כ לכן נקט תתבין וכן בעינא תיבנא על של מעלה

דף קג ע"ב גמ' האי אמר בעינן דתינקר ארעאי והקשה מהרש"א ה"ל למימר דאמר בעינא תיבנא. ונראה דנ"מ אם רוצה האריס לקצור חלקו ולעקור של בעל בית דיש לעקור כדי שתנקר ארעיה אפילו חלק המקבל צריך לעקור. ולפ"ז במקום שנהגו לעקור ובעה"ב רוצה שיקצור חלקו של בעה"ב מאיזה טעם אין ביד המקבל לעכב שאין לו שום טעם לעכב שהרי יכול לעקור המקבל חלקו וחלק של בעה"ב נוח לו לקצור ובהכי ניחא שסיים משום דשניהם מעכבין זה על זה והוא שפת יתר ולפ"ז בא להורות היכא שאין טעם לעיכוב אין יכול. ובפשיטות י"ל דנ"מ בזה בחכירות. מיהו הא ליתא כיון דגם בחכירות נותן לה מתוכה כמ"ש לקמן דף ק"ו ע"ב במשנה

בתוספות ד"ה ואזיל כו' תימא כו' וי"ל דהכא איירי שהאריס נותן זרע עכ"ל ויש לדקדק למה נקט דוקא בכה"ג וי"ל דהא נמי רבותא דאף דמה שהאריס נוטל יותר הוא בשביל הזרע שנותן וא"כ באילנות שאינו נותן זרע אין לו ליטול כ"כ וזה קצב לו יותר הו"א אדעתא דלא שקל קמ"ל דמ"מ ה"ל לפרושי ובסיפא נקט הכי אגב רישא

בתוספות ד"ה מנכה כו' ואע"ג דתנן לקמן כו' כיון דאמר לו זו כו' עכ"ל וקשה הא בס"ד לא מפליג בהכי ואמאי לא קשי' ליה ממתני' גופה ולולי דבריהם היה נ"ל דכאן שלא התחילה הפעולה ויש לו מונע מן הדברים שצריך לשדה משא"כ באכלה חגב שעשה פעולתו רק שזרע הרבה ומעט יאסוף בזו חולקין במה שיש

דף קד גמרא ואמאי לימא ליה שמא בעלמא כו' וקשה מנ"ל דמתקרי בית השלחין בית האילן אם אין בו