מעיני החכמה רפז

לא שינה רמ"א מלשון הרא"ש דנקט משכנתא ומ"מ מבואר מדברי הרא"ש דדוקא מחמת דוחקו יכול למכור וא"כ אפשר דבשכירות אפילו שכרו כל ימיו אפשר דאין השוכר נדחה שימצא קונים שיעלו שכר ללוקח ודוקא במשכנתא דסורא נדחה וכפי הנראה מלשון הטור אפילו לא השכינו כל ימיו י"ל שנדחה ואין נשאר רק שנה ראשונה וצ"ע איך לא הרגישו בזה כל האחרונים שאין דברי הרא"ש מתפרשין רק כמ"ש ובלא דוחק י"ל דאין השוכר נדחה כלל וכן לדעת המרדכי שכתבתי אין השוכר נדחה כלל רק אם הוא בענין שיודחה מחמת שיוחלט ביתו של משכיר וממילא יודחה. ולפמ"ש דבהשכירו לזמן אין השוכר נדחה לא משכחת לה כלל שיודחה לפי דברי המרדכי רק כשלא קבע לו זמן וצ"ע וכתב בסמ"ע דמ"מ י"ל שהדין אמת מסברא דבהקדים לו שכרו הוה כשכרו לזמן שאינו מיציאו אפילו נפל ביתו של משכיר ובש"ך השיג עליו דלא אמרינן הדמים מודיעים. ובספר קצות החושן האריך בזה דהיכא דאינו סותר הדברים שאומר לכ"ע הדמים מודיעים והאריך בזה ואני תמה על מרן הש"ך מה ענין זה להדמים מודיעים שזה אינו אלא בקנה דבר ידוע אמרינן שאין הדמים ראיה לזכותו יותר ממה שמובן מן המקח ואפילו אי לא הוה אמרינן הדמים מודיעים במכר שור ונמצא נגחן ולא הוה אמרינן הדמים מודיעים דלרדיא קנה היינו משום שמ"מ נתקיים המקח בשור אבל היכא דנתן מעות לאחד שיתן לו קרקע במעותיו אמרינן מסתמא כפי המעות קנה שהרי לא נודע כמה קנה והמעות מבררין שיעור שקנה ולא נימא כיון דאין אונאה לקרקעות יתן לו קרקע כל שהו זהו דבר שלא עלה על הדעת מעולם ומה שהוצרך רבינו האי לאשמועינן בהך דב"ב דף מ"ג באמר תנו חלק דבמכר אמרינן שקנה כשיעור מעותיו היינו משום דאמרינן דחלק היינו רביע ולא תימא דהוה כאומר בפירוש תן רביע אלא דבמכר משמעות חלק כפי המעות והובא ברמ"א סימן רנ"ג סכ"ג אבל כשאין ידוע כלל מה מכר לו מסתמא מכר לו כפי הדמים וכן בהך שכתב הרשב"ם ב"ב דף ס"א ע"ב במוכר שדה בבקעה גדולה דלא שייך הדמים מודיעים היינו שידוע שמכר לו שדה ואמרינן שלא מכר לו רק שדה אחת אבל בנתן מעות שיתן בהם קרקע פשיטא דאמרינן שכפי מעותיו יתן לו אמור מעתה בהקדים לו שכר לזמן מרובה לא יעלה על הדעת שהקדים לו השכר בשביל יום אחד רק כפי שעור שכירות שראוי ליתן וא"כ ממילא כיון דטעמא דבשכרו לזמן קצוב אין יכול להוציאו הוא משום דבשכירות לזמן קצוב כמכר דמי א"כ כ"ש בהקדים לו השכר שכבר נתן דמי מכירה וזכה בה כפי מה שהקדים מיהו מלשון התוס' ב"ב דף פ' ע"ב שכתבו דבשוכר אינו מקדים לפרוע שמא יפול ביתו של משכיר וקשה כיון דהקדים השכירות הוה כשכר לזמן קצוב ואינו מוציאו אפילו נפל ביתו של משכיר. ואפשר לחלק בין שהקדים לו השכירות בשעה ששכר ממנו או ששכר ממנו סתם ואח"כ פרעו על כל הזמן שאין יכול להוציאו ודחוק הוא ויותר נראה דהתוס' ס"ל כמ"ש המרדכי דאפילו שכרו לזמן אם נפל ביתו של משכיר א"ל לא עדיפת מינאי ובאמת עיקר ראיית הנ"י וכן הוא בחדושי הר"ן מן הירושלמי הנ"ל דאין יכול להוציא השוכר קודם זמנו אפילו מכרו ואין הכרח משם בנפל ביתו של משכיר דבשלמא זה אינו אומדן הדעת דאפשר ימצא קונים אפילו ישאר השוכר בשכירותו אבל בנפל שאין למשכיר מקום לדור י"ל אדעתא דהכי לא השכירו גם מחדושי הריטב"א שבאס"ז משמע דמפרש הירושלמי אפילו לא השכירו לזמן מיהו מפרש"י נראה דעיקר הטעם בשביל שלא עלה על דעתו להודיעו וא"כ בשכרו לזמן לא מהני נפל ביתו דנהי דלא פשע במה שלא הודיעו מ"מ זה כבר שכרו:

וא"כ ממילא בנתן לו מעות השכירות שזכה מצד מעותיו שנתן פשיטא שאין יכול להוציאו ואפילו נתן לו השכירות אחר זמן התחלת השכירות שהרי כפי הזמן שהקדים ודאי זכה בבית וא"כ התוס' שכתבו דבנפל צריך לצאת ע"כ חולקין ע"ז וס"ל אפי' שכרו לזמן בנפל צריך השוכר לצאת ומן הירושלמי גופיה מוכח היכא שיש אונס גדול למוכר צריך לצאת רק מכירה לא הוה אנוס כיון שיכול להניח השוכר משך זמן שכירותו וכדפרישית וצ"ע עכ"פ נראה ברור בהקדים לו שכרו לא גרע משוכר לזמן

בגמרא אזיל קדשה כו' כתב לה גיטא כו' וקשה למ"ד יש כתובה לארוסה אפילו לא כתב לה א"כ הפסיד הכתובה ומצאתי במרדכי דקדק מכאן דאין כתובה לארוסה ואפשר שהיתה בעלת מום וקדשה סתם וכתב לה גיטא וטען שלא ידע במום דקיי"ל כנסה סתם תצא שלא בכתובה

שם אפילו חצר דקיימא לאגרא קצת קשה הא אמרה דלית לה דוכתא לאגורי ואפשר שלכך לא ביקשה להשכיר לפי שהיה דעתה להנשא וצריכה הדירה ואחר שכתב לה הגט שצריכה להמתין שלשה חדשים ימי הבחנה היה לה מקום להשכיר: דף קב ע"א בגמרא וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו עיין י"ד סי' רצ"א שכתב אם הקפיד על מעותיו צריך השני לשלם לו ולפ"ז לק"מ מה שהקשו התוס' ממתירין מבגד לבגד די"ל דכאן אין לו הפסד שהרי ישלם לו הדמים אלא דקשה דמשמע שאם אינו רוצה לשלם לו נוטלה וא"כ קשה מאי קמ"ל ומנכרי נוטלה הא אפילו מישראל אם אינו רוצה לשלם לו נוטלה ואפשר דמנכרי אפילו רוצה לשלם לו נוטלה בידו וכמ"ש רמ"א שם בשם מהרי"ל או דאפי' אינו רוצה לשלם לו אסור ליקחנה רק שיש לו תביעה עליו ומוציא בדיינין שוב ראיתי בב"י בשם ה' מנוח שכתב שאין מוציאין מידו ורמ"א השמיטו ולכאורה אין טעם שלא ישלם לו דמים וראיתי באס"ז בשם ר' אחא משבחא בשאלתות שפירש ימכרנה לו בדמים והריטב"א נסתפק בזה: בגמרא במאי עסקינן. עיין לעיל דף י"א בארוכה

שם כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי כו' צ"ע שהשמיטו הפוסקים דין זה וברא"ש מייתי לה ובאמת צ"ע בטעמא דמילתא למה בדילי מיניה ועלה בדעתי דכיון דיצא לו שם מציאה בעיר יש לפרוש מטעם דכיון דכבר ידע ממנה ה"ל כמו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מיהו שיטת ר"ת בר"פ האומר דבדבר של הפקר לא שייך עני המהפך בחררה ולעיל דף י"א בראה אותן רצין אחר מציאה בעינן עומד בצד שדהו ועמ"ש שם ועיין באס"ז מה שפירש בשם ר"ת שמתיראין מן השלטון וצ"ע והרא"ש הביא הך דמיבדל בדילי

בתוספות ד"ה קולט תימא כו' אמאי שבחצר של בע"ה עכ"ל נראה ליישב דבלא"ה נראה הסברא אהא דר' יוסי בר חנינא דהא מבואר לעיל דף יו"ד דמגביה מציאה לחבירו פליגי בה אי קני חבירו משום דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא דקי"ל דקנה משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וא"כ קשה בחצר שאינו עומד בצדו איך יקנה הא באינו סמוך לו משום שליחות אתרבי כדאיתא בדף י"א ע"ב וא"כ איך יקנה לו הא חב לאחרים ומיגו דזכי לא שייך בחצר וצ"ו דבחצר משתמרת לא שייך חב לאחרים דאין עסק לחבירו ליכנס בחצר חבירו או להושיט ידו שם וזהו סברת ר' יוסי בר חנינא ושקיל וטרי בש"ם אי איתא להך סברא. והנה התוס' ביצה דף ל"ט כתבו דבמים לא שייך חב לאחרים שמצויים הרבה א"כ י"ל ודאי בגללים דמסתמא מפקר להו כמו שפרש"י לא שייך ביה חב לאחרים כלל וא"כ שבחצר שפיר של בע"ה שהרי בסתמא אינו נקרא חב לאחרים אע"פ שעכשיו רוצה זה ליקח הזבל כבר זכה בעל החצר וא"כ י"ל דקולט מאויר היינו שכיון שזה מחזיק כלי בטרם שהתחיל הזבל לירד הרי גילה דעתו שזה רוצה בזבל ממילא מקרי חב לאחרים שהרי זה נותן עיניו בו וא"כ בכה"ג לא קני ליה אויר חצרו כיון שזה מקפיד עליו שיכנס לכלי שלו משא"כ כשכבר ירד לחצר אין לנו לומר שיקרא חב לאחרים בשביל זה שכבר זכה בו מאחר דסתם גללים מפקר להו ומסתמא לא קפיד על אותן שכבר ירדו לחצר וקניא ליה חצירו: ועיין מ"ש מהרש"א דלמסקנא דמוקי ברפת שבחצר לא מוכח מידי ודבריו צ"ע דאפילו ברפת גופיה אי ליתא דרבי יוסי בר חנינא לא קני ליה שלא מדעתו בגמרא והא מבעיא עמ"ש לעיל דף י"ב ישוב דברי התוס' שם

בתוספות ד"ה תרתי כו' אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לא הוה דב"ה כו' עכ"ל צ"ע לפ"ז איך מדייק דהשכיר החצר לא השכיר הרפת נימא דמיירי שלא השכיר החצר כלל רק משום הילוך כניסה ויציאה לא הוה דחצר דב"ה רק שברפת

בתוספות ד"ה פרט וא"ת כו' גזל גמור הוי עכ"ל אפשר ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ו דחצירו לא קני בדבר שאינו רגיל לימצא וא"כ י"ל אי חייבות בשילוח א"כ אין רגיל לימצא שהרי משלחן ומופקרים ועומדין הם וע"כ עיקר הקושיא דאינן חייבות בשילוח דהוה מזומן וממילא נמי גזל גמור הוא וא"ש עוד אפשר לומר דבלא"ה קשה אפילו ליתא לדריב"ח מ"מ איך יתחייב בשילוח הא בשעת שילוח ה"ל חצרו מדעתו. וצ"ל דכיון דחייב בשילוח אינו רשאי לזכות בהם כלל שהרי חל עליו מצות שילוח וא"כ ממילא כשחל עליו מצות שילוח אינו רשאי לזכות בהם כלל וא"כ עיקר הקושיא מכח כי יקרא פרט למזומן שפטור משילוח וממילא קני ליה חצרו

בגמרא והשתא דאמר רב יהודא אסור לזכות כו' אע"ג דמבואר דבחצר אפי' גניבה קני אע"ג דאיסורא הוא י"ל דשם רוצה ליטול של חבירו בע"כ קאי ברשותיה אבל זה מסתמא לא ניחא ליה דליקני לכן לא קני שלא מדעתו וצ"ע

בתוספות ד"ה אי הכי כו' ומשני אאמן פי' ולא אבצים עכ"ל. צ"ע איך יהא אמן טפי אסורה משום דרכי שלום דדעתיה דבעל שובך עליה טפי מן הביצים וכן פרש"י אפילו אאמן והתוס' ס"ל לפי פשט לשון הש"ס דפריך אמאי אסורות משום דרכי שלום דבשביל רגע דיציאת רובא לא שייך לגזור עליה גזל משום דרכי שלום

דף קב ע"ב בתוספות ד"ה ובא כו' תימא דלשמואל כו' ובזבחים אית ליה דבגמר דבריו אדם נתפס עכ"ל וקשה דתקשי להו בפשיטות בלא דשמואל אמאי אמר כאן יחלוקו הא ס"ל בגמר דבריו אדם נתפס ועיין מהרש"א ואפשר דבלא דשמואל לא קשיא להו די"ל דמתני' מיירי שכבר דר בה ועדיין לא פרע והמשכיר טוען ברי שלא השכיר לו העיבור וכיון שצריך לשלם שכירות מחודש עבר ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ור' יוסי לשיטתיה דס"ל בשניהם חשודין יחלוקו א"כ גבי מתוך שאיל"מ י"ל דמשלם פלגא אבל לשמואל דמוקי טעמא דר' יוסי משום דמספקא ליה קשיא להו שפיר: ואפשר לומר דשמואל לשיטתיה דס"ל אין הולכין בממון אחר רוב וא"כ י"ל דלענין איסורא שפיר בגמר דבריו אדם נתפס משא"כ הכא להוציא מיד