מעיני החכמה רפו

בתחילה בחכמה פתח רב לומר זיל שום ליה לעמוד על דעתו אם היה חפץ בנטיעות שהרי הדבר מסור ללב בעל השדה אם חפץ בם ודאייידו על העליונה אלא דהרא"ש פשיטא ליה אפילו גילה דעתו שחפץ בנטיעות מ"מ כיון דאפילו בשדה עשויה ליטע ס"ל דיכול לומר עקור אילנך כמ"ש הרא"ש בהדיא אלא שכך הוא אומר מאחר שכבר נטעת איני רוצה שתעקור לכן בשדה שאינה עשויה ליטע אפילו חפץ לקיימן ידו על התחתונה לכן קשיא ליה אפילו גלי דעתיה מ"מ לא יהיה ידו על העליונה ובאמת מבואר באס"ז דהרשב"א למד מכאן בשדה עשויה ליטע אין יכול לומר לו עקור אילנך כיון דחזינן דבגילה דעתו דניחא ליה ידו על העליונה ש"מ בשדה עשויה ליטע אין יכול לומר לו עקור אילנך לכן הך עובדא ע"כ באינה עשויה ליטע היא ודעת הרמב"ם כפמ"ש המ"מ ס"ל ג"כ דבשדה עשויה ליטע אינו יכול לומר עקור אילנך והב"י סימן שע"ה השיג עליו דהא דכתב הרמב"ם בא"ל עקור אילנך שומעין לו הוא אפילו עשויה ליטע דסתמא קאמר ויש לתמוה עליו דהא בדין ח' כתב בגילה דעתו דידו על העליונה ושם ודאי בכל גווני איירי אפילו אינה עשויה ליטע שהרי כתב זה לבבא בפני עצמה וכיון דס"ל בשדה שאינה עשויה ליטע בגילה דעתו ידו על העליונה א"כ מוכח דלא ס"ל כסברת הרא"ש דהא להרא"ש דוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן דאילו בשדה שאינה עשויה ליטע ס"ל דלא הוה גילוי דעת דהא באמת חפץ להחזיק הנטיעות אחר שנטעו כבר וכ"כ בטור בהדיא דגילוי דעת היינו בשדה עשויה ליטע ומזה נראה שהוכיח ה"ה דעת הרמב"ם דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ולא קאי הרמב"ם רק אמה דסיים בשדה שאינה עשויה ליטע אבל הך דינא דגלוי דעתו דכתב בדין ח' משמע בכל גווני איירי אפילו באינה עשויה ליטע ובזה ניחא מ"ש ה"ה וכן נראה מן ההלכות והיינו ממ"ש הרי"ף בפסקא דיורד לתוך חורבה במאי דסיים אבל אי שביק בעל בנין וגדר ומינטר כו' משמע דבכל גווני איירי אפילו באינה עשויה ליטע וכן נראה מלשון הש"ך סימן שע"ה ס"ק ג' שכתב על לשון המחבר והרא"ש והטור חולקין ע"ז ור"ל דחולקין על מה שסתם דמשמע אפילו אינה עשויה ליטע וכל זה ברור למעיין היטב ובש"ע סימן שע"ה העתיק לשון הרמב"ם ובסמ"ע ס"ק ג' כתב דלא כהמ"מ והעתיק דעת ב"י על הכתוב בש"ע ותימא איך לא הרגיש שסתם בש"ע דלא כהרא"ש ובאמת לפי דברי הרא"ש ע"כ הך עובדא בעשויה ליטע א"כ ע"כ הראיה דמייתי דאילו ס"ל לרב גם בעשויה ליטע ידו על התחתונה לא עדיף גילוי דעת מעשויר ליטע אבל לשיטת הרשב"א והר"ן דמפרשי הך עובדא באינה עשויה ליטע ע"כ מוכרח מן הש"ס דגלוי דעת לא עדיף מעשויה ליטע דאל"כ לא מוכח דרב מודה בעשויה ליטע דהא בגלוי דעת אין יכול לומר עקור אילנך ואם נימא בעשויה ליטע יכול לומר עקור אילנך א"כ מנ"ל ללמוד דרב מודה בעשויה ליטע וא"כ ע"כ מוכרח דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ודברי המ"מ ברורים ומוכרחים נקטינן מיהא שדעת הרי"ף ורמב"ם והרמב"ן ורשב"א ומ"מ ונ"י בשם אחרוני' דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ודברי ב"י וסמ"ע צ"ע

דף קא ע"ב בגמרא פשיטא נפל ליה ביתא כו' זבנה כו' לשון הרא"ש כולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפילו תוך הזמן והכי איתא בירו' כו' עיין הלשון בפסקיו. והלשון מגומגם דמשמע דבסתם יכול למוכרו ובאמת מבואר דזבנה א"ל לא עדיפת מינאי הרי בהדיא שאין יכול למוכרו רק השוכר יושב בתוכו עד תום זמנו ובכה"ג גם בקבע זמן אין השוכר נדחה כדמסיק הרא"ש דאפילו שכרו לזמן אינו צריך לצאת קודם זמנו רק בזמנו וא"כ מה חילוק בין שכרו סתם לשכרו לזמן שאפילו קבע לו זמן יכול למוכרו ג"כ ועוד מה זה שכתב אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו כיון שנשאר השוכר עד כלות זמנו אפילו יש לו מה לאכול למה לא יוכל למוכרו ונראה דמ"ש אין לו מה יאכל יכול למכרו היינו כדמסיק שהשכינו במשכנתא דסורא שהיא ממושכנת לו לעולם כל זמן שלא יפדנה ובכה"ג אמר בירושלמי שלא עלתה על דעתו שימות ברעב וא"כ באינו נצרך כ"כ באמת אם מכרו אן השוכר נדחה ויש לתמוה על רמ"א בסימן שי"ב סעיף א' שכתב בסתם שאם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו משמע אפילו א"צ לו למזונות והרי בירושלמי מבואר דלא עלתה על דעתו שימות ברעב תו חזינא תיוהא בדברי רמ"א במה שנרשם על דין הנ"ל הרא"ש והמרדכי בפרק השואל ובאמת ראיתי חילוק פירושים בין המרדכי להרא"ש שדברי הרא"ש יש לפרשם כמ"ש רמ"א:

אבל במרדכי מבואר דמפרש הירושלמי שהיה ביתו של משכיר שהיה דר בו ממושכנת לעכו"ם כו' ואם לא היה פודהו מיד העכו"ם היתה נחלטת לעכו"ם והוצרך למכור בית זה שהשוכר דר בתוכו כדי לפדות הבית שדר בו ולא ימצא מי שיקנה הבית השני אם לא שיצא השוכר מיד וכל כה"ג אפילו רבי זירא מודה דצריך השוכר לצאת דהוה כנפל ביתא דמשכיר אבל בשביל מזון אין לו למכור עכ"ד בקצרה הנה מבואר דעת המרדכי דבנפל ביתו של משכיר יכול להוציאו מן הבית וס"ל דזה שדר בו אם יוחלט ביד העכו"ם הרי ע"כ יצא השוכר מן הבית השני דהוה כמו נפל ולפ"ז אין חילוק בין ששכרו לעולם אפילו מושכר בענין שלא יוכל לפדותו לעולם כל שאינו בענין שצריך לצאת מן הבית אין מוציא לשוכר תוך זמנו עוד מבואר מדברי המרדכי דס"ל אפילו השכירו לזמן קצוב אם נפל ביתו של המשכיר יכול להוציאו וזה דלא כמ"ש בש"ע שם סי"א דבהשכיר לזמן אפילו נפל ביתו של משכיר אין יכול להוציאו וא"כ אין מפירוש המרדכי ענין לפירוש הרא"ש. גם יש לדקדק בדברי הרא"ש במה שכתב שלא היה בידו לפדותה שלא היה לו מעות וקשה הא יכול לפדותה בדמי מכירה ופשיטא שהיה יכול למוכרה כשיתן לו מעותיו ובלא מעות פשיטא שלא יצא מן המשכנתא. ונ"ל גם מ"ש הרא"ש דבאין לו מה יאכל יכול למוכרו לכ"ע כדאיתא בירושלמי אלא דבהא פליג בירושלמי דר' אמי ס"ל דיכול למוכרו משום דמסתמא לא השכירו ע"ד שלא יוכל למוכרו וימות ברעב לכן יצא השוכר לאלתר ואידך ס"ל דאין זו אומדנא דיכול למוכרו לאחר והלוקח ישאר בזמן שכירותו ויעלה השכר ללוקח דמסתמא ימצא קונים באופן הלזה ואף שיוזיל קצת במקח לא יודחה השוכר מן הבית שאין זו הפסד כ"כ אבל אם הוא ממושכן במשכנתא דסורא שהוא לשנים רבות בנכוי דבר מועט בזה לא יתרצה הלוקח לקנותו שימתין שנים רבות עד תשוב אליו דנכיון אינו רק דבר מועט וכן כשהוא ממושכן לאחד כל ימיו כל זמן שלא יפדנה היינו כשקבע לו זמן לפדותו ועבר הזמן ולא פדאה וא"כ כיון שיושב בה בנכוי דבר מועט בכה"ג ודאי לא ימצא קונים על הבית אם לא שיצא הממושכן מיד ובכה"ג שלא ימצא קונים על הבית אם לא יצא מיד בכה"ג כ"ע מודים באין לו מה יאכל יכול למוכרה ובזה מובן מה שסיים הרא"ש אבל אם הקדים לו שכרו אפילו לשנים רבות אין יכול להוציאו עד שיכלה זמן שכירות שהקדים לו וב"י תמה דבלא"ה בהשכירו לזמן אינו יכול להוציאו קודם זמנו ותירץ ב"י דבהקדים אפילו בלא קביעות זמן אין יכול להוציאו קודם שישלם שעור השכירות ובסמ"ע השיג עליו וכתב דכוונתו אף שאינו נותן שכירות ללוקח ולא נהירא דפשיטא שלא יתן שכירות שני פעמים ועוד איך שייך מה שסיים הרא"ש מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו הא אפילו לא הקדים נמי נשאר עד כלות זמנו אכן הדבר ברור כמ"ש דלכ"ע במוכר מפני דחקו נדחה השוכר או הממושכן רק דהירושלמי ס"ל דמסתמא אין זו אומדנא דיכול למצא קונים שיקנו ויעלו שכר ללוקח רק במשכנתא דסורא שמסתמא לא ימצא קונה שישאר הבית ביד הממושכן בדבר מועט לכן צריך לצאת מיד כיון שזה דחוק למכור וס"ל להרא"ש דדוקא במשכנתא דסורא שאינו מנכה רק דבר מועט לכן צריך לצאת דכבר היה לו הנאה במה שדר בתוכה ולא ניתן כי אם לטובת הממושכן להרויח בדירה הרבה אבל הקדים לו שכרו שנתן לו שכר כדרך השוכרים אפילו לזמן מרובה שבודאי לא ימצא קונה שימתין מלירד בה עד זמן מרובה וא"כ היה הדין שיצא מן הבית כמו במשכנתא דסורא אעפ"כ מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש ויצא לנו מזה שדעת הרא"ש שאם השכיר הבית לאחד על שנים רבות או אפילו כל ימיו וצריך למוכרו אין השוכר נדחה רק שמעלה שכר ללוקח אבל אם השכינו במשכנתא לשנים רבות במשכנתא דסורא שאינו מנכה רק דבר מועט ע"ז בודאי לא ימצא קונים לכן צריך לצאת מן המשכונא מיד אחר שנה ראשונה ועפ"ז יתפרשו גם דברי הטור שכתב בסי' שי"ב המשכיר בית לחבירו כו' לזמן קצוב כו' אפילו העני וצריך למוכרו לאחר אין יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ואם הקדים לו שכרו אפילו לזמן מרובה אין יכול להוציאו ותמה ב"י אפילו לא הקדים נמי אין יכול להוציאו קודם זמן שקבע ודחק לומר דקאי אלא קבע זמן ובסמ"ע השיג עליו כמ"ש לעיל וכבר כתבנו שאין דבריו נכונים אבל הדבר ברור דעיקר הטעם משום שהקונה לא ימנע מלקנות כדפרישית שהרי מעלה שכר ללוקח וימצא קונה אבל בהקדים לו שכרו לזמן מרובה אם ישאר השוכר בבית בלא שכירות לא ימצא קונה שיקנה ולא יהנה מן הבית קמ"ל דלא איכפת לשוכר בזה כמ"ש בדעת הרא"ש והדין שכתב הטור בס"ה ז"ל וכן אם משכנו לשנים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו כו' אין יכול ליקחנו תוך שנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו עכ"ל נראה שנתכוון למ"ש הרא"ש דבמשכנתא דמסתמא לא יתרצה הלוקח ליקח יכול למוכרו אחר שנה דמסתמא לא ירצה ליקח אם ישאר ביד הממושכן לנכות לו דבר מועט ומעתה יגדל נא התימא על הרמ"א שכתב ואם היה מושכר בענין שלא יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למוכרו ולהוציאו מידו ונרשם הרא"ש ומרדכי ולפמ"ש לא נזכר ברא"ש רק משכונא ומטעם שכתבתי שאין הלוקח מתרצה בנכיון דבר מועט אבל בשכירות י"ל שאין יכול לדחות הלוקח כשמעלה לו שכירות ללוקח מיהו אפשר דאין טעמו של הרא"ש בשביל שמעלה שכר ללוקח יתרצה לזמן מרובה דמ"מ לא יקנה כשלא יוכל ליהנות מן הבית זמן מרובה או כל ומי עולם רק מה שזכר הרא"ש משכנתא הוא משום דשאר שוכר שהקדים לו שכרו אינו נדחה כמו שסיים הרא"ש משא"כ במשכנתא שאף שהקדים ההלואה מ"מ נדחה כיון שהוא ממושכן ומנכה רק דבר מועט לשנה ותליא בין זמן מועט או זמן מרובה ולפי דהרא"ש נקט תרי גווני משכנתא דסורא או כל ימיו משמע דמספקא ליה אי בעינן כל ימיו או שנים רבות נמי סגי לכן נקט רמ"א לעולם וקרוב לשמוע שצ"ל ברמ"א ממושכן ונחסר המ"ם והיה רשימה על הנ' וסבר שהוא מושכר וחסר המ"ם ראשונה וכן משמע לשון שלא יכול לפדותו גם מסתמא