מעיני החכמה רפה

חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ע"כ בלא משואיל"מ אינו חייב משא"כ לשמואל דלא דריש שפיר י"ל בכה"ג חייב מסברא ועפ"ז י"ל ודאי במשנה שמפורש שזכה בגדול ואיך לנו לפרש אלא או כפירוש רמב"ן דע"י גלגול נמי מחוייב שואיל"מ או דנפרש כפירוש הרא"ש לעיל דלא אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול וא"כ תקשי מתניתין וע"כ מוכרח לומר דכיון דבלא"ה איכא ברי עדיף א"כ י"ל דמאן דפטר היינו בספק חיוב אבל הכא שקיבל ממנו דמי מכירה ונתחייב לתת לו בדמיו או עבד גדול או קטן והוא צווח שאינו רוצה בקטן כי לא קנה רק הגדול א"כ הו"ל ספק פירעון שהרי איתחזק בחיובא ליתן לו מחיר מעותיו וזה אינו מתרצה בקטן שפיר י"ל דדמי לא"י אם החזרתי וסברא זו מוכרחת אי לא אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול ולפי שכבר ראה הטור בסי' ע"ה מחלוקת הפוסקים אי אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול ובע"כ צריך לפרנס משנתינו באחת משתי פנים או דספק מכירה דמי לא"י אם החזרתי או דאמרינן גם ע"י גלגול משואיל"מ וא"כ הטור נקט לכ"ע היכא דהוה משואיל"מ בשני עבדים ע"כ חיוב כמשנתינו דאי אפשר לחלוק על המשנה והטור מילתא דפסיקא נקט מה שנלמד מן המשנה והיינו בטען שקנה ממנו שני עבדים בכסותם וזה משיב אחד אני יודע והשני א"י שפיר יש לדמותו לא"י אם החזרתי שהרי בודאי קיבל ממנו ונתחייב להחזיר לו מה שמגיע לו בעד דמי מכירה ובמה שמחזיר לו אחד אין זה מתפייס במעות שנתן על שניהם לקבל אחד מחירן לכן ממנ"פ או דאמרינן משואיל"מ ע"י גילגול או דדמי לספק פרעון ומה שתמה בלח"מ למה נקט שני עבדים הא באחד נמי בקטן וגדול שייך ג"כ הך דינא נראה ליישב ג"כ עם מ"ש די"ל דבאחד כיון דהקטן הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין והטור לשיטתיה דס"ל בסימן פ"ח בניזק ברי ומזיק שמא פטור אף מן הקטן א"כ אינו מוכרח דחייב בזה דשמא לא איתחזק חיובא בעבד כלל אבל בשני עבדים איתחזק חיוב שצריך ליתן לו או אחד או שנים והוא נתחייב ליתן בודאי שפיר י"ל דבכה"ג דמי לא"י אם החזרתי ומתוקמא מתני' בעבדים דומיא דפרות כנ"ל להליץ בעד הטור ובזו יש ליישב הא דפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב דבעי למימר דרב נחמן ור' יוחנן ומשני התם אמר לך רב נחמן ושביק ר' יוחנן ולפמ"ש ניחא דר' יוחנן דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לא קשיא ממתני' כיון דמנה אית לה בע"כ לא דמי להיכא דלא הוחזק חיוב כלל וכאמור ורב נחמן ס"ל מקח טעות לגמרי ואינו חייב כלום לכן נקט אמר לך רב נחמן ועוד דרב נחמן דס"ל משואיל"מ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ע"כ בכה"ג נמי פטור וא"ש וכל זה לשינויא שכתבו התוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה אי

בגמרא ה"ד אי דא"ל קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע ויש לדקדק דהא מסיק דפחות מרביעית לא קפדי אינשי וא"כ מצי איירי אפילו א"ל קוץ לאלתר ובגמרא מוקמינן דוקא בא"ל סתמא ונראה דכיון דברביעית יחלוקו א"כ ע"כ הא דאמר פחות מרביעית לא קפדי אינשי היינו היכא דאי קפיד הוה דין דיחלוקו ומגיע עליו פחות מחצי רביעית אין בו קפידא והכא מקשינן שיהיה הכל לבעל הקרקע דהוה טפי מחצי רביעית וא"כ פריך שפיר ומזה מוכח כדעת הרמב"ם בפ"ד משכינים דין י"א שסובר דהיכא דא"ל קוץ לאלתר הכל לבעל הקרקע וה"ה הביא שם דעת הרשב"א דלא קאמר רק שיחלוקו דהא בעל הזתים אמר זתי גדלו ולדבריו קשה מאי פריך הא לא קפיד וצריך לדחוק לדבריו דבא"ל קוץ לאלתר קפיד טפי ובאמת נראה איפכא דאדרבה בא"ל קוץ לאלתר ודינו לקוץ לאלתר י"ל דבלא"ה יש להבין למה בפחות מרביעית לבעל הזתים משום דלא קפדי אינשי נימא דבעל הזתים לא קפיד ויהיו לבעל הקרקע וצ"ל דטפי אמרינן דאחולי אחיל לבעל הזתים שהם על אילן שלו וא"כ בזה שא"ל קוץ לאלתר י"ל דבעל הזתים מסתמא לא קפיד וא"ש מיהו מלשון הרמב"ם משמע אפילו עשו הרבה הכל לבעל הקרקע וע"ז קשה למה לא יהיה לבעל הזתים חלק דהא זיתיו גדלו וצ"ל דכיון שזה מחוייב לקוצצן וזה עושה עמו טובה במה שמניחן ואילו קוצצן לא היה לו פירות א"כ ודאי אפילו הרבה אחיל לבעל הקרקע שהרי בידו של בעל הקרקע לקוצצן וה"ל זה נהנה וגם הוא היה נהנה במה שהניחן שם בעל כרחו

דף קא ע"א בגמרא אלא כי אתא רבין כו' אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע והקשה הראב"ד הא יורד לתוך שדה חבירו ונטעה אם עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה והא נמי עשויה ליטע לא היא דהתם טרח בגווה משא"כ הכא הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות עכ"ד וקשה לדבריו כיון דעיקר תשלומין בשביל שטרח ונטע א"כ מאי קאמר אילו אנא נטעי לאחר שלש מי לא אכילנא הא אילו נטע הוא היה לו הטורח שצריך לשלם אם אחר נטע וא"כ הרויח בזה וצ"ע ועיין בסמוך

בגמרא שנעקרו בגושיהן פרש"י משום דבלא גושין חייב בערלה וברמב"ם פ"ד משכינים דין יו"ד כתב שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו אם אמר זתי אני נוטל אין שומעין משום ישוב ארץ ישראל ואם עקרן הנהר בגושיהן ושתלן יחלוקו כו' כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד כתב ה"ה אם רבינו מפרש כפרש"י דהגושין מצילין מן הערלה א"כ קשה למאי הן של בעל הקרקע הא חייבין בערלה ותמה בלח"מ דכ"ש אם לא נפרש כפרש"י והגושין אין מצילין מן הערלה כ"ש דקשה במאי יחלוקו. ונראה כוונת ה"ה דיש לפרש דכולה מיירי שפטורין מן הערלה אפילו בלא גושיהן וגושיהן היינו באופן שיכול לגדל פירות מחמת הגושין לבד ובלא גושין איירי לחיות ופטור מן הערלה רק שאין יכול לגדל פירות בלא גושין והוא כמו שפירש ה"ה לפרש"י גושיהן דבגושין לחוד אין יכולין לגדל פירות וא"כ לא הוה קשה מידי אבל לפרש"י שבלא גושין חייבין בערלה שפיר תמה במה הוא זוכה וזה ברור בכונת ה"ה וסיים ה"ה אא"כ נאמר שיזכה בעצים והראב"ד השיג עליו למה לא ישלם לו דמי נטיעות ומה שתירץ ה"ה דבלא גושיהן הם יאוש קשה מלשון הרמב"ם שכתב ואם אמר זתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל ואם עקרן בגושיהן כו' משמע דבלא גושין היה יכול ליטלן רק משום ישוב ארץ ישראל וא"כ מהיכי תיתי לא ישלם לו דמי הנטיעות עכ"פ וגם על מ"ש כשנעקרו עם סיוע הגושין נוטל חלקו כיון שהגושין סייעו כבר תמה בכ"מ אי הוה יאוש למה יטול כלום ועל תירוץ השני דבגושין אינו עשוי להובילן למרחוק ג"כ הוא דוחק גדול ואפשר לומר דהרמב"ם מיירי שאין מבורר אם היה בענין שיכול להציל או שהיה כעין אבידה ששטפה נהר והשתא בתוך של שהדין שחולקין א"כ כיון דדינא לחלוק בגוף הפירות והגושין של חבירו ג"כ הוה כמו ממון המוטל בספק ואין שום אחד מוחזק לכן חולקין משא"כ לאחר שלש שאין לו רק תביעת דמים המוציא מחבירו עליו הראיה ושמא היה בענין שהיה יאוש ואין לו אפילו דמי נטיעות וניחא בזה קושית הראב"ד שישלם לו כמו שדה עשויה ליטע ולפ"ז ניחא דכיון דנשארים שלו הוה בעל הזתים מוציא מחבירו ועליו הראיה שלא היה אבידה ששטפה נהר ומ"מ מה שהשיג הכ"מ על ה"ה ופירש דפשיטא להרמב"ם שנותן דמי הנטיעות נראה ברור שלא נעלם זה מה"ה שיש לפרש כן רק דלא ניחא ליה לפרש כן היינו משום שכתב דבלא גושין הכל של בעל הקרקע מיד וקשיא ליה לה"ה הא הן ערלה וע"כ שעצים שלו ואי צריך לשלם דמי הנטיעות הדרא קושית ה"ה לדוכתה למאי הם שלו ומ"מ נ"ל ליישב דקמ"ל הרמב"ם דלא תימא דוקא היכא דנעקרו בגושיהן אין יכול לומר זתי אני נוטל משום ישוב ארץ ישראל דיש להבין מה שייך בזה ישוב ארץ ישראל הא מסתמא נוטל הזתים לשתלן בתוך שדהו כמקדם וא"כ הרי יהיה בתוך שדהו ומ"ל הכא ומ"ל התם וצריך לומר דאם יעקור אותן שמא לא יוכל לכוון שיעקרו עם הסלע ויתחייבו בערלה משא"כ כשהם שם כבר יצאו מידי ערלה וא"כ בעקרן בלא גושיהן היה לו לומר זתי אני נוטל ואני שותלן בתוך שדי ומה לי ישוב ארץ ישראל בשדה זו או בזו קמ"ל. בגמרא תנן התם כו' וקסבר אין קנין כו' ומקבל כחוכר דמי וקשה דהכא קאמר אין קנין ומקבל כחוכר משמע דתרתי בעינן לחיובא ובמסקנא מסיק דאחר פטור משום דיש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי לכן נדחקו התוס' לפרש כמש"ל ואפשר דהא קשה למה יפטר מקבל כיון דאין ברירה איך יתן לנכרי טבל ואין לומר שהוא חלק הנכרי הא אין ברירה וצ"ל אם יש קנין ה"ל חיוב המעשר מדרבנן בעלמא ובדרבנן יש ברירה וא"כ י"ל שפיר דהא בהא תליא אם אין קנין ה"ל החיוב מן התורה לכן מקבל כחוכר דמי דאין ברירה משא"כ למ"ד יש קנין דאין חיוב רק מדרבנן אמרינן במקבל יש ברירה ונותן לנכרי את שלו מיהו הרמב"ם בפ"א מתרומות דין יו"ד פסק דאין קנין ובפ"ו ממעשר דין י"ב פסק כמסקנא דהכא דדוקא חוכר חייב ולא מקבל רק במקבל שדה אבותיו קנסו א"כ ע"כ מטעמא דמקבל לאו כחוכר דמי לחוד פסק דמקבל פטור וכפרש"י ועיין מ"ש בסמוך

בפרש"י ד"ה יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי עיין בתוס' ולכאורה פרש"י מוכרח דהא במציק שהנכרי גזלה ודאי אין קנין דהא קרקע אינה נגזלת וא"כ ע"כ מהך טעמא לחוד דמקבל לאו כחוכר דמי מיפטר ג"כ ולשיטת התוס' קשה מאי פריך מאי איריא מציק נימא דמציק משום דאין לו קנין החמירו בו משא"כ אינו מציק דיש לנכרי קנין לכן מקבל לאו כחוכר דלא החמירו בו. ואפשר לומר דאדרבה במציק כיון דקרקע אינה נגזלת א"כ אין חייב ליתן לנכרי כלום מן הפירות כדאיתא בפ' לולב הגזול באוונכרי רק שנותן לו מחמת אלמות של הנכרי וא"כ אין להחמיר בו יותר ממקבל שדהו של נכרי

בתוספות ד"ה כדי כו' אבל ישראל אחר כו' עכ"ל לכאורה י"ל דישראל אחר לא יקבלנו כלל שהרי קרקע אינה נגזלת והפירות מגיעים לבעלים ויתבעו ממנו הבעלים הפירות ואפילו אי הוה יאוש מ"מ יאוש לא קני ונמצא שהישראל הוא הגזלן כדאיתא פ' לולב הגזול גבי אוונכרי וא"כ מסתמא לא יקחנו

בגמרא איתמר היורד כו' והא דרב כו' זיל שום ליה כו' עיין ברא"ש שכתב שרוב מפרשים פירשו דהכא מיירי בשדה שאינה עשויה ליטע והקשה עליהם הרא"ש א"כ הא דא"ל בתחילה זיל שום ליה ע"כ ידו על התחתונה קאמר וא"כ מאי הא דהדר קאמר ליה כשאמר לא בעינא ובאמת אין זו קושיא דודאי כיון דאם חפץ בה בבירור ידו על העליונה דהא דידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ודאי אם ידעינן שרוצה לנוטעה פשיטא שידו על עליונה רק שיכול לומר אני לא הייתי חפץ לנוטעה משא"כ בחפץ לנוטעה לא גרע מגלוי דעתא וא"כ