מעיני החכמה רפ

שישלם נו"ן תמרים כמו שגזל וצ"ע

בגמרא משא"כ במזיק דלא משלם חומשא תמוה דמה ענין זה להך דקיימי חמשין כו' דבכל דוכתי לא משלם ועלה בדעתי שזה נתינת טעם למה בהקדש משלם טפי מבהדיוט אף דבנזקין הורע כחו של הקדש דבשלמא בגזילה יוכל לומר הילך מ"ט פרוטות וקנה בהם נ' וא"כ פרע מה שנתחייב משא"כ בהקדש כיון שנתחייב נו"ן וחומשן וא"כ אם יתן מ"ט ויקנה נו"ן מ"מ יפסיד ההקדש החומש לכן כיון שלא יוכל לשלם מ"ט צריך לשלם נו"ן וחומשן אלא דבש"ס לא משמע הכי דא"כ לא פריך מדשמואל מדר בחצר חבירו לכן אפשר לומר דהא בהא תליא דבהדיוט י"ל דלא מחייב לשלם טפי ממזיק דאילו הזיק להדיוט לא היה משלם רק מ"ט כדדייקינן משמין בית סאה ויש להבין איך מדמי היזיקא דממילא לגזלן אלא דה"ק כיון דמזיק הדיוט לא משלם טפי רק כמו שמין בית סאה א"כ לענין גזלן נמי ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שיכול לומר לו יהיה שהזקתיך לא הייתי צריך לשלם יותר משא"כ בהקדש אי אפשר שחיוב התשלומין כמו מזיק כיון דמזיק פטור לגמרי וא"כ ע"כ חיוב התשלומין הוא לפי מה שגזל לעצמו ונהנה א"כ ממילא לא דמיא לנזקין דע"כ חיוב התשלומין לאו ממזיק אתי משא"כ בהדיוט י"ל שאינו חייב בגזלן טפי ממזיק דלנגזל לא איכפת בין גזילה להיזק דדמי לזה נהנה וזה לא חסר לכן ס"ד כיון דמזיק הקדש פטור וגוזל חייב מדמי לזה נהנה וזה לא חסר דיש לחייב בהקדש ג"כ שאין א הענין מצד שהפסיד ההקדש רק מצד מה שגזל להקדש

בתוספות ד"ה פרט עמ"ש בב"ק דף ט': בא"ד כיון דמתרומה ילפינן לא לחייב אהנאת הקדש כו' עכ"ל אפשר לומר דמוכח דלענין זה לא ילפינן מתרומה והוא דהא קשה בכל התורה כולה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב והקשו התוס' בקידושין הא במעילה ה"ל זה נהנה השליח והמשלח מתחייב ותירצו דמתחייב מהגבהת השליח וא"כ אי ילפי' מתרומה גם לענין זה א"כ אין חיוב במעילה רק באוכל של הקדש וא"כ תקשי איך הוה שליחות במעילה הא ה"ל זה נהנה וזה מתחייב דהא בהגבהה לא הוה מתחייב אי הוה ילפינן מתרומה אע"כ מדרבי רחמנא שליחות במעילה ש"מ דלא בעינן אכילה

בגמרא מתקיף לה רב ביבי כו' נימא אנא חדא חדא הוה מיזבננא כו' וקשה איך יוציא ממון מספק דשמא בפעם אחת הוה מזבין להו ואפשר הקושיא אם זה טוען ברי חדא חדא מזבננא ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משואיל"מ ואף דשמואל גופיה לא ס"ל משואיל"מ מ"מ הקושיא לדידן דבהך דהכא קיי"ל כשמואל כמ"ש הפוסקים

בגמ' לא מההיא הדר ביה כדרבא דאמר רבא הדיוט שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. לכאורה תמוה מה ענין זה להך דלעיל דמשלם נו"ן דהא אפילו לא היה משלם רק מ"ט היה הדין שיתחייב כאן כיון דכהדיוט מדעת דמי ונראה דהא בהא תליא דהא דכהדיוט מדעת דמי היינו משום דדעת הקדש להחמיר שלא יהנה אדם כמ"ש התוס' בב"ק א"כ דעת הקדש הוא להחמיר כאילו רצה לזבנינהו חדא חדא שלעולם דעת ההקדש להחמיר על ההדיוט ובהדיוט אילו קים לן דמזדבני חדא חדא היה חייב נו"ן אלא דדעת ההדיוט לא הוה בהחלט דשמא ימכרם במ"ט כאחד אבל ההקדש דעתו לחייב כאילו מכרן חדא חדא עיין מ"ש לעיל

בגמ' אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא כו' בפרש"י אהדרו ליה ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק דברי רש"י צריכים ביאור דמשמע לכאורה מדבריו שאם שברוה קודם יום השוק שלא היתה שוה רק ארבע מ"מ אם עבר יום השוק משלמין ה' ולא ידעתי שום טעם למה ישלמו יותר ממה ששוה בשעת שבירה וראיתי בס' קצות החושן ביקש לומר הטעם משום גורם לממון ולא נהירא דהא אפי' מבטל כיסו של חבירו פטור כדאיתא בסימן רצ"ב ובש"ך ס"ק ט"ו כ"ש כאן דלא ברי היזיקא כלל שכבר היה אפשר לו לקנות אחרת בארבע ולמכרו ביומא דשוקא בחמשה וכי בשביל שעברו יום השוק נקנסינהו. אלא נ"ל דמיירי ששברוה סמוך ליום השוק ולפרש"י הסוגיא מיירי כששוה בשעת שבירה ג"כ ה' דודאי דרך חנונים להזמין סמוך ליום השוק ולא להטפל ביום השוק לקנות יין ולמוכרו וכשהוא סמוך ליום השוק באמת שוה ה' אלא דס"ל לסוגיא כרב הונא בב"ק דף י"ב דס"ל או כסף או מיטב ואם יש לו כסף צריך ליתן לו כסף וכשיטת ר"ת שהביא הרא"ש ב"ק שם והשתא קמ"ל דכאן א"צ ליתן לו ה' זוזי שהרי באמת אינו שוה ה' זוזי רק בשביל שנמכר ביום השוק בה' א"כ כל שנותנין לו חביתא דחמרא אין לבקש חשבונות רבים לנכות אגר טרחיה וכו' רק כשמחזירין לו חבית יין הרי הוא מפוייס שהרי ע"ד כן קונה החנוני יין למכרו בחנות ובעבר יום השוק צריכין ליתן לו ה' ואין יכולין לומר נמתין עד יום השוק שיהיה שוה ה' שהרי עכשיו אינו שוה אלא ד' וקמ"ל אף דאחר יום השוק הוא בנמצא לקנות בד' כיון דאז קודם יום השוק שוה ה' למכרו ביום השוק צריך לשלם ה' ואע"ג דפשיטא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה י"ל דהיינו בדבר שאינו עומד להפחת משא"כ זו החבית ידוע שאחר יום השוק לא שוה רק ד' קמ"ל דמ"מ צריכים לשלם ה' דכיון דביומא דשוקא מזדבן בה' הרי הוא שוה כ"כ למוכרו לאחדים לכן לא מנכה לו רק אגר טרחיה וגם דברי הרמב"ן שבפ' המפקיד בההיא תורא גם הם מתפרשין כן שהרמב"ן כתב כיון דלית ליה ככי ושיני לא היה יכול להמתינו על יומא דשוקא וכל מה שאדם מוכרו מקמי יומא דשוקא בפחות מדמיו הוא מוכרו כו' עכ"ל. מבואר כוונתו דמה שמוכר קודם יום השוק מוכרו בפחות מדמיו משמע דחושבין הדמים כמו ששוה ביומא דשוקא והיינו משום שאין דרך למכור קודם יום השוק ומי שמוכר מחמת דוחק קודם יום השוק מאחר שאין ראוי לשהותו ממילא מוכרו בפחות מדמיו אבל מה שראוי לשהותו עד יום השוק אין מזלזלין בו למכרו בפחות והיינו ודאי סמוך ליום השוק אבל רחוק קודם יום השוק ודאי הוא בנמצא לקנות בזול לכן אם עבר יום השוק כיון שכבר הוא בנמצא בזול צריך ליתן לו כשעת פשיעה שאז היה שוה ה' אף שישוה סמוך לשוק אחר ה' א"צ להמתין ועיין מ"ש בסמוך ואין לבדות חדשות

בפרש"י ד"ה אבל כו' וכי מהדרי כו' ולא למכור יין כו' פרוטה פרוטה כו' עכ"ל וכתב בספר קצות החושן ומשמע שגם ביום השוק אינו שוה חמשא רק למי שרוצה למכרו פרוטה פרוטה אבל כשרוצה למוכרו בבת אחת אינו שוה חמשא לכן הקשה דלעיל מבואר דלא מצי למימר אנא חדא חדא מזבננא והניח בצ"ע ולא דק דלעיל מיירי שהיה מוצא לקנות חמשים במ"ט פרוטות אבל כאן דיומא דשוקא מחמת רבוי אוכלסין אפילו ירצה לקנות חבית כאחת לא ירויח לו החנוני יותר מאגר טרחיה וכך הוא משלם לו גם בשעת שבירה אינו בנמצא לקנות בפחות כדפרישית בסמוך לכן מחשב שויא כמו ביום השוק אבל אם בשעת שבירה בנמצא לקנות בפחות פשיטא שלא ישלם יותר ממה ששוה אז ואין לבדות חדשות ואפשר לומר בדברי רש"י דאף שאם היה לוקח כאחד היה נשכר בפחות מ"מ החנוני שאומנתו בכך ואם שבר החבית ויושב בטל צריך לשלם לו מה שהרויח מדין שבת כמו בהדקיה באנדרונא בפרק החובל דף פ"ה דחייב ליתן לו דמי שבתו ואף דכתב הרא"ש בהיה כבר בחדר אינו אלא גרמא שם לא הזיקו כלל אבל כאן ששבר חבית של יין שהיה החנוני מיטפל בו למוכרו בה' צריך ליתן לו כמו שהיה מוכרו וא"כ ממילא לעיל בחביצא לא ביטלו ממלאכתו בכך ולהכי נקט חנוני דדוקא בחנוני משערין ההיזק ושבתו יתן וצ"ע. והרמב"ם כתב בהך עובדא והועתק בש"ע ח"מ סי' ד"ש ז"ל והסבל ששבר חבית כו' לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר לו חבית של יין או ישלמו לו ד' כו' ואם החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו ג' עכ"ל ותמהו עליו הא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והמ"מ כתב כיון דלאו גזלן גמור הוא אין לו להחזיר אלא חבית ובס' קצות החושן תמה דגם בשומר קיי"ל ס"פ המפקיד כשעת הוצאה מן העולם ולא ידעתי מאי קשיא ליה הא שם בשולח יד מיירי דהוה נמי גזלן והמ"מ לא אמר רק בקרה לו הפסד בפשיעה. אלא הא קשיא דמלשון הרמב"ם משמע אפי' שברו קודם יום השוק ואז אינו שוה רק שלשה וא"כ למה יהיה חמור מגזלן וצ"ל דהמ"מ מפרש דשיברו ביום השוק ואינו במשמע לשון הרמב"ם ובש"ך כתב דהרי"ף והרמב"ם מיירי בשברוה בשאר ימים ע"ש ור"ל הך בבא דאם החזירו לו בשאר ימים מיירי ששברוה בשאר ימים אבל הך דמשלמין ד' ע"כ בשברוה ביומא דשוקא ואין לשון הרמב"ם משמע כן דתליא בחזרה והנלענ"ד בישוב דעת הרי"ף דגרס ובשאר יומי מהדר ליה ד' וכתב הרא"ש לא ידעתי פירושו ונלענ"ד דבלא"ה לעיל ס"פ המפקיד פליגי ר' עקיבא וב"ה ורבי עקיבא ס"ל כשעת התביעה משלם אלא דרבא פסק כב"ה דמשלם כשעת הוצאה מבית בעלים והנה ר' עקיבא דיליף מקרא דמשלם כשעת תביעה אע"ג דגלי קרא מ"מ טעמא בעי וע"כ הוא שחייב לשלם כפי מה ששוה בעת הצריך לו וקבעה התורה לשום כשעת תביעה דמסתמא צריך לו והשתא חידש לן רבא דדוקא היכא דיש שומא ידועה לדבר משלם כשעת הגזילה אבל בחבית דבשאר יומי מזדבני בג' וביומא דשוקא בד' ודבר ידוע הוא הזמן ששוה יותר ופחות לא דמי לשאר גזילה שיש לה שומא והיוקר והזול במקרה אבל זה שידוע שומתו כפי הזמן והנה מאחר שראוי לשהותו ליום השוק אין לעמוד על שויא אם נימא דבאמת שוה ד' אלא דמי שמוכר מקודם אוזילי אוזיל אבל שויא ד' או י"ל דאין לשומו רק ג' ומה שביום השוק שוה ד' היינו בשביל האוכלסין מוסיפין על שויא וגם בחנוני ידוע שצריך לו כיומא דשוקא לכן ניתן לזה משפט אחר למיזל בתר שעת תביעה ואם תבע החנוני ביומא דשוקא צריכין לשלם לו כשעת תביעה דבהא פסקינן כר' עקיבא מאחר שהפסד החנוני ביום השוק מבורר אזלינן בתר שעת תביעה והיינו מ"ש הרמב"ם אם החזירו לו והיינו אפי' שברוה קודם יום השוק כיון שאין לחנוני חבית אחר למכור הרי הפסידו מבורר ואם תבען אחר יום השוק אין משלם רק ג' דאז בנמצא בג' ומסתמא לא היה צריך לו אבל אם תבעו ביומא דשוקא אף ששברוה קודם אינהו דאפסידו אנפשייהו שלא החזירוהו קודם ולחנוני הפסיד שאין לו יין ביום השוק ותבעו על זה לכן בהיה לו יין אין טעם שישלמו לו יותר שהרי אינו שוה לו יותר שהרי יכול למכור שאר היין ובזו עלו דברי הרי"ף והרמב"ם כהוגן ונכונים יותר מכל הפירושים

דף ק ע"א במשנה המחליף פרה בחמור פרש"י להכי נקט המחליף אבל כו' מחליף כו' לא היה צריך למשוך הפרה או החמור כו' ובשפחה נקט המוכר דמעות קונות עכ"ד וקשה דלפ"ז הפרה ברשות מוכר קאי דאי ברשות לוקח היה נודע וא"כ היכא פריך בש"ס ליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא הא ודאי ברשות מוכר לא שהרי