מעיני החכמה רעט

לכאן כיון שכבר עברה רגע שלא היה לו שום דבר עליו וצ"ל דמילתא דפשיטא דמ"מ עכ"פ השמירה מוטלת עליו ומה בכך שכלה זמן השאלה הרי עדיין שומר הוא עכ"פ ואפשר דמשמע ליה דהא תמוה לכאורה למה קבע הך בעיא אחר משנה זו שאינה מדברת משאילה בבעלים לעיל בתר משנה ראשונה דריש פרקין ה"ל לאקבועי לכן י"ל דבכוונה קבעה הש"ס כאן דמוכח דשכורה שקיימת לא מקרי הודאה במקצת אף שעכ"פ מודה באחת הוה ליה הילך דברשותה דמרה קאי מבעיא לן מ"מ לענין שכירות בשאלה דלא הוה כאילו כבר הדרא לביתו של שואל דלענין שאילה בבעלים אכתי ברשותיה דשואל קאי אף דלענין הודאה הילך מקרי וא"כ משמע דמיירי ששכרה אחר שכלו ימי שאילה

בתוספות ד"ה שאלה כו' וא"ת דאמרי' לעיל כו' עכ"ל. אפשר דשם מסתמא מוחל שכירות דמעיקרא ומחזיק שכירות דעכשיו שהיא בבעלים ואין לומר א"כ בכל מקום שנשאל לו אחר התחלת השכירות נימא שמוחל התחלת השכירות דהא ליתא דא"כ לא יחזיק גם מכאן ולהבא שאין לו זכות רק מכח שכירות ראשונה משא"כ הבעל שמוחל זכות השכירות לגמרי שעכשיו זוכה בלא שכירות מתקנת חכמים

בתוספות ד"ה ה"ג כו' ותימא כו' הא כיון דשאילה שבאמצע לא חשיבה בבעלים כו' עכ"ל. נראה ליישב פרש"י דהא דשאילה לא חשיבה בבעלים הוא משום דבשאילה איכא חיוב נוסף שהוא אונסין וחיוב זה הוא שחל עליו מחדש לכן לא חשוב בעלים דעל חיוב זה לא שייך שנפטר כבר מיהו זה דוקא בשכרה ושאלה שבא החיוב על השאילה אבל אם לא קרה אונס בשאילה כיון דקיי"ל משעת אונסין הוא דאישתעבדו נכסים כדאיתא בב"ק דף קי"ב וא"כ כשעבר השאלה בלא אונס איגלאי מילתא שלא הועיל תוספת החיוב כלל וכשחזר לשוכרה שפיר י"ל דשייך בקמא ואתיא שכירות לדוכתה וזה נוח יותר ממ"ש התוספות לפרש משום תרי שייכי דאינו סברא כלל שמ"מ נמשך הפטור בבעלים. ובזה ניחא מ"ש לעיל דתמוה שבעיות אלו מקומן אחר מתני' דריש פרקין ולפ"ז ניחא דהשתא קנו מקומן לפמ"ש המפורשים דהא דשקיל וטרי בש"ס לעיל למ"ד אוקי ממונא בחזקת מריה ולא דמי לא"י אם החזרתי משום דמשעת שכורה הוא דאשתעבדו נכסי וא"כ שפיר מצא מקום למבעיא הך בעי' רביעית משא"כ אי הוה אמרינן משעת שאלה אשאעבדו נכסי לא היה מקום לבעי' רביעית שכבר חל עליו אחריות שאילה שלא בבעלים ודברי רש"י נכונים

במשנה השואל את הפרה כו' א"ל השואל שלחה לי כו' ביד עבדך ביד שלוחך כו' עיין באס"ז בשם הראב"ד שהביא קושית הצרפתי דאם אמר לו שלחה ביד שלוחך איכא שאילה בבעלים שזה משאיל לו שלוחו שילך עם פרתו ולעיל מיבעיא לן דף צ"ו אם אמר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אי חשיב שאילה בבעלים ותמהני למה לא הקשה על עבדו דפשיטא לן דיד עבד כיד רבו ובמתני' נקט נמי עבדך ואפשר לומר עפמ"ש בהג"א אם תפס המשאיל אשתגריי"ף לא הוה שאילה בבעלים שעשה לתועלת עצמו ע"ש א"כ י"ל גם כאן כיון שנותנו לעבדו שיזכה בה השואל א"כ מתחייב באונסין מיד שיצאה מרשותו וה"ל תועלת המשאיל שיתחייב באונסין קודם שיהא לשואל הנאה לכן לא הוה שאילה בבעלים ועיין בתוס' לקמן דף הסמוך ד"ה באומר הכישה ליישב זה

דף צט ע"א בתוספות ד"ה אמר שמואל פר"ח דשמואל פליג כו' עכ"ל משמע דהתוספות פוסקין כשמואל דבהכישה במקל אינו חייב ולקמן סוף עמוד ד"ה כך משמע דמחלקין בין ש"ח וש"ש שחייבין אפילו בהנח לפני אבל שואל משמע דלא מחייב באונסין אלא במשיכה והה"ד בהכישה במקל אינו חייב באונסין למאי דפסקו כשמואל לכן לא הבנתי מה שהקשה בש"ך ס"ס ש"מ על הרב רמ"א דבסימן רצ"א הביא דעת הרא"ש דמיד שנסתלקו הבעלים משמירה חייב וכאן סתם כדעת הרמב"ם דבהכישה אינו חייב והכישה כ"ש הוא מהנח לפנשי ולק"מ דלענין שמירת ש"ח הרי גם התוס' פשיטא להו דמיד שנסתלקו הבעלים חייב בשמירה והיינו משום דכיון שנסתלקו הבעלים על פיו ממילא לא יניח ממון חבירו לאיבוד אבל לענין אונסין אינו חייב רק במשיכה לכן שפיר סתם רמ"א כדברי המחבר בהכישה שדעת הרא"ש יחידאה היא אבל לענין שמירה בש"ח שפיר הביא דעת הרא"ש שכן דעת התוס' ג"כ ולא תליא זה בזה ודברי הש"ך צ"ע ולענין שמירת ש"ח באמת הכישה במקל כ"ש הוא מהנח לפני כמ"ש הש"ך

בתוספו' ד"ה באומר הכישה כו' ואע"ג שעבדו מוליכה לא הוה שאילה בבעלים עכ"ל לכאורה קשה כיון דבהכישה במקל והיא תבא אכתי ברשות בעלים קאי והשאלה לא התחילה עד שעת משיכה א"כ לא הוה השאלה בבעלים דכשמשך כבר פסק מה שעבדו היה במלאכתו בשעת שאילה ונראה דהתוספ' ס"ל דמ"מ כיון דחיוב אחריות התחיל משמסרה ליד עבדו נהי דאח"כ נעשה שואל לא גרע משאלה בשכירות דשייכין אהדדי מיהו אפשר דדוקא שאלה בשכירות שייכא ששניהם זכות אחד להם לענין המלאכה אבל שאלה בשמירה לא שייכא כיון שהוא ענין אחר לגמרי ובזה יש ליישב מה שהקשיתי במשנה על הראב"ד וגם בחדושי הר"ן שהקשו דתפשוט ליה ממתני' דע"י שליח לא מקרי שאילה בבעלים שהרי מסרה לשלוחו להוליכו וכתבתי דקשה תקשי להו מעבד לרב דבעבד ודאי ה"ל בבעלים ולפ"ז ניחא די"ל דס"ל בעבד כיון דאינו מתחייב רק מטעם הכישה במקל ולא קני לה אינו בכלל שאילה בבעלים דכשבאה השאלה כבר פסק הולכת העבד משא"כ בשליח שקנאה מיד במשיכתו בשביל השואל שפיר קשיא ליה שיהיה שאילה בבעלים וכן תירץ הר"ן באמת דבאמר שלחה לי לאו שליחות הוא רק מדין ערב חייב באחריות הילכך ליכא שאלה בבעלים דכי מטי לידיה והוה עלה שואל גמור לאו עמו במלאכתו הוא עכ"ל ומ"מ צ"ע מי גרע הערבות דשאלה מגוף השאלה שאילו היה שואל גמור היה פטור ועכשיו שהוציא הממון מרשותו וזה לא זכה יתחייב טפי שלא יועיל לפטרו אפילו בבעלים וזהו לא מסתבר כלל ועוד למאי דקיי"ל דתיקנו משיכה בשומרין למה לא יזכה לו השליח שלא יוכל לחזור עוד מן השאילה וממילא יהיה שאילה בבעלים מאחר שהוא שלוחו של משאיל ועיין בראב"ד שחילק בין הלשונות דנשאל ע"י שליח היינו שא"ל היה במקומי אבל כאן הם שלוחים של השואל שמזכה לשואל על ידם ובאמת נראה גם בעבד אין כונתו שיהיה העבד נשאל למלאכתו של שואל רק כונתו שיזכה לו העבד ויהיה שלוחו של שואל אף שאינו מועיל ע"פ הדין מ"מ לאו שאילה בבעלים הוא וא"כ צ"ע מה שחילקו התוס' בשואל את עבדו ה"ל כשואל שתי פרות דאכתי תקשי איך מפרשין בשלח ע"י שלוחו דמבעיא אי ע"י שליח הוה שאילה בבעלים וכן בעבד עברי וצ"ל דהתוס' מחלקין בין כשזוכה לו ה"ל שלוחו דשואל משא"כ בעבד שאינו זוכה לו לכן הוצרכו לומר דעבדו כבהמתו וצ"ע:

בגמרא אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו בקע בו קנאו כו' אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה כו' אלא לחזרה. ויש לדקדק מאן פליג לרב הונא דקונה לענין אונסין מיד ומ"מ מצי הדר ביה דילמא לא חייבה התורה שואל רק משום דקני ליה ולא מצי הדר ביה:

וצ"ל דמשמע שואל דומיא דשאר שומרין שחין להם דבר לעשות בגוף החפץ מ"מ לענין שלא יחזור בעינן קנין גמור אלא דיש לדקדק למה יגרע ממתנה שנקנית במשיכה לכ"ע וראיתי להריטב"א באס"ז שכתב דס"ל משיכה במכר ומתנה דרבנן ולא תיקנו בשאלה ואכתי קשה לדעת התוס' דבמתנה ליכא מעות משיכה קונה לכ"ע כמ"ש התוס' בע"א דף ע"א והריטב"א גופיה מייתי לה לעיל בשמעתא דמעות קונות וא"כ קשה למה לא יקנה הנאה זו של שאלה במשיכה כמו שקונה גוף החפץ במתנה ובסוגיא משמע דלכ"ע אינו קונה גוף החפץ רק מטעם תקנה שתיקנו משיכה בשומרין ואפשר דשאלה דמיא למכירה כיון דאיכא קנין כשהתחיל לבקע בו מיהו הריטב"א כתב דמן התורה אין זה קנין רק תקנת חכמים ועיין תוס' ב"ק דף ע"ט שהקשה על זה דא"כ איך מעל המשאיל הא מן התורה לא קני ליה ועיין פרש"י שם שפירש תיקון משיכה בשומרין שלא יתחייב השומר עד שימשוך ובמ"מ בפ"ב משכירות דין ח' משמע דהא דמחייב שומר משעת משיכה הוא מתקנת חכמים וצ"ע א"כ שומר דאורייתא במה מתחייב כיון דמשיכה לא הוי רק מטעם תקנה וצ"ל כשמסתלקין הבעלים חייב בשמירה מן התורה וא"כ משמע כדברי הרא"ש דמיד שנסתלקו חייב בשמירה וכמ"ש התוס' לקמן כיון דמשיכה מדאורייתא לא מעלה ולא מורדת וצ"ל שתקנת חכמים הוא שלא יתחייב קודם משיכה וכן משמע לשון רש"י בב"ק וצ"ע למה יתקנו חכמים לפטור השומר משמירתו:

בגמרא ופליגא דרבי אמי עיין מ"ש לעיל דף מ"ג

בתוספות ד"ה וחבירו כו' וע"כ נראה כו' יצאה כל הנאת ביקוע לחולין כו' צ"ע כיון דבדאורייתא אין ברירה איך יבקע בו כיון דפתיך ביה הקדש ועיין משנה למלך בפ"ו ממעילה בארוכה ואין להאריך כאן

בתוספות ד"ה כך וכו' ואי אשואל קאמר מדאוריית' נמי לא קני אלא במשיכה עכ"ל הא דפשיטא להו דשואל לא מיחייב בסילוק הבעלים היינו כדפרישית לעיל דמשמע דוקא בהכישה פליגי אבל בסילוק לכ"ע אינו חייב באונסין ודברי הש"ך ס"ס ש"מ צ"ע וכמ"ש לעיל וכ"נ מדברי הרא"ש

דף צט ע"ב בגמרא כך שכירות כו' עיין נימוקי יוסף בשם הסכמת אחרונים דהה"ד שכירות מטלטלין והסכימו אחרונים ובפ' הזהב בעובדא דשומשמי כתב דקונה ובח"מ סימן קצ"ח הביא דבריו בשם י"א בלי חולק

בגמרא אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי כו' להקדש משלם נ' וחומשייהו ויש לדייק כיון דקיי"ל שוה כסף ככסף ואפי' פדיון הקדש דכתיב בהדיא ונתן הכסף וקם לו מ"מ נפדה בשוה כסף כדאיתא בערכין דף כ"ז א"כ ישלם נו"ן תמרים ולא יצטרך להפסיד פרוטה ודוחק לומר דמיירי שהוקרו תמרים דא"כ לא תליא כשעת גזילה רק כשעת הוצאה מן העולם כדאיתא לעיל דף מ"ג בתברה או שתיה לכן נראה אדרבה דמיירי שהוזלו תמרים ואי אפשר לכוון החשבון שיהיו שוין למכור לאחדים ושירויח הפרוטה ובהכי ניחא דנקט תמרי דוקא ולא נקט בכל פירות ולפ"ז י"ל דתמרים לא שכיח שיהיה באחת פרוטה כדאמרינן בקדשה בתמרה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי משמע דלא שכיח שתהא תמרה ש"פ וכיון שאינו רק במקרה המקרה לא יתמיד וכבר הוזל בשעת תשלומין לכן אי אפשר לו לפרוע בתמרים כעין שגזל. ולפ"ז אם לא הוזלו באמת סגי