מעיני החכמה רע

בלא ידע הבעל שהפרה שכורה או שאולה פטור אפילו מפשיעה הא באמת אינו שלה ומסתמא אמרינן דנכנס תחתיה והיה סבור וקיבל על אחריות גניבה ואבידה ואין לומר דהוה פשיעה בבעלים דלפי האמת שהפרה אינה שלה לא שייך פשיעה בבעלים שהרי הוא בע"ד של שומר הראשון וכמ"ש בש"ך ואם איתא דאף בלא ידע מתחייב בגניבה ואבידה אמאי לא יתחייב בגניבה ואבידה כיון דלפי האמת אינה של אשתו ולא מסתבר כלל שהוא ישתמש בה ויהיה חיוב גניבה ואבידה עליה דנהי דתיקנו שלוקח הוא מ"מ הלוקח לא לקח רק זכותו של הראשון וחובתו של ראשון אע"כ אינו מתחייב אם לא קיבל שמירה וא"כ גם ביורשים כסבורים של אביהם למה יתחייבו באחריות שהרי הבעל אינו חייב באחריות בשביל שלא ידע ולא קיבל עליו אחריות ולמה יתחייבו היורשים שלא ידעו שהוא פקדון כלל לכן צ"ע לענ"ד

בתוספות ד"ה אמר בסה"ד דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר עיין מהרש"ל דבגמרא אמרינן דהתירא נמי לא ניחא ליה דלקני ונראה דלא קאמר בש"ס טעם זה אלא בלקחתן ונתנתן לו כיון דסבורה שהוא שלו ולא נתנתן רק בע"כ מפני שהם שלו

בגמרא בעל מעל לכשיוציא כו' לכאורה פשיטא ושמעתי לפרש כשיוציא במזיד מעל למפרע משעה שלקחן כיון דניחא ליה דליקני ואין זה נכון שימעול למפרע בשביל זה חדא דאכתי לא נפיק מחזקת כשרות ועוד ל"ל לכשיוציא אפילו עדיין לא הוציא ואומר שרוצה לקנותן ימעול וגם לשון הש"ס מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ואפשר דקמ"ל אם הוציא פרוטה לקנות בו מחט הנה אין לבעל רק קנין פירות א"כ לא נהנה ש"פ וצ"ל דכיון שהוציא פרוטה הוה כאילו הוציא בשליחות האשה עכ"פ כיון שעל ידו יצא הקדש לחולין אף דהנאתו אינו שוה פרוטה חשבינן כאילו נעשה שלוחה על הקרן דשליחותה קעביד ומעל על פרוטה כמו מוציא מעות הקדש לחולין אף שלא הוציא הפרוטה לצרכו לבד

בגמרא איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי משמע דשלא מחמת מלאכה פשיטא דחייב ועיין ברא"ש שהביא מחלוקת בכחש שסופה לחזור דיש פוטרין משום דאין שבח בבהמה ויש מחייבין שבהמה עומדת כל שעה למכור וקשיא לי הא בגזל בהמה והכחישה בכחשא דהדר יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ו ע"ב ושומר נמי יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ח ע"ב ובדף מ"ה וא"כ איך יתחייב על כחש שסופו לחזור מי גרע מגזלן וגם בש"ך סימן שס"ג השיג על מהרש"ל שביקש לחלק בין שומר לגזלן ועיין תוס' פ' הכונס דף נ"ו ע"ב כתבו בפשיטות דשומר חייב על כחשא דהדרא ולא דמי לגזלן דאינו חייב על כחשא דהדר כיון שקיבל שמירה שאין השומר קונה בשינוי לכן חייב לעולם אפילו אכחשא דהדרא וי"ל גם הני פוסקים ס"ל כן

בגמרא מכלל דכי מתה מחמת מלאכה חייב ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ן למה פטור במתה מחמת מלאכה מי גרע ממתה כדרכה דבבית המשאיל היתה מתה ג"כ ותירץ דפשיעה דמשאיל הוא שידע שאין יכולה לעשות מלאכה לא היה לו להשאילה וא"כ י"ל דמבעיא בכחש בשר מחמת מלאכה אי מקרי פשיעה דמשאיל גם בהא דאפשר שאצלו לא היתה רגילה להכחש מחמת מלאכה שאילו היתה רגילה להכחש לא היה משהה אותה למלאכה כלל דבשלמא במתה הבהמה היה לו להרגיש שאין כח לבהמה לעשות מלאכה אבל בזה שתכחש מחמת מלאכה כיון שאינו מזיק לגוף הבהמה איך ירגיש שוב ראיתי באס"ז הביא בשם הרשב"א דלכך פטור במתה מחמת מלאכה כיון דדרך ליכחש מחמת מלאכה ולא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלא קפיד אכחשא גם אהא לא קפיד דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ע"כ וצ"ע לדבריו היכא מדמינן לקמן בשונרא דאכלוה עכברי למתה מחמת מלאכה דשם לא שייך כחשא וע"כ לומר כדברי הרמב"ן ובאמת לפענ"ד גם דברי הרמב"ן דחוקים וכי המשאיל מחוייב לבדוק הבהמה קודם שישאלנה ואם עבד בה שנים רבות ולא הזיק לה המלאכה מה ה"ל למיעבד והנלע"ד בזה דבלא"ה הקשו התוס' פ' נערה דף מ"ח אהא דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ הלוקח בהמה ונטרפה יהיה מקח טעות ותירצו דמסתמא נכנס לספק זה אפילו היה מתנה שיהיה באחריותו והנה גם בשואל שחייב באונסין אף דודאי אילו ידע שתמות לא היה שואל כלל וצ"ל דמ"מ נכנס לספק זה ואילו היה רוצה להתנות שיפטר באונסין לא היה משאיל לו כלל לכן מחלק לעיל בין אונסא דלא סליק אדעתיה וס"ד לפטור בשבוי'. והנה במתה מחמת מלאכה ודאי הוה שאלה בטעות שאילו ידע שאינה ראויה למלאכה לא היה שואלה כלל ומסתמא המשאיל לא סליק אדעתיה כלל שתמות מחמת מלאכה דאי הוה מסיק אדעתיה לא היה משאילה א"כ י"ל שאפילו היה מתנה בפירוש ליפטר במתה מחמת מלאכה לא הוה איכפת למשאיל כלל שהרי למלאכה השאילה ובאמת נראה בלא"ה סברת התוס' דבלוקח בהמה יש לתלות דמזל לוקח גרם האונס כמו בנאנסה אחר אירוסין דאמרה ליה נסתפחה שדיך משא"כ בכתב לה כתובה וגירשה מן האירוסין אין שעבוד הכתובה תולה בגירושין שנאמר שמזלו גרם וכן בשואל שחייב באונסין תלינן האונס במזלא דשואל כיון שחייבתו התורה עליו משא"כ במתה מחמת מלאכה שהוא מחמת גריעותא דבהמה לא תלינן במזלא דשואל ואע"ג דבלוקח בהמה אינו פטור במתה מחמת מלאכה אפילו קונה לרדיא היינו משום שנסתלק ממנו לגמרי ואדעתא דהכי קנה כמ"ש התוס' אבל בשאלה שעיקר הבהמה למשאיל לא חייבה התורה רק באונס שאינו מחמת גריעות הבהמה דתלינן במזלא דשואל משא"כ באונס שגרמה גריעות הבהמה שאינה ראויה לדבר ששאלה הוה שאלה בטעות ולא נתחייב כלל בזה שבא האונס מכח גריעות בהמת המשאיל ואין לנו לומר שזה מקפיד דוקא שישלם לו אף אם תמות מחמת מלאכה שאין זה בדין שלא תהא הבהמה ראויה לשאילה וזה יתחייב באונסים וכן מורה לשון הש"ס לאו לאוקמה בכילתא שאלה ומ"מ גם לסברא זו יש לחייב בשואל בהמה ומוליכה בדרך ידוע ובאו לסטים שם יש לחייבו דיש לתלות ג"כ במזלא דשואל שאין גריעות הבהמה גורם אונס זה וכמ"ש בש"ך סימן ש"מ סעיף ג' וכן עיקר וניחא הכא בפשיטות דכחשא למתה מחמת מלאכה דמיא שזה בא מגריעות הבהמה שנכחשת מחמת מלאכה שאין דרך בשאר בהמות ועיין דף הסמוך

דף צז ע"א בגמרא ההוא גברא דשאיל שונרא כו' כה"ג מאי וכתבו התוס' תימא מאי קמבעיא ליה וכו' עכ"ל ולפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דמתה מחמת מלאכה פטור משום דהוא פשיעה דמשאיל וא"כ י"ל דפריך כה"ג מאי אי חשיב בכה"ג פשיעה דמשאיל שהרי אצלו לא מתה ולא ה"ל לאסוקי דעתיה כדמסיק גברא דקטלוה נשי כו' ולדעת הרמב"ן קשה קצת לפי האמת כיון דגברא דקטלוה נשי לית דינא א"כ לא ה"ל למשאיל לאסוקי דעתיה ולא הוה פשיעה דמשאיל אבל למאי דפרישית לעיל ניחא דכאן אונסא דלא סליק אדעתיה דשואל דיהא גברא דקטלוה נשי לכן לא נתחייב בזה שהוא מחמת גריעות הבהמה

בגמרא א"ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו אדרבה כו' דאילו אנא מצי אישתמוטי כו' וקשה דנהי דמצי לאשתמוטי הרי צריך ללמוד האחרת ואטו אם שכר למלאכה שיעשה אי זה מלאכה שירצה בשבילו אטו לא הוה שאילה בבעלים וא"כ אכתי שאול גם הוא וראיתי בס' מקור חיים שביקש לפרש דמיירי שהתנדבו ללמוד לזמן מה כיון דהשתעבדות שניהם שוה הנאת שניהם שוה רק בשביל שיכול לישמט נקרא שאול לו ולא נהירא כלל דמ"מ זה נשתעבד גם לזה דהא גם בשמור לי ואשאילך מקרי שמירה בבעלים לגבי תרווייהו כדלעיל דף פ"א וגם לא חילקו בכך כלל ועוד קשה למה איהו שאיל להו ביומי דכלה הא ביומא דכלה אינהו נמי שאילו ליה שהרי אם התלמידים רוצים ללמוד מסכת אחרת מוכרחים ללמוד הלכות רגל וע"ז כבר אמרתי ע"פ מה דאיתא בברכות ר"פ כיצד מברכין דאמר רבא לתלמידים במטותא מינייכו לא תיתי קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי דלא תטרדו במזונייכו כולה שתא וא"כ י"ל שלכך אין תלמידים שאולים לו ביומא דכלה וכן מבואר בב"ק דף קי"ג דלא קבעינן זימנא ביומי ניסן וביומי תשרי מ"מ קשה מ"ש הרא"ש דאם הדבר תלוי ב שניהם ששניהם אין יכולין לשנות המסכתא אין שאולין זה לזה כלל וקשה למה לא יחשבו שאולין מ"ש משמור לי ואשמור לך והנראה ליישב הכל אחר העיון ויתיישב לשון איקפד רבא וא"ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו ויש להבין על מה מצאה הקפידא מקום לנוח הא דינא קאמרי לכן נראה דודאי מצד מצות הלימוד לא מקרי השתעבדות כלל כי מצות ה' הוא מיהו מי שאין כוונתו בלימוד לשם שמים רק לחכמה בעלמא שייך ביה השתעבדות כמו ביתר מלאכות וא"כ צדק בלשונו באשר שהם חשבו כי הלימוד הוא למלאכה ללמוד חכמה כיתר חכמת חיצוניות ח"ו לכן אמר לאפקועי ממונאי בעיתו נראה לימוד שלכם כלימוד מלאכה שאינה של מצוה דהלימוד שלשם מצוה אינו בגדר מלאכה שהרי מושבע ועומד על זה ללמוד וללמד ואינו מצד מלאכה דמלאכה לא מקרי רק מה שהוא מצד השתעבדות הפועל למי שנשתעבד לו אבל מה שלומד אינו בשביל השתעבדותו לתלמידים רק בשביל השתעבדות שמים לכן אמר אדרבה אתון שאילתון לי שהרי במצות הלימוד שנינו משועבדים לשמים אבל השמטה ממסכתא למסכתא שאין בזו השתעבדות לשמים לאיזה מסכת בפרטות וא"כ מה שצריכין ללמוד מה שלומד הרב זו מקרי השתעבדות שאינו נוגע בהשתעבדות לשמים לכן אמר דמ"מ ביומי דכלה שאיל הוא להו כיון שבע"כ צריך ללמוד מה דשייך ליומי דכלה וזה אינו נקרא השתעבדות לשמים שעכ"פ במקום אחר אם לומד מקיים ג"כ מצות הלימוד ומה שמוכרח ללמוד מה שרוצה התלמיד הוא השתעבדות הרב לתלמיד לכן צדקו דברי הרא"ש כששניהם אין יכולין להשתמט אין הלימוד רק מצד המצוה ואין לכל אחד עילוי על חבירו לא מקרי השתעבדות דלא מיקרי השתעבדות רק מה שהוא חוץ מן המצוה ומה שאין התלמידי' שאולים לרב משום שאם התלמיד רוצה ללמוד מסכת שאינו מעין יומי דכלה הרב מכריחו ללמוד מה שהוא ליומי דכלה זה לא נקרא השתעבדו' רק שאין הרב משועבד ללמוד מילתא אחריתי ביומי דכלה ואין זו בשביל שיעבוד התלמיד לרב רק שהרב אינו שאול לו רק למס' יומי דכלה ואינו יכול להשמט ואין הרב משועבד לשואל שלא כענין אבל בשאר יומי מה שהרב מצי לאשתמוטי ממסכתא למסכת הוא בשביל עלוי הרב על התלמיד זה נקרא השתעבדות וביומי דכלה שמכריח התלמיד להרב להלכות יומי דכלה הרב נקרא משועבד שהרי צריך ללמוד עמו אף שהרב כבר הוא בקי