מעיני החכמה רסח

בכלל פרוטה היא דבשלמא אלרבעה ולהראות אין תימא כ"כ די"ל כיון דאין דרך הבעלים להשאיל עם שאלה זו ולא הוה כדשיילי אינשי אף שיהיה הוא חייב באונסין דלאותו דבר ששאלה הוה כמו כל הנאה שלו אלא שאין שאילת הבעלים נטפלת לשאלה זו שאין דרך לשאול על כך אבל בפחות מש"פ דטעמא משום דלאו ממונא הוא ולא משום דלא שיילי אינשי א"כ לא מסתבר כלל שיהיה סברא להחמיר בה יותר מפרוטה לכן פירושו נראה יותר דהרמב"ם פשיטא ליה דודאי על גוף השאלה אין חיוב אונסין דלרבעה ולהראות ופחות מפרוטה לאו ממונא הוא רק הבעיא אם זו נקרא שאלה בבעלים במה שהבעלים נשאלו לו להנך מילי דקחשיב ונ"מ אם שמר לבעלים פקדון אחר אם זה נקרא שאלה בבעלים אבל על הפרה עצמה ששאל ודאי לא מחייב בכה"ג כנ"ל וצ"ע או אפשר דתרווייהו מבעיא ליה אי בכה"ג מקרי שאלה ואי מקרי נמי בבעלים והא בהא תליא רק כעת השמיענו רבינו כזאת דאם לא מקרי שאלה גם בבעלים לא מקרי ונ"מ לשמור פקדון אחר ולפ"ז אין מחלוקת כלל בין הרמב"ם לרש"י דהרמב"ם קמ"ל שדבר הלמד מענינו ומיירי ששאלה בבעלים לאותו דבר עצמו וכן נ"ל עיקר

בגמרא שאלה לעשות בה פחות מפרוטה קשה לי א"כ ליחשבה בפ' הזהב בהדי חמש פרוטות שאין שאלה לפחות מש"פ וכה"ג הקשיתי גיטין דף י"ב על פרש"י

שם שותפין ששאלו כו' א"ד בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר בנמוקי יוסף כתב דמלשון הרי"ף משמע שפטור מכולו ותמוה דבש"ס איתא בהדיא בההיא פלגא מיהת מיפטר ודוחק לומר דה"ק כיון דפטור מפלגא דומה לחצי בקר. והיה נ"ל ליישב דלכאורה אין טעם לפוטרו מכולה ואמרתי ליישב דלעיל דף ח' אמר רמב"ח ממתני' שם המגביה מציאה לחבירו קני חבירו דאל"כ תעשה כמו שמוטלת ע"ג קרקע ודחי רבא דילמא משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב פטור ושותפין שגנבו חייבין הרי חזינן דטעמא דשותפין שגנבו הוא משום מיגו דזכי לנפשיה היינו חיוב אחריות חייב נמי לחבריה וא"כ י"ל בשותפין ששאלו שחייבין באחריות היינו ג"כ מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כמו שותפין שגנבו וא"כ ממילא אי חד מיפטר גם השני לא נתחייב כדאיתא לעיל בחרש שהגביה מציאה עם פקח מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח וא"כ ממילא מיפטר מכולו אלא דרמב"ח לשיטתיה דס"ל בע"כ דלענין חיוב אחריות שאני ושותפין שגנבו חייבין מטעם שחיוב אחריות קונה לשניהם א"כ כאן נמי דמי לענין חיוב אחריות בהא שפיר מחייבינן להו טפי אף דלא שייך דחייב לנפשיה לכן לא מספקא רק אי מיפטר אפלגא משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שותפין שגנבו חייבין באחריות רק משום מיגו דחייב לנפשיה אי מיפטר מפלגא מיפטר מכולו וא"ש וכן י"ל לפמ"ש לעיל דרמב"ח ס"ל משעה שנאנס נשתעבד א"כ לא שייך לומר שלא זכה כיון דאין השיעבוד רק משעת אונסין חייב עכ"פ פלגא מי שאינו שאול לו משא"כ הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דפסקו משעת משיכה אשתעבד נכסיה ממילא היכא דפטור מפלגא פטור מכולה מתוך שזה לא נתחייב גם זה לא נתחייב ולפ"ז בהך דשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ודאי אין ספק רק על פלגא דודאי אידך שותף לא איכפת ליה במה שנשאל לו חבירו ויותר נראה דכן נמי לענין חיוב האחריות לשניהם דכשהוא בלא בעלים הרי שניהם מקבלין חיוב האחריות משא"כ כשנשאל לו אחד מן השותפין מתוך שלא קנה השותף הנשאל את השעבוד של אחריות גם השני לא קנה ופטור לגמרי כיון דבשעת משיכה לא זכה זה בשעבוד נכסים גם זה לא זכה כיון דבשעת משיכה לא זכו ועמ"ש לקמן ע"ב ודע שכתב הרמב"ם שם בדין השותפין ששאלו כו' ה"ז ספק שאלה בבעלים לפיכך אם מתה אינה משלם ואם פשע בה חייב לשלם והוא תמוה כיון דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור למה יתחייב בספק פשיעה בבעלים ובמ"מ כתב דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל פושע מזיק הוא ואין בזה טעם דסוף סוף אחר שפטרה התורה פשיעה בבעלים למה יתחייב בספק והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דבלא"ה השיג עליו הראב"ד בפ"ב משכירות דאי פושע מזיק הוא למה פטור בבעלים ובש"ך סי' ס"ו דחוק דלאו מזיק ממש הוא אלא כמזיק וזה הוא דחוק ואין בו טעם בפרט ששפתי הרמב"ם ברור מללו בפ"ב משכירות שכל הפושע מזיק הוא לכן לפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים דודאי ע"כ הא דפושע הוא מזיק היינו מאחר שקיבל עליו לשמור ופושע בו הוה מזיק דאילו לא קיבל שמירה אין חיוב פשיעה עליו אף דמזיק חייב אף בלא קיבל לשמור והיינו משום דלא רמיא עליה השמירה אינו בגדר מזיק אבל מי שהוטל חיוב השמירה עליו אם לא שמרו הוה מזיק וחייב מסברא. ומעתה נראה בודאי שמירה בבעלים דאימעט מקרא דמקרא נדרש לפני פניו ג"כ א"כ אחר שכבר פטרתו התורה וזה נתן לו לשמור ע"פ דיני התורה וא"כ מיעטא התורה בבעלים הוה כאילו לא קיבל עליו לשמור וממילא אינו בגדר מזיק שהרי זה יודע שאינו מחוייב הנפקד לשמרו יותר מאיש אחר אחר שכבר פטרתו התורה מדין השמיר' ואין לנו עסק במה שרצון התורה לפטרו דבלא"ה שמירה בבעלים ע"כ גזירת הכתוב הוא שהרי יותר כל הנאה שלו אם הבעלים עושין עמו גם מלאכה בחנם ואעפ"כ פטרתו התורה לכן אמרינן שבבעלים נסתלק חיוב שמירה ממנו לגמרי ומי שלא קיבל חיוב שמירה שאינו מוטל עליו לשמור אינו בגדר מזיק כלל וכמ"ש בש"ך על הך דלשמור ולא לחלק וממילא י"ל להרמב"ם דמאחר דמי שקיבל שמירה ופשע הוא מזיק אלא שבמה שכתבה התורה בפירוש לפטור אמרינן דהתורה סילקה ממנו דין שמירה לגמרי וכאיש אחר הוא אבל בעבדים ושטרות י"ל דנהי שנתמעטו מדין חיוב שומרין אבל מדין מזיק לא נתמעטו ואין לנו לומר שלא הוטלה השמירה עליו כלל כיון שזה אינו מוכרח מן המיעוט וכיון דאמרינן דעכ"פ שמירה מוטלת עליו והתורה לא מיעטה רק התשלומין ממילא כשהוא מזיק לא נתמעט שכל מזיק חייב אפילו לא היתה כתובה פרשת שומרין כלל מי שמסר שלו לאחר לשמרו והניחו והלך הרי הוא מזיק אלא דבבעלים חשבה התורה שאין מוטל עליו חיוב שמירה כלל ולאו שומר הוא וכיון דלא הוטלה השמירה עליו יחושו הבעלים לעצמן לשמרו והוא פטור אפילו מפשיעה. ומעתה צדקו דברי הרמב"ם בהני שהם ספיקא א"כ ע"כ לכתחילה ודאי מוטלת השמירה עליו דשמא לאו בבעלים הוא וכיון שעכ"פ הוטלה השמירה עליו מספק ממילא מזיק הוא שהרי אין יכול לומר שלא חלה השמירה כלל מספק שהרי בודאי לכתחילה צריך לשומרו א"כ ממילא אחר שהוטל עליו השמירה מקרי מזיק שאין לומר שזה נתנו ע"ד שלא יצטרך לשמרו ודברי הרמב"ם נכונים ועמוקים הם

בתוספות ד"ה שאל מן האשה תימא דמה כח כו' ולבעל יש לו כח להשאיל בלי רשותה עכ"ל נראה ליישב אפילו נימא דיש כח לבעל להשאיל בלי רשותה מ"מ אם בא להשאיל בעצמו אין לו רשות להשאיל בלא רשותה כיון דמיפטר אפילו מפשיעה א"כ אין לו רשות להשאיל כלל דשמא יפשע ולא יצטרך לשלם ואפילו אם לגבי בעל חשיב פשיעה בבעלים מ"מ ודאי הבעל נזהר לשמרו בשביל פירות מירושה משא"כ אם ישאיל לאחר בבעלים שיפטור האחר ודאי אין לו רשות רק אם האשה נתנה לו רשות להשאיל

בגמרא א"ל רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל כו' מסתברא יד עבד כיד רבו הרי"ף דייק מזה דלא מהני שאילה בבעלים בשליח ותמהו עליו דילמא בעבד פשיטא לן ובשליח מספקא לן ואפשר להליץ בעד הרי"ף לפי שיטתו שסובר דבעיין דלעיל בשאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם הוא ליפטור מן הכל א"כ ודאי משמע ליה דשלא מדעת השותף אין לו רשות מסתמא שיהיה שאלה בבעלים שיופסד שותפו וע"כ איירי מדעת השותף קאמר שנתרצה השותף שישאיל לו חבירו וא"כ לא גרע משליח כיון דעביד לדעת שותפו וא"כ מוכח דע"י שליח לא הוה שאלה בבעלים אלא די"ל דנשאל לו אחד מהם לא מיירי שהשותף עצמו נשאל לו רק שמסר לו עבדו ובעבד הוה מצי למימר דהא דלא הוה שאלה בבעלים ע"י שליח הוא משום דהא דלא הוה שאילה ע"י שליח היינו משום דהשליח אינו עושה לדעת משלחו רק אדעתא דנפשיה דאי בעי לא עביד משא"כ בעבד דבע"כ עביד בכח רבו בכה"ג ה"ל שליחות טפי א"כ אפילו שלח עבדו מדעתו ודעת חבירו י"ל לגבי דידיה שפיר הוה שליחות שיכול לעשות בעל כרחו של העבד משא"כ לגבי חבירו אף שנתרצה מ"מ לא הוה שליחות דאין שליחות לעבד רק לגבי רבו כיון דבע"כ עביד לא גרע מחצר דלעיל דף י' דבע"כ מותיב בה חשיב שליחות טפי אבל השתא דמסיק דיד עבד כיד רבו א"כ ע"כ ע"י שליח לא הוה שאלה בבעלים דהא ע"כ ידע השותף ממנו ועביד ברשות השותף א"כ לא גרע מדין שליחות אלא ודאי לא מהני שליחות לענין שאילה בבעלים

דף צו ע"ב בגמרא בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו כו' אי שואל הוה שאילה בבעלים היא ויש לדקדק דילמא נ"מ אם פרה זו היה לאשה בשותפות עם אחר ולמאי דאמרינן לעיל דכולו שואל בעינן א"כ הכא לאו כולו שואל הוא ואפשר דמכאן הוכיחו הרי"ף והרמב"ם דבעיין דלעיל אי פטור מן הכל דא"כ י"ל דהכי קאמר לפום חורפא דאת"ל דפטור מן הכל שאילה בבעלים הוא משא"כ אם נימא דלא מיפטר רק מפלגא א"כ איכא נ"מ לאידך פלגא אם משלם לשותף של האשה מיהו הא ליתא דלגבי האחר ודאי ה"ל שואל דבשלמא לגבי אשה י"ל דשוכר הוה א"כ לגבי האחר ודאי שואל הוה ועפ"ז אפשר לומר דהא דמבעיא לעיל בשאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם אי הוה שאלה בבעלים דלאו כולו בעליו הוא היינו כששניהם בשאלה אבל אם האחד בשכירות ומאחד שאל מקרי כולו בעליו שהרי שואל כולו וא"כ כאן בשאל מן האשה אי שוכר הוה ולגבי השותף ודאי ה"ל שואל מקרי שכירות בבעלים לגבי אשה כיון דלהשותף נקרא שואל ונגד האשה ה"ל שוכר ואכתי איכא נ"מ לענין אם שואל הוא חייב בחלק האשה דלאו כולו בעליו הוא וי"ל דמ"מ כיון דאין החיובים שוין דלאשה אין חייב רק לשלם הגוף דהפירות שלו ולאחר משלם הכל וא"כ לגבי אשה מקרי כולו בעליו מאחר דלענין קנין פירות לחודיה אינו מתחייב לאחר כלל ואין החיובין שוין לא שייך לומר כיון דלגבי אחר לא הוה בבעלים גם לגבי אשה לא יוחשב בבעלים כיון דאין שוין בחיוב וצ"ע ועוד מקשין העולם לדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן רצ"א בשומר שמסר לשומר אי הוה גרועי גרעיה אפילו השומר הראשון היה בבעלים חייב א"כ נ"מ לענין שאם מסר לש"ש דאי שואל הוה לא מיפטר מטעם בבעלים כיון דגרעיה לשמירתו משא"כ אי ש"ש הוה פטור וע"ז אמרתי לפמ"ש לעיל דלגבי אחר אפילו אי ש"ש הוה נמי חשיב גרועי לשמירתו אם מסר לאחר דהא הבעל לעולם נזהר בשמירה