מעיני החכמה רסד

בגמרא ש"ש בשכר לכאורה קשה למה נשתנה דין הש"ח מדין הש"ש כיון שחוזר ונוטל השכר למה אינו מוטל עליו להציל ועלה בדעתי לומר דבש"ש ודאי לא יפסיד שאף אם יאמר הבע"ה איני מאמינך כמה הוצאת ושמא קדמת בחנם לגמרי מ"מ בש"ש שחייב לו עכ"פ השכירות והוה בעה"ב מודה במקצת ומקרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל שמתוך שאיל"מ משא"כ בש"ח שבלא ראיה לא יהיה נאמן לומר שקידם וא"כ יפסיד משלו ואף שיכול לטעון על החפץ עד כדי דמיו מ"מ יצטרך לישבע עכ"פ כדעת הגאונים משא"כ בש"ש שהבע"ב ע"כ חייב לו שכרו והו"ל מתשאיל"מ ונוטל בלא שבועה. מיהו בח"מ סל"ג ס"ט איתא דגם רועה צריך לישבע בנק"ח עד כדי דמיהן ואפשר לומר דבש"ש מחוייב להציל אף שלא יוציא בלא שבועה משא"כ בש"ח אין צריך להציל כיון שיצטרך שבועה ולפ"ז אם הרועים רוצים לסמוך לקבל פירעון מן הבע"ה שלא יצטרך לו להקדים מעות ולא לישבע י"ל גם בש"ח מחוייב להציל שהרי רוצים לקבל שכרן מבעל בית ומאי איכפת ליה שפוסק להם שכר כיון דאמר ששכרן יהיה על בעה"ב ולפ"ז היכא דחשיד על השבועה אין צריך לשכור אנשים דשמא לא יאמין לו ונמצא נפסד משלו וא"כ י"ל דקמ"ל דאף הרועה נאמן בשבועה וכשינויא דש"ס לעיל דף ו' דבבהמות אחרים לא הוה חשיד ולא אמרי' סתם רועה פסול רק בבהמות שלו וא"כ א"ש ג"כ הא דנקט רועה לרבות' דהרועה נאמן ג"כ בשבועה בבהמות אחרים

בתוספות ד"ה איבעי כו' נראה דלא חשיב לה פשיעה כו' וסבר רב פפא כו' לאו פשיעה כו' והרמב"ם וח"מ סי' שצ"ד פסקו דבאמת גם בהך דפ' הכונס הוה פשיעה וכן בהך דרועה בח"מ סל"ג סי"א כתב ג"כ דהוה פשיעה ולשיטת הרמב"ם והמחבר הוה פשיעה כפשוטה לשיטתייהו ומה שלא הגיה רמ"א שם צ"ל דלענין ש"ש אין נ"מ אם הוא פשיעה או כעין גניבה ואבידה מיהו בש"ש שהיה לו לקדם ברועים ומקלות בשכר נראה דגם לשיטת התוס' הוה פשיעה גמורה כיון שמוטל עליו לעשות הדבר בשכר ודאי הוה פשיעה שהרי האונס מבורר לפניו ויכול להציל כמה שמוטל עליו למה לא יוחשב פשיעה דבשלמא הכא לא אסיק אדעתיה שיבא האונס ומעשים בכל יום שעוברים ואין אחד מהם נופל לנהר ובזה ניחא הלשון ידעית בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא ור"ל כי מאחר שאין דרך לעשות כן שהרי אין כל רועה יכול לטרוח ולהטפל בעדרו כ"כ וא"כ ס"ל דמשום הכי הוה אונס אבל ר"פ ס"ל דמבעיא לנטורי נטירותא יתירתא לפי שיטת התוס' אבל הרמב"ם שפסק גם בניזקין כן ע"כ ס"ל דהוה פשיעה גמורה אבל בהך דהיה יכול להציל בשכר כיון שמוטל עליו ודאי פשיעה גמורה הוא ועם מ"ש נדחה מה שביקש בעל קצות החושן בסוף סי' ס"ו לדחות דברי ד"ז הגאון בתומים על דברי התוס' לעיל בפרק הזהב שהם דברים של טעם ומה שדחה הוא אינו כלום ונעלם ממני שהרמב"ם לשיטתיה מחשיב גם זה לפשיעה וא"כ לשון הרי זה פשע כפשוטה ובהך דש"ש שיכול לקדם בשכר גם התוס' יודו בכך כדפרישית דודאי הוה פשיעה ועמש"כ במשנה הסמוכה ומה שדייקו התוס' מדמייתי לה הכא עיין מהרש"א ואינו מוכרח גם י"ל כי היכא דביכול לקדם ברועים גם בש"ח הוה פשיעה כיון שיכול להציל גם כאן נחשב פשיעה מה שיכול להציל אף שהוא בטורח גם לפי שיטת הרמב"ם שסיים אע"פ שנאנס בעת הנפילה הואיל ופשע בשמירתן תחילה משמע דחשיב ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס

בגמרא רצה נשבע צ"ע כיון דהוכר הגנב למה מניחין אותו לישבע שהרי ברור הדבר והוה שבועה לבטלה לפיר"ח לעיל גבי משכון בדף ל"ד ע"ב ד"ה שמא מיהו יש לחלק היכא דיש הפרש שזה רוצה תשלומין מיד וזה אינו רוצה ליתן בשעה שהוא רוצה לא גרע מאם יש להם הכחשה על הזמן דאיכא שבועה כדאיתא בח"מ סע"ג ס"ג ולפ"ז מש"כ בח"מ ספ"ז סעיף ל"ג אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר צ"ל שיתברר מיד שאין נ"מ בזמן וצ"ע

במשנה אבל הוליכן למקום גדודי חיה וליסטים אינו אונס צ"ע הא אין לך פשיעה גדולה מזו ותימא על התוס' שהקשו כן אסגפה ולא הקשו אהא דהוליכן למקום גדודי חיה ואפשר לומר דקמ"ל דאפילו היה במקום שלא שכיח רק זאב אחד וכדומה שיכול להציל ולא שכיח שיהיה שני זאבים או שיש בנמצא לקרוא מלא הרועים וכשכולם שם לא יגורו מן האונס קמ"ל כיון שיכול לרעות במקום שלא היה שכיח כלל לא הוה אונס ואפילו באו שני זאבים נמי חייב

בתוספות ד"ה סיגפה כו' תימא פשיטא דפשיעה גמורה הוא כו' עכ"ל ולדידי קשיא איפכא דלמה לא אומדין אם מתה מחמת הסיגוף דהא בדיני נפשות מקרא מלא הוא שיהיה בו כדי מיתה כדאיתא בסנהדרין דף ע"ו ע"ב מפני מה לא נאמרה יד בברזל כו' וא"כ אם אומדין שלא מתה מחמת הסיגוף למה יתחייב הא בלא"ה נמי היתה מתה וכן בעינן אומדנא למיתה אבל אמדוהו לחיים ומת הוא פטור כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח וא"כ כאן אם יודעין שלא מתה מחמת הסיגוף למה יתחייב וצ"ל דלענין שומרין כיון דאפשר שהיתה חלושה בטבע ואי לאו דסגפה הוה הדרא בריא לכן חייב משא"כ בנפשות לא קטלינן מספיקא אבל שומר אינו פטור אלא אי יודע בברור שלא מתה מחמת הפשיעה וא"כ אין מקום לקושית התוס' ומזה ראיה לדברי התוס' ח"מ ש"ס ל"ג

שם במשנה עלתה לראשי צוקין אוקימנא בפ' המפקיד שתקפתו ועלתה עיין רי"ף ורא"ש בשם הרמב"ן מה שתירץ על הרי"ף דאע"ג דקיי"ל לעיל כרבא דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם מ"מ צ"ל בתקפתו דקיי"ל כרבה דצריך נטירותא יתירתא ולפ"ז נראה דבש"ח גם עלתה מאליו פטור מיהו אפשר לומר שדעת הרי"ף כדעת התוס' לעיל בפרק המפקיד דף ל"ו ע"ב ד"ה אי הכי י"ל דעלתה פשיעה היא ואפילו בש"ח חייב ומלשון הרמב"ם ספ"ג משכירות שסיים שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה משמע דבש"ש דוקא אמרינן כן אלא דיש לתמוה שכ"כ אחר הך דינא דהו"ל לעבורי חדא חדא משמע דשם דוקא בש"ש הוה פשיעה ולא בש"ח ובפ"ג מה' נזקי ממון דין י"א כתב בדחפתה חברתה חייב שהיה לו להעבירו אחת אחת משמע דגם ש"ח חייב כמו שדייקו התוס' לעיל דהוה פשיעה וכן בש"ע ח"מ סיים בס"ס ש"ג הך טעמא שאין הש"ש נוטל שכר כו' ובסי' שצ"ד העתיק דברי הרמב"ם דהא הרמב"ם גופיה פסיק בר"פ ד' דבשן ורגל סגי בשמירה פחותה לכן נ"ל דעת הרמב"ם דודאי הו"ל לעבורי מקרי פשיעה אלא דלגבי ש"ח לא מקרי פשיעה היינו משום שמסתמא כשמסרו לו לשמור ונתרצה לשמור לו בחנם לא עלתה על דעתו שיטריח עצמו בחנם למיעבר חדא חדא א"כ מסתמא לא קיבל עליו כזאת לטרוח כ"כ ולא נחית לשמירה בטירחא כזו לכן בש"ש הוה פשיעה גמורה אבל בש"ח הו"ל אונס שהרי מסתמא לא נשתעבד לטירחא יתירא וזהו דוקא בש"ח שהשמירה הוא מדעתו ורצונו ואמרינן מסתמא לא נתרצה לטרוח כ"כ משא"כ בנזקין שמוטל עליו להשמר שלא יזיק של חבירו ולאו בדעתו תליא מילתא כל שרואה שיש חשש שיוזק חבירו מוטל עליו לתקן והוה פשיעה גמורה ולא דמי לשמירה פחותה דשן ורגל דהיינו ברוח שאינו מצויה שאין ההפסד מעותד לבא ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתצא אבל כאן שרואה שבדחיפה יוכלו להפיל א' את חבירו מחוייב הוא להשמר ומקרי פשיעה גמורה שצריך להשמר שלא להזיק לחבירו אבל ש"ח מסתמא כשנחית לשמירה אינו מקבל עליו טורח כזה והיינו דאמר לעיל ידעית בבר אחתיך דמצי למעבר חדא חדא ודברים ברורים לפענ"ד לדעת הרמב"ם ונכונים המה

דף צד ע"א במשנה מתנה ש"ח להיות פטור משבועה הא דנקט בש"ח פטור שבועה היינו משום דשבועה הוה רבותא טפי דאם מתנה ליפטור מתשלומין ודאי אין מקום לשבועה לכן קמ"ל אע"פ שלא התנה לפטור מתשלומין וחייב בתשלומין אם פשע מ"מ פטור משבועה ובשואל נקט רבותא אע"ג דכל הנאה שלו מיפטר נמי מתשלומין ובנושא שכר ושוכר דחזר ושנה גם שניהם להיות פטורים משבועה ומלשלם נראה דקמ"ל רבותא למאי דאיתא לעיל פרק הזהב דף נ"ח דנשבעין ליטול שכרן א"כ שאר שומרין אין התנאי מועיל להם רק להפטר משא"כ נושא שכר אם מתנה ליפטר משבועה צריך ליתן לו שכרו בלא שבועה וכן בשוכר אם הקדים לו שכרו או שצריך לשכור לו בהמה אחרת כדלעיל פרק האומנין קמ"ל דבהתנה ליפטר יכול להוציא ג"כ בלא שבועה כיון דהאמינו בלא שבועה אם אומר שנאנס הרי צריך ליתן לו שכרו אף בלי שבועה

בגמרא אמאי מתנה על מש"כ בתורה כו' לכאורה הוה מצי לשנויי דבמתני' לא ודאי עקר כדלעיל פרק הזהב דאפשר שלא יארע אונס

בגמרא ומתנה ש"ש להיות כשואל כך הגירסא בספרים שלפנינו וגירסת הראשונים מתנה ש"ח ובאמת גירסא דידן תמוה למה נקט ש"ש ואפשר ליישב דקמ"ל בש"ש רבותא דלמאי דמוקי בפרק הנשבעין שבועת שומרין דחייב רחמנא שבועה ואינו נאמן במיגו איירי באפקיד ליה בשטר וא"כ קשה הא בשטר לא שייך בההיא הנאה דמהימן ליה שהרי לקח ממנו שטרו ואפילו בעדים אמרינן למ"ד צריך לפרוע בעדים טעמא משום דלא הימניה וא"כ בהתנה להיות כשואל לא שייך הימניה שהרי חייב אפילו באונסין ושטר יש לו עליו ובמאי הימניה דהא אין לו שום טענה ליפטור מיהו בש"ש שפיר י"ל הימניה דהא ש"ש נותן לו שכר על השמירה א"כ אם נאנס אחר איזה זמן עכ"פ צריך ליתן לו שכירות כפי הזמן ונהי דחייב באונסין עכ"פ מנכה שכר שמירה שהרי אילו החזיר לו הבהמה היה צריך לשלם ג"כ שכר שמירה ומנכה לו שכר שמירה וא"כ שפיר שייך הימניה לענין נכיון שכר שמירה שאפשר שנאבדה הבהמה מיד ומנכה לו שכר שמירה טפי עד שיתבענו לכן נקט דוקא ש"ש

בגמרא דתניא ה"ז גיטיך ע"מ שתעלי לרקיע כו' ע"מ שתבלעי קנה של מאה אמה י"ל דנקט פרטיי שיש דברים שאפשר לקיימו ע"י שם שתעלה לרקיע או שתעבור הים הגדול אבל ע"מ שתבלעי קנה של מאה אמה זה מן המניעות בהחלט שלא יצוייר יכולת עליה אפילו בתחבולו שלא בטבע והנה מתני' דנקט כל שאפשר לקיימו בסופו והתנה עלי מתחילתו תנאו קיים לשון בסופו נ"ל דקמ"ל אף שעכשיו אין אפשר לקיימו כגון שתעבור את הנהר אה שלפי הזמן הנהר גדול ואין יכול לקיימו מ"מ אפשר שבקיץ בעת יבושת המים תוכל לקיים לכן תנאו קיים ובזו מיושב קושית התוס' ליתני כל שאי אפשר לקיימו בסופו תנאו בטל שא"כ יובן מז היפך הדין שנאמר שצריכה לקיימו בכל עת ואף אם התנה שתעבור הנה ויכולה לקיימו בעת שיבש מ"מ כיון שעתיד ליגדל ואין יכולה ל בסופו כשיגדל