מעיני החכמה רסג

לעצמו לאחר הפסח אפשר דכעושה מעשה הוא מיהו הרמב"ם כתב בחמץ הוה לאו שאין בו מעשה אא"כ קנה חמץ בפסח

בתוספות ד"ה לא שנו כו' וכן לעדר כו' היינו מן התורה כו' עכ"ל וקשה לפ"ז הך ברייתא דלעיל דף פ"ט ע"ב דקצוץ פירשו התוס' דקאי אשכרו לעדור וקשה לרב הא גם בהא לא בעי קציצה וא"כ למה קוצץ כיון דאוכל מהלכות מדינה עכ"פ לא צריך לקצוץ כיון דמ"מ אוכל ואפשר לומר דקצץ לרב איירי היינו בשכרו לעדור ומיירי שאין באילנות ששכרו לעדור פירות גמורים לאכול ושכרו לעדור קצוץ לאכול באילן אחר שאינו עובד בו דבכה"ג בלא קציצה לא אכול

בגמרא ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה דמי כו' והקשה מהרש"א ליקשי בפשיטות אמאי אוכל במחובר ונראה דלפי לשון הש"ס הא בהא תליא דאי משמר לאו כעושה מעשה דמי ע"כ מתני' בתלוש איירי ולהיפך אי אוכל מן המחובר ע"כ משמר כעושה מעשה דמי כיון דמתני' איירי במחובר וכיון דבמחובר אכול ממנהג מדינה ע"כ משמר כעושה מעשה דמי כיון דמתני' דוקא מחובר אשמועינן שאוכלין ממנהג מדינה אבל בתלוש משמר אוכל מדין תורה

במשנה ארבעה שומרין כו' ש"ח נשבע על הכל שואל משלם את הכל לכאורה גם בשואל שייך משלם על הכל ואפשר דנקט את הכל שמבואר לעיל ר"פ המפקיד דבשומר ששילם הוה הפקדון קנוי לו דנעשה כאומר אם תגנוב ותרצה ותשלימני פרתי קנויה לך מעכשיו וא"כ משלם את הכל היינו הבהמה עצמה שנעשית שלו

בגמרא מאן תנא ארבעה שומרין כו' הכי קאמינא לך לכאורה תמוה דהו"ל למימר מאן תנא שוכר כש"ש ואפשר דמיישב קצת בזה לשון ד' שומרין דנהי דשוכר כש"ש דמי אפשר מ"מ איכא דבר פרטי ששייך בשומר שכר בשכר טפי משוכר והיינו מה דמבואר לקמן בש"ש שצריך לקדם ברועים ובמקלות אפילו בשכר והיינו משום דנוטל שכר ממש וא"כ בשוכר י"ל כיון דלאו שכר ממש קשקיל אינו מחוייב להוציא מעות שלו וא"כ שפיר שייך קצת מנין ארבעה מאחר שיש חילוק בדבר פרטיי עכ"פ משא"כ למ"ד שוכר כש"ח דמי אין שום חילוק בין שוכר לש"ח ומ"מ פריך שלשה הוה דמ"מ אינו רק ש"ש ומשני ודיניהן שלשה ומ"מ לשון ארבעה דנקט היינו משום דמ"מ שייך חילוק בדבר פרטיי. ועפ"ז אפשר ליישב לשון אי הכי משום דהיה מקום לומר איפכא דלמ"ד שוכר כש"ח דמי ומיפטר מגניבה ואבידה מ"מ י"ל לענין שומר שמסר לשומר לעיל דמיקרי גרועי גרעיה לשמירתו בש"ש שמסר לש"ח אף דהש"ש חייב בחיוב שלו מ"מ הש"ש נזהר בשמירה טפי לכן דעת הרמב"ם בגרועי גרעיה אפילו בבעלים חייב וא"כ אפשר דמאן דס"ל כש"ח דמי יש חילוק דבשוכר אע"ג דהוה כש"ח מ"מ נזהר טפי בשמירה מאחר שצריך אל הדבר וא"כ שוכר שמסר לש"ח מקרי גרועי גרעיה ושפיר שייך ד' שומרין ששמירת השוכר טפי משמירת הש"ח ונ"מ דמקרי גרועי גרעיה בש"ש שמסר לשומר וחייב וע"כ מדדייק דלמ"ד כש"ח לא אתי שפיר לשון ד' שומרין ע"כ ס"ל דגרועי גרעיה לאו פשיעה הוא כלל וא"כ אין חילוק בין שמירת הש"ח לשוכר ופריך א"כ שלשה הוה ועיין מש"כ בסמוך בלשון התוס'

בתוספות ד"ה א"ה כו' האי אי הכי כו' עכ"ל כבר כתבתי בסמוך ונראה לומר עוד דבל"ז הוה מצינן למימר דתנא דנקט ארבעה שומרין היינו משום דבשוכר מספקא ליה אי כש"ח דמי אי כש"ש דמי וא"כ יש חילוק למאי דקיי"ל בש"ש שקרה לו אונס דאינו מפסיד שכרו כדלעיל דף נ"ח וא"כ בשוכר אם נימא כש"ח דמי ודאי אפילו הקדים לו שכרו ונגנב ממנו צריך להחזיר לו השכר וא"כ אי הוה ספיקא שמא הוא ש"ש א"צ להחזיר השכירות עכ"פ דהוה תפוס ברשות וא"כ איכא בשוכר חילוקי דינים ואף דבסיפא נקט בהדיא דשוכר משלם מ"מ ברישא הוה שפיר מציאות ד' שומרין וכמה פעמים אמרינן רישא וסיפא כתרי תנאי אבל השתא דמוקי ד' שומרין כר' יהודה אין שום תירוץ ע"ז דשלשה הוי בכל ענין ומשני ודיניהן שלשה

דף צג ע"ב בגמרא א"ל אביו אלא מעתה על למתא בעידנא דעיילי אינשי כו' לכאורה קשה כיון דעיילי כולהו ע"כ שדרך הרועים למיעל א"כ למה יוחשב פשיעה במה שנכנס לכן נראה לי דאביי ס"ל כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי ודאי לא הוה פשיעה אלא שכיון שחיוב שמירת ש"ש עליו ע"כ צריך ליכנס ומ"מ בענין שהיה חייב אם היה שם ולא הציל חייב גם אם נכנס דאין בידו להפסיד לבע"ה ע"י כניסתו וא"כ א"ש לאביי דאיירי לקמן ברועה בעל בעידנא דעיילי אינשי מ"מ אין לו רשות למיעל רק שיהיה בענין שלא יפסיד בעה"ב ע"י כניסתו לכן ביכול להציל חייב דע"כ צריך לקבל עליו אחריות זה ואם רוצה לקבל אחריות זה אין פשיעה בכניסתו וא"כ מיושב קושית התוס' ד"ה אי הכי דבאין יכול להציל אגלאי מילתא דלאו פשיעה היא כלל דאין מוטל על הש"ש רק לשמור ובאונסין פטור ובעידנא דעיילי יכול למיעל רק שאינו פטור ממה שהיה יכול להציל בעודנו שם כיון שאינו אנוס ליכנס

בגמרא איתביה אלו אונסין כו' ותפול שבא לכאורה מעיקרא הו"ל לאקשויי מיעקב דכתיב בתורה ואפשר דידע דאיכא לדחויי בחזני מתא אבל השתא משמע ליה להמקשה דאונס ותפול שבא הוה טפי מהך דאכלני חורב ואם כן ע"כ הך ברייתא דא"צ רק כענין שנאמר ביעקב ע"כ לאו בחזני מתא איירי ומשני דמ"מ איירי בחזני מתא ושוין הם האונסין ואינו חיוב ש"ש דעלמא ולמסקנא דלא קיי"ל כרבה משמע דלפי האמת אין חילוק בין חזני מתא וצריך באמת אונס גדול

בתוספות ד"ה אי הכי כו' וא"ת לאביי כו' אלמא תחילתו בפשיעה הוא כו' עכ"ל כבר כתבתי מה שנ"ל בזה ואפשר לומר עוד דבלא"ה הקשו התוס' לעיל דף ע"ח אמאי חשיב ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הא אין האונס מחמת הפשיעה כיון שאין יכול להציל לכן אפשר לומר דמשמע ליה דאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור משמע אפילו מספקא לן אם יכול להציל כל שאין אומדין שבודאי יכול להציל פטור וא"כ בכה"ג י"ל דודאי אם תחילתו בפשיעה שפיר מקרי אונס מחמת פשיעה דכיון דאינו ברור שלא יוכל להציל אלא דמטעם ספיקא בעי למיפטריה דשמא אין יכול להציל וכבר כתב הש"ך דשומר שטוען א"י אם נאנסה מקרי מתוך שאיל"מ כמ"ש הש"ך ס"ס ש"ג וכיון דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב י"ל דהיינו מטעמא ג"כ לפי דברי הש"ך כיון דבאמת פשע וכיון שאין יודע אם בא האונס מכח הפשיעה ואין יכול לישבע בבירור חייב וא"כ בכה"ג נמי דמספקא לן אם יכול להציל שפיר יש לחייבו דגם תחילתו בפשיעה וסופו באונס שחייב י"ל ג"כ מה"ט מחמת שאין יכול לישבע בבירור שלא פשע שמא בא האונס ע"י הפשיעה והוה פשיעה גמורה וא"כ י"ל דבעל בעידנא דעיילי אינשי כיון דדרך למיעל הוה כמו לא ה"ל למידע דלא אמרינן משואיל"מ וא"כ י"ל דטעמא דבכה"ג לא חייב כיון דמספקא לן שמא אין האונס מחמת שעל בעידנא דעיילי אינשי אבל בתחילתו בפשיעה מספיקא נמי חייב שמא בא האונס מחמת הפשיעה ומ"מ גם לפ"ז צ"ל כסברת התוס' דתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור אלא לפמ"ש י"ל אם ודאי בא האונס מחמת שלא היה שמירה לענין גניבה ואבידה חייב ג"כ

בגמרא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התוס' לעיל דף ע"ח הקשו הא האונס לא בא מחמת הפשיעה ואפשר לומר דפריך למאי דקיי"ל חוששין לספק דרוסה בארי שנכנס לבין השוורים וא"כ כולם אסורים וא"כ פריך שפיר דשמא אם היה שם היה רואה אותן שלא נדרסו ולא היה תערובת וא"כ בא האונס מחמת הפשיעה משא"כ אי מיירי בעל בעידנא דעיילי אינשי מיהו צ"ע אם מחוייב השומר לשלם מה שגרם שנאסר התערובת כיון דשומר יכול לומר ג"כ הרי שלך לפניך א"כ אפשר שאין השומר צריך לשלם הפסד זה מ"מ לענין זה י"ל דנפסד על ידו לא דמי לאונס שאינו בא מחמת הפשיעה מיהו י"ל דבמקום מרעה לא חיישינן רק לזה שראינו שדרס וא"כ ניכר הנדרס

בגמרא אי הכי אומדין אותו מה ה"ל למיעבד והקשה מהרש"א מאי אי אמרת בשלמא איכא על זה דבכל ענין קשה מה ה"ל למיעבד ונראה דלק"מ דודאי י"ל שיכול להציל שלא יבא הארי כגון שיש גשר ונהר מפסיק ואם יקח הדף לא יוכל הארי לעבור וכדומה טובי שיכול לעשות תחבולה שלא יבא הארי עליו כלל לכן מעיקרא אתי ליה שפיר דאומדין אותו אם יכול להציל כיון שאינו כאן אומדין אם יכול להציל אילו היה כאן וכיון דאיירי בעל בעידנא דעיילי אינשי א"ש מאי דקאמר אומדין אותו אבל השתא דמוקמינן בשמע קול אריה ועל ליכא לפרושי שיכול להציל שלא יבא דא"כ פשיטא דפשיעה גמורה הוא כיון שיכול להציל שלא יבא וע"כ איירי שלא היה יכול למנעו וא"כ פריך שפיר מה ה"ל למיעבד ולמאי דמוקי בעל בעידנא דלא עיילי אינשי נמי י"ל דיכול להציל כה"ג אילו היה שם ועיקר הרבותא דבאין יכול להציל פטור אף שתחילתו בפשיעה להכי פריך תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ולק"מ

בגמרא אי הכי מאי איריא ש"ש אפילו ש"ח נמי למאי דמוקי בעל בעידנא דלא עיילי אינשי לא קשיא ליה אפילו ש"ח נמי די"ל דקמ"ל אפי' בש"ש פטור בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל השתא דשמע קול אריה א"כ פשיטא באינו יכול להציל אנוס גמור הוא פריך שפיר דביכול להציל אפילו ש"ח חייב אלא דיש לדייק קצת מאי דיוקא הוא דליתני ש"ח הא לא תני אלא רועה ואי משום דסתם רועה ש"ש וקשיא ליתני ש"ח תקשי גם למסקנא דמיירי ביכול לקדם בשכר ליתני סתמא ש"ש שיכול לקדם ברועים ובמקלות חייב ועוד דאכתי מאי פסיקא דהרבותא בש"ש שצריך לקדם בשכר הא זה לא נשמע מן הברייתא דשמא ש"ח א"צ לקדם כלל ואכתי קשה לישמעינן בש"ח שיכול לקדם בלאו שכר לכן י"ל דלפי האמת דמיירי ביכול לקדם בשכר א"כ י"ל דרועה נקט לרבותא טפי דהא מסיק דש"ש חוזר ונוטל שכר מבעל הבית אבל ודאי א"צ להוציא משלו וא"כ ברועה כי מסתמא לא היה דורס כולם דהא בקטיל חד מינייהו אמרינן נח רוגזיה וא"כ היה אפשר שכל אחד יכול לדחותו דמאן לימא לן ששלי היה נדרס וא"כ לא היה יכול הרועה להוציא דמיו וא"כ לא היה מחוייב לקדם בשכר שהרי יפסיד משלו וקמ"ל אפילו ברועה כיון שכולם בספק כל אחד צריך ליתן חלקו לפי ערך מה שנכנסו בספק וא"כ אי איירי בשכר שפיר נקט רועה דוקא שמסתמא רועה בהמות הרבה משא"כ בש"ש לא הוה שמעינן ברועה שיש לו בעלים הרבה שאין יכולין לדחותו ועיין בסמוך: