מעיני החכמה רסב

לא חסר ושמא נתרצה בעה"ב לאחר שנתנו לא שייך איסור בהחלט על זה אבל לכתחילה שפיר אסור ליתן שמא הוה קפידא לכן נסיב לה לקמן בברייתא מקרא דאל כליך לא תתן אבל מלקות אינו רק ביותר משיעור אכילתו דאיכא קפידא לבעל בית כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם

בגמרא ת"ש ר"א חסמא כו' מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס משלו הוא אוכל יש לתמוה כיון דכבר דחי הש"ס סברא זו כדאמר לעיל אלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא כו' משמע דלא ס"ל לחלק משום דמשל שמים אוכל שיאכל יותר והיכא מפרש כאן דפליגי בהא ועלה בדעתי לומר דודאי כיון דאמרינן משלו אוכל הוא תוספת ולא שייך תוספת מרובה על העיקר א"כ הה"ד נמי דלא שייך תוספת כמו השכר דלא שייך בלשון תוספת כי התוספת פחות מן העיקר וא"כ הא דאמר ר"א חסמא דכדי שכרו אוכל ודאי לא שייך שיהיה תוספת על שכרו ובס"ד הוה ס"ל דכדי שכרו מסתמא אי אפשר לצמצם והוה פחות מכדי שכרו לכן למסקנא לא ניחא להש"ס לפרושי טעמא דר"א חסמא משום דאינו תוספת מרובה על העיקר כיון דקיי"ל אפשר לצמצם א"כ אפילו כדי שכרו לא הוה אכיל מיהו זה דוחק ויותר נראה דודאי אין טעם שיאכל כדי שכרו משום תוספת דתוספת לא שייך דאוגיר בדנקא ויאכל בדנקא אלא נראה דס"ל השתא דקאמר משלו הוא אוכל ויש טעם שיאכל כדי שכרו דוקא דכיון דקיי"ל דשכירות פועל אין בו אונאה כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז גם קיי"ל דגם בקרקע בפלגא יש אונאה וי"א יותר מפלגא וא"כ י"ל דס"ד דר"א חסמא כיון דמשלו אוכל לא זיכתה לו התורה רק כדי אונאה דהיינו כדי שכרו שאינו ביטול מקח אפילו נתאנה בכך לכן מה שנתנה לו התורה רשות לאכול אף שלא שכרו ע"ד כן לא גרע מאילו נתאנה ונתן יותר משויו פלגא שאין כאן אונאה לכך אוכל כשיעור הלזה ג"כ והתרצן ס"ל בפלגא נמי שייך אונאה כדמסיק הש"ך ח"מ סימן ס"ו וא"כ ע"כ הוכרח לומר דפליגי בקרא דכנפשך דהתורה גילתה שאוכל כדי שכרו דמסברא אפילו כדי שכרו לא הוה אכיל שאין התוספת כמו העיקר בשוה ג"כ ואי לא חיישינן לסברא זו ואמרינן רחמנא זכי ליה אין לחלק בין התוספת ליותר מפלגא וא"ש

בתוספות ד"ה ואי אמרת כו' וא"ת כו' כיון דהוא אין יכול לאכול עכ"ל אפשר לומר דיכול לאכול הואיל אי בעי מיתשיל על נזירותו ושפיר היה יכול לאכול ע"י שישאל על נזירותו א"כ יוכל ליתן גם לאחרים אי משלו אוכל

בא"ד א"כ אמאי נקט נזיר עכ"ל. ואפשר לומר דודאי צריך ביאור אמאי קפיד בעה"ב מ"ל שאוכל הוא או אחר ומדת סדום הוא: לכן נראה כיון דאיכא מצוה שיניח לפועל לאכול וכיון דמשל שמים הוא אוכל אין לאחר זכות בו ע"פ הרשאתו וא"כ אין המצוה מתקיימת רק כשאוכל הפועל בעצמו לכן מקפיד על אחר וא"כ אם אוכל מקצת בשבילו שפיר מקיים המצוה ומסתמא לא יקפיד משא"כ בנזיר אין שומעין לו כיון שאין המצוה עניו אין שומעין לו ובאחר ודאי מדת סדום הוא ומשום קיום המצוה סגי כשיאכל מקצת בעצמו עוד י"ל דבלא"ה יש להבין כיון שלפועל יש רשות לאכול למה לא יוכל לעשות שליח שיאכל אחר בחריקאה דיליה דהא הר"ן בריש פסחים כתב דבמצות שהם חובות הגוף לא שייך שליחות דאגופיה רמיא וא"כ כאן שאין המצוה על הפועל רק על בעה"ב א"כ אפשר שיועיל שליחות הפועל שיאכל אחר בשבילו מיהו בנזיר דאיהו לא מצי אכיל בעצמו לא מצי משוי שליח כדאיתא בקדושין דף כ"ג וא"כ כאן מוכח דמשל שמים אוכל ומ"מ באחר יכול ליתן מטעם שליחות ואף דאמרינן לעיל נ"מ באומר תנו לאשתי ובני משמע דלא ס"ל שליחות י"ל אף דלפי האמת אפשר דלא שייך שליחות דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאיתא בקדושין פ' האיש מקדש למ"ד יש שליח לדבר עבירה מ"מ מהכא הוה מצינן למיפשט דבכה"ג מהני שליחות ודוקא בנזיר אין יכול לומר כן עוד אפשר לומר דלהכי נקט נזיר דמשכחת לה שלא שכרן רק לבצור אשכול אחד דאמרינן לעיל דאכלו ובכה"ג אפילו אי משל שמים הוא אוכל כיון דנסתלקו הבעלים אין להם למחות אלא שהפועלים אחרים מעכבן כדי שיאכלו הם הכל ובכה"ג ודאי יכול ליתן לאחר רק בנזיר אין יכול ליתן שמרויחין שהם יאכלו הכל

דף צב ע"ב בתוספות ד"ה על מנת כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דמאי פריך כו' הא ודאי מקח גמור הוא עכ"ל אפשר ליישב פרש"י דכיון דאי משלו הוא אוכל א"כ גם מה שנותן לאחרים ג"כ פטור מן המעשר וא"כ י"ל כיון דקביעותא דמקח אינו אלא מדרבנן כמו שפירש"י לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה שתים א"כ י"ל דיש לדמות לשני שבילין שהאב תולה שאכל בשכרו ואח"כ כשהבן אוכל יוכל לתלות שהאב נתן חלקו שיאכל בנו במקומו והאב אוכל בשכר שפסק שהוא נוסף על השכר וא"ש מיהו רש"י גופיה תיקן זה שכתב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו דכיון דמשלו הוא אוכל ומ"מ פטור אף שהתורה הוסיפה לו השכר על מה שפסק עם בעה"ב א"כ גם בהתנה שיאכל גם בנו אין כאן אלא תוספת שכר טפי כאילו היה האב יכול לאכול שני שיעורין דהא חלקו יכול ליתן לבנו ופטור ממעשר משא"כ אי משל שמים הוא אוכל לא שייך שיהיה אכילת בנו תוספת אכילה כיון דאינו אוכל משלו כלל ואין לו ענין לשכר

בא"ד ואיצטריך להתנות כו' עכ"ל לכאורה י"ל שלא נתרצה הבע"ה רק לאכילת בנו שאוכל פחות מן האב וצ"ל דכה"ג לא חשיב כמקח כיון שאינו אוכל יותר

בתוספות ד"ה הכי גרסינן כו' ור"ח פירש כו' ולגיר' זו קשה דאכתי הו"ל למיפרך אמאי אוכלין כלל עכ"ל אפשר ליישב פיר"ח דלקמן פריך דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבאמת כבר נגמרה מלאכתן למעשר ממילא אין לו זכות ואפילו תימא שהם לא ידעו מ"מ אין לחייב הבע"ה לעשר ולתקן כי אין חיוב עליו משא"כ בנטע רבעי שמדינא אוכלין כיון שלא נגמרה מלאכתו לא קשיא להו כלל אמאי אוכלין דכיון דמדינא אוכלין מאן לימא לן דאין הבעה"ב מחוייב לתקן שיוכלו לאכול משא"כ בידעו שהוא נטע רבעי כיון שלא התנו מסתמא סברו וקיבלו שלא יאכלו

בגמרא וכי תימא ה"נ משום דמיחזי כמקח טעות בשלמא נתפרסו כו' תמה מהרש"ל הא קושיא זו אינה מיוחדת דבלא"ה קשה בנתפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא ונדחקו בזה ונראה דבלא"ה יש להבין דמשני משום דהוה כמקח טעות וקשה מ"מ יטעון הבעה"ב שלא היה דעתו שיאכלו ואי הוה מקח טעות יחזור הבע"ה לגמרי כמו בהטעו אהדדי שבטל השכירות לגמרי כדאיתא בח"מ סי' של"ג וצ"ל דבס"ד ס"ל דאי משלו הוא אוכל מסתמא נשכרו ע"ד שיאכלו והוה כאילו פסק להם שכר מרובה לכן צריך להשלים מה שיחסר להם במה שלא יכלו לאכול משום איסורא משא"כ אי משל שמים הוא אוכל לא רמיא עליה דבע"ה כלל משא"כ בידעו הו"ל לפועלים לאתנויי שיתקן בעה"ב ומשני אפילו אי משל שמים אוכל מ"מ הוה כמקח טעות דעל בעה"ב לאתנויי כיון דהפועל לא ידע והבעה"ב ידע וא"כ י"ל דהך דנפתחו חביותיו דמעיקרא שכרן למלאכה סתם ואיתא לעיל פרק האומנין דף ע"ז בשלים עבידתיה בפלגא דיומא דמפקיד להו עבידתא אחרינא וא"כ י"ל ודאי אי משלו הוא אוכל כיון שבתחילה היה לו פיסוק שכר זה א"כ כי יהיב ליה הך עבידתא דחביות עליה דבע"ה רמיא לאתנויי שאינם מעושרים כיון דמשלו הוא ותוספת שכירות הוא להם א"כ מחוייב ליתן להם שיוכלו לאכול משא"כ אי משל שמים אוכל שאין חיוב על בעל הבית כלל א"כ כיון שקבלו מלאכה זו בסתם קשיא ליה שפיר כיון דמידע ידעו דאיטבל למעשר לא יאכלו ואין חיוב על בעל בית לתקן דכיון דמשל שמים הוא אוכל עלייהו דהפועלים רמיא לאתנויי

בתוספות ד"ה אי הכי כו' אא"ב במעלה כו' עכ"ל אפשר לפרש לענ"ד דודאי קוצץ משמע אף שאין מתרצים רק הוא קוצץ והם עושים מחמת פחד דמסתמא לאו בשופטני עסקינן רק אנוסים הם אלא דבמעלה להם מזונות הו"ל כמו תלוהו וזבין דאגב אונסיה גמר ומקני לכן מחלי שפיר בלב שלם משא"כ באילו מעלה להם מזונות הו"ל כמו תלוה ויהיב דלא מחיל ומשני דאף שאין מעלה להם מזונות אינו מוכח שאנוסים די"ל דידעי וקמחלי

בד"ה לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא נקט רחמנא עכ"ל לענ"ד אפשר דכיון דמעלה להם מזונות ע"ד כן שיהיה שכרן שלו א"כ כי מתחייב השוכר ליתן לאביהם הרי הוא מחוייב מן התורה שהרי מ"מ נתחייב הוא לזה וכיון שמתרצים ועובדים ממילא השכר של אביהם מן התורה

דף צג ע"א במשנה קוצץ אדם לכאורה קשה למ"ד מתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל אפי' בדבר שבממון א"כ קשה אמאי קוצץ וע"כ אתיא כמ"ד תנאו קיים א"כ קשה אמאי לא דייק אהך מתני' דאתיא דלא כר"מ כדדייק לקמן דף הסמוך: ואפשר לומר דאי מיירי מתני' במעלה להם מזונות א"כ שכרן שלו א"כ כי משתכר על תנאי זה הוה כאילו שילם להם במזונות מה שהיה יכולין לאכול אף דמשל שמים הוא אוכל לא מקרי עקר רק שקנה מהם חלקן והם נתרצו לכך דאל"כ לא יתן להם מזונות לכן לא מקרי מתנה על מש"כ בתורה משא"כ קטנים דלא ידעו לזכות לו וצ"ע

בגמרא שומרי פירות כו' קסבר משמר כעושה מעשה דמי ויש לדקדק הא לעיל דף פ"ז ע"ב יליף כי תבא בביאת פועל הכתוב מדבר ויליף מלא תבא עליו השמש וכיון דלא תבא עליו השמש שייך נמי בשכרו לשמור א"כ אפילו משמר לאו כעושה מעשה מ"מ הוא פועל דשייך ביה לא תבא ונרבי נמי שיאכל ודוחק לומר דילפינן מדיש דאתקיש חוסם לנחסם דא"כ אפילו משמר כעושה מעשה דמי מ"מ לא מעשה בגופו הוא דומיא דדייש שעושה בדבר הנאכל עצמו ועוד דלעיל ילפינן מכי תבא ולא יליף מדייש ואפשר דבהא גופא פליגי דמשמר ודאי הוא מעשה רק דרוב מדמי ליה לעושה מעשה בגופו ושמואל ס"ל דלאו כמעשה בגופו דמי ועפ' אפשר ליישב מה שהקשו התוס' במכות דף ד' ע"ב ד"ה הא שהקשו על פי' הערוך דמקיים כלאים לוקה לר"ע והקשו הא הוה לאו שאין בו מעשה ולפ"ז י"ל דלמלקות לכ"ע משמר כעושה מעשה דמי דלא גרע מניקף שהוא מסייע ומקרי מעשה לענין מלקות והא דנותר מקרי לאו שאין בו מעשה היינו משום דכיון דאין הלאו רק שלא יותיר ונותר ממילא הוה משא"כ מקיים שאסור לקיימן בתוך השדה אם משמרן הוה כעושה מעשה ועפ' אפשר דבפסחים דף צ"ג דקאמר דשייר לבל יראה משום דהו"ל ניתק לעשה ולא קאמר משום שאין בו מעשה ולפ"ז אפשר דבחמץ שק ומשמר