מעיני החכמה רס

לפטרו משום לאו שאין בו מעשה וכיון דלהך לישנא דבתמורה דמשום דליתה בציבור ע"כ ס"ל דבמימר לוקין על לאו שאין בו מעשה והרמב"ם הביא שתי הלשונות שפיר העתיק דברי ר' יוסי הגלילי שבנשבע ומימר ומקלל מקרי אין בו מעשה משא"כ בחסימה כיון דאיתא במעשה עקימת שפתיו נמי הוה מעשה ועלו דברי הרמב"ם כהוגן

בתוספות ד"ה רבי יוחנן כו' כבר כתבתי בסמוך בישוב דברי הרמב"ם ע"פ גירסת רש"י ולא נשאר לבאר רק מה שהקשו התוס' על פרש"י בסנהדרין דאי הדר מטעמא דישנו בקול תקשי ממסית ומדיח ומקלל אביו ואמו דישנם בקול וליישב נראה דבלא"ה רש"י פירש במגדף הואיל וישנו בלב שאפילו מברך השם ואין לבו כלפי מעלה רק מכנה השם לדבר אחר אינו חייב והתוס' הקשו דהשתחואה נמי ישנו בלב אי סבור שאין זו ע"ז ונדחקו ונראה דאנן הכי קאמרינן שעיקר מעשה דמגדף הוא בשביל שישנו בלב ואילו כינה השם לדבר אחר אין שם מגדף עליו כלל ולא חייל שם איסור מגדף כלל שאינו נקרא מגדף השם כלל אבל המשתחוה לע"ז אף שסבור אנדרטי הוא הרי מ"מ השתחוה לע"ז רק שבטעות היה מ"מ לא נתבטל שם האיסור שהרי הע"ז היא ע"ז רק שהשתחוה בטעות וא"כ לפ"ז יש לפרש דכל הני איתנייהו בלב דוק ותשכח

בתוספות ד"ה ריש לקיש כו' וא"ת דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' אבל לאו שאין בו מעשה לוקין כו' עכ"ל אפשר לומר דר"ל ס"ל ודאי לאו שאי אפשר במעשה לוקין נמי בלא מעשה דאל"כ בטלת הלאו לגמרי כדאמרינן בפרק אלו נערות כה"ג בדף ל"ג א"כ בטלת לא יוסיף וא"כ י"ל דבחסימה כיון דהלאו מתקיים במעשה לא לקי בלא מעשה לכן בחסמה בקול פטור לריש לקיש והא דמייתי ר' יוחנן ממימר י"ל דודאי מימר משכחת נמי במעשה כיון דתמורה ניתק לעשה ובביטל העשה לכ"ע לקי וא"כ אי קטיל לתמורה דביטל העשה לקי ופריך דמשמע ליה דבמתני' לקי אתמורה אפילו לא קטלה אלמא דלקי בלא מעשה ואין לומר משום דיתבטל הלאו לגמרי דהא אפשר לקיומיה ללאו כשיבטל העשה ילקה ומשני ר' יהודה היא דס"ל בנותר טעמא משום דניתק לעשה וריש לקיש לשיטתיה דס"ל במסכת מכות לגירסת רש"י קיימו ולא קיימו ומשמע דאי לא קיים העשה לקי אלמא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף דמשכחת לה במעשה בביטלו כגון שזרק הנותר לים או שהאכילה לכלבים וא"כ איכא ביטול העשה בידים וכיון דלקי גם בלא קיימו ע"כ ס"ל לר' יהודה בכל גווני לקי על אין בו מעשה ואף דר' יהודה יליף ממש"ר ועדים זוממין אפשר דר' יהודה לא ס"ל לחלק

דף צא ע"א בגמרא והא אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם הך אינו לוקה ומת כשפת יתר הוא ואפשר דלהכי הקדים הא דאינו לוקה ומת דלא נוכל לאוקמה שתחילת דישה היתה באיסור שבת כגון קרוב למוצאי שבת דאז אינו חייב תשלומין על ההתחלה כיון דקים ליה בדרבה מיניה וחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מתשלומין וא"כ חייב מלקות על תחילת מעשה וכן פריך הא אינו לוקה ומת מיהו בחייבי מיתות שוגגין אם פטורין ממלקות איכא פלוגתא בחולין פרק אותו ואת בנו

בתוספות ד"ה הא מני כו' ותימא כו' א"כ הכא דהוה ממונא כו' עכ"ל אפשר ליישב ולומר דודאי מסברא בממונא י"ל דלוקה ומשלם כיון שחייב שניהם אלא דלא מסתבר לחייב העדים תרווייהו כיון דלא עשו מעשה לכן גם הבע"ד לא מיחייב דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ורבי מאיר יליף ממוציא ש"ר דחיוב תרוייהו וא"כ ע"כ גם העדים חייבין תרווייהו דאל"כ הו"ל עדות שאאי"ל וע"כ גם העדים חייבין ופריך מה למוציא ש"ר שכן קנס וכיון שהוא קנס ממילא ע"כ גם העדים חייבין מטעם קנם ולכך אין ללמוד עדים זוממין ומשני קסברי עדים זוממין קנסא וא"כ ממילא מכח סברא אמרינן לוקה ומשלם בכל דוכתי רק שאין סברא שיתחייבו העדים וכיון דהעדים זוממין קנסא וממילא מסתברא לומר בכל דוכתי לוקה ומשלם כיון שמצד העדים ראוי שישלמו והבע"ד ודאי נתחייב תרתי לכן לר"מ בכל דוכתי לוקה ומשלם דהבע"ד ודאי מכח סברא חייב תרתי רק כיון דכתיב כדי רשעתו גבי עדים זוממין תליא בעיקר טעמא דכדי רשעתו הוא משום דלא מסתבר לעדים לחייב שניהם אבל מי שנתחייב שניהם מסברא יש לחייבו שניהם ואי משום שאין יכול להזימם דלא מסתבר לחייב העדים שניהם ע"ז כיון דקנסא הוא יש לחייבם שניהם ועיין בחדושים לכתובות באריכות

בפרש"י ד"ה רבא אמר אתנן כו' אי תפיס לא מפקינן מיניה עכ"ל עיין בש"ך ח"מ סימן ק"ח שהביא בשם רש"ל דהיכא דחייב לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה דדוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה נוכל לומר שהסברא נותנת דלא מפקינן מיניה ע"כ משמע מדבריו דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה ותמהו עליו שהרי מקור דברי רש"י כאן דמשנינן דלוקה ומשלם וע"ז פרש"י דתפיסה מהני ולהליץ בעד רש"ל נראה דלכאורה קשה מאי פריך הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם הא בירושלמי פריך בהדליק הגדיש בשבת למה יפטר הא משיבולת ראשונה נתחייב מיתה שלא היתה שוה פרוטה וא"כ יתחייב תשלומין על כל הגדיש ומשני כל שיבולת היא בהתראה מיתה וא"כ נראה דודאי בהדליק הגדיש בשבת שייך לומר דחיוב מיתה נמשך בכל שבולת ואף דהתראה צריכה להיות תוך כדי דיבור מ"מ כל שיבולת היא בחיוב מיתה וחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מתשלומין משא"כ בחסימה שהיא חייבי לאוין ובחיוב לאו לרבי יוחנן לא מיפטר בלא התרו בו וא"כ קשה מאי פריך הא אינו לוקה ומשלם הא י"ל בתחילת חסימה שהתרו בו נתחייב מלקות ואז באמת אין חיוב תשלומין וכיון דהתראה בעינן תוך כדי דיבור לעבירה א"כ מה שהוליך הבהמה ודש בה בחסימה הוה בלא התראה ובלא התראה ליכא מלקות ושפיר ראוי שישלם ומלקות חייב על תחילת חסימה שהוא בהתראה ולא דמי למיתה דהחיוב מיתה נמשך ואפילו שלא בהתראה פטור מתשלומין וצ"ל דהקושיא לריש לקיש דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין ג"כ מתשלומין א"כ שפיר דמי לחיוב מיתה דהחיוב נמשך וכן כולה סוגיא דאלו נערות ואביי ורבא דמפרשי טעמא דריש לקיש כולהו אזלי לסברא דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ שפיר משני אליבייהו אף דאיכא מלקות מ"מ כיון דמלקות אתחילת חסימה רק שנמשך החיוב אח"כ למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ כיון דעיקר החסימה לאחר התראה אין עונש מלקות רק על תחילת החסימה רק שנמשך כמו חייבי מלקות שוגגין שפיר מהני תפיסה ולק"מ על רש"ל ורש"ל לא קאמר רק היכא דיש עונש עליו באמת אזי אין תפיסה מועלת ולק"מ ונראה שדברי רש"ל מוכרחים דהתוס' הקשה מהני דיכרי דלא קבלינהו רבא מהבא במחתרת כמש"כ בתוס' כאן ומה שתירצו שלא נתכוונו להחזיר רק אי חייב מדינא קשה הא מ"מ לא גרע מתפיסה וכן הקשה בתומים אכן לפמש"כ ניחא דלא מהני תפיסה רק כשאין עונש מיתה עליו משא"כ במחתרת שניתן להצילו בנפשו אף שלא נהרג הרי היה דין מיתה עליו לכן לא מהני תפיסה ודברי מהרש"ל מוכרחים. אח"כ ראיתי בירושלמי פ' אלו נערות שנזכרה סברא זו ודומה חוסם לגדיש ות"ל יתברך שכיונתי לדרך אמת מיהו י"ל דהיינו אי חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין עיין שם

בגמרא אמר רב פפא כו' ופשטי להו לאיסורא כהלכתא דתניא אין לשין העושה בחלב כו' וקשה אמאי לא אמר להו בכעין תורא כדאיתא בפסחים דף ל"ו ומוסכם מהפוסקים ואפשר דלא בעו מיניה רק בדבר מרובה מיהו קצת פוסקים שסוברים דמהני היפר א"כ אמאי לא מר להם התירא בצורת הפת משונה דשרי ואפשר דכמו שהחמיר בשביל שלא יזלזלו כמו שפרש"י ד"ה ופשטי ואפשר דמכאן דייק רש"י דחשש שלא יזלזלו דלהכי נמי לא הודיע להם היתרא דכעין תורא

בתוספות ד"ה ופשטי תימא לר"י היכא מוכח משמואל דליכא איסורא דרבנן כו' עכ"ל נראה דמשמע ליה בפשיטות דאין לאסור הכנסה לדיר אטו שמא יכניס כמכחול בשפופרת דפשיטא דלא גזרינן כולי האי דא"כ אפילו שתי נקיבות או שני זכרים נגזור אטו הנהגה שינהוג בכלאים אע"כ דלא גזרינן אטו הנהנה א"כ כ"ש דליכא למיגזר אטו הכנסה כמכחול בשפופרת ובאמת בהעלאה זה על זה דעת הרמב"ם באמת דאסור מדרבנן וכ"כ בש"ע יורה דיעה סימן רצ"ד סעיף ב' דמכין אותו מכות מרדות והיינו דבהעלאה ודאי יש לגזור אטו הכנסה כמכחול בשפופרת כיון שמעלם בידים בשביל זה ובט"ז הביא שם בשם פרישה הא בלא"ה אסור מטעם הרהור לכן סובר שהיא איסור דאורייתא ולא נהירא דמנ"ל איסור דאורייתא אם אין מלקות בזה גם בט"ז נדחק ליישב קושיא הפרישה ותימא גדולה איך לא ראו הסוגיא שבכאן דמין במינו מותר להרכיב משום דבעבידתיה טריד וכן פירש"י להדיא דההיא דלא יסתכל היינו כשאינו מסייע אבל במסייע בעבידתיה טריד וכן הוא באה"ע סימן כ"ג דמותר להכניס ואין טעם לחלק בין העלאה להכנסה וכן מפורש לקמן ומין במינו אחיזה הוא דשרי ואין מקום לדבריהם כלל אלא דקשה לדעת הרמב"ם מאי פריך בש"ס מכלל דכלאים אחיזה נמי לא וקשה דילמא הם קאמר אילו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר לא יאחוז אדם הבהמה כו' היינו כיון דהרבעה אסור מן התורה היה אחיזה אסור מדרבנן כמו שהוא לפי האמת לדעת הרמב"ם בכלאים אבל בכלאים אחיזה אסור מדרבנן באמת ושמואל ע"כ מן התורה קאמר לשיטת הרמב"ם דמדרב באמת אסור וצ"ל דמשמע ליה דמן התורה קאמר כיון דהתחיל איי נאמר כו' הייתי אומר כו' מיהו לשיטת הפרישה דבאמת מן התורה אסור רק שאין לוקין על העלאה קשה טפי וכבר דחיתי דבריו ובודאי אין איסור דאורייתא בהעלאה רק מדרבנן דכיון דמפרשינן תרביע כמכחול בשפופרת מהיכא תיתי לאסור העלאה מן התורה ועיין מש"כ בסמוך עכ"ל דף צא ע"ב בגמרא ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא כתבו התוספות תימא מהיכא תיר לאסור הכנסה ובאמת יש לפרש בפשיטות דלא דייק רק אלישנא דברייתא דטפי הו"ל למינקט כלישנא דקרא יכול לא ירביע אדם מין במינו אל ודאי משום דסיום הברייתא דכלאים דוקא אסור אבל מין במינו ש ובהכנסה ס"ל דאפילו מין במינו אסור עכ"פ משום הרהורא ואפילו יה איסור דרבנן י"ל דהברייתא נקטה לישנא דאחיזה עכ"פ שרי אפי' מדרב אע"ג דלא יסתכל מ"מ כיון דבעבידתיה טריד מותר העלאה אבל בהכנס דשייך הרהורא טפי ס"ל דאפילו במינו אסור מדרבנן עכ"פ כן נראה לפרש פירושא דש"ס והתוס' שכתבו דלהכנסה לא צריך דאסור משו ונשמרת מכל דבר רע ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין ותמי