מעיני החכמה רנט

דבירך הוא הנחת נכרי אפשר שכונת הגמרא לפמש"כ התוס' בפסחים דלר' יהודה מתנת חנם אסור איירי במכירו שהוא כמכרו לו ולזה כוונו דגם זה הנאת ישראל שהרי הוא כמוכרו לו אבל בסתם לא מוכח ויהיה איך שיהיה אחר שמוכח מן המכילתא דמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך א"כ אין טעם כלל לאסור בנותן לו בשר ואומר בשל לך שהרי זה ממש כאומר עשה מלאכתך ואינו דומה כלל לחסום פרתי דמתעביד איסורא בשל ישראל אבל בנותן לו בשר כיון שמותר ליתן לו בשר מה לי שאומר בשל בשר שלך או שנותן לו לבשל וכן נ"ל עיקר בדעת רש"י וגם התוס' במושכל ראשון פשיטא להו דשרי ונלענ"ד עיקר דלא כדעת הרא"ש וש"ע ומלשון התוס' שהביאו הירושלמי משמע נמי דאין מחלקין בין שהוא בשר של ישראל או של נכרי להכי מייתי מירושלמי וסוגיית הש"ס משמע דבפרה של נכרי ודישה של נכרי לא מספקינן כלל דבכה"ג אפי' בשבת שרי כמש"כ הר"ן ונ"י דמותר לומר לנכרי עשה מלאכה שלך כמש"כ במכילתא וגם במה שתפסו התוס' לפשוט במש"כ דמותר לומר לנכרי הילך בשר ובשל לך כשאין מזונותיו עליו דמשמע במזונותיו עליו פשיטא להו דאסור ובעניותי לא זכיתי להבין דנהי דמזונותיו עליו אחר שכבר נותן לו הבשר לבשל אין לישראל עסק בו אם יבשלנו שכבר נסתלק ממנו במה שנתן לו הבשר ומאי איכפת ליה אם יבשלנו הנכרי מ"מ לא נעשה האיסור בשל ישראל ונכרי בדנפשי' קטרח ואינו דומה לחסום פרתי דהאיסור נעשה בשל ישראל אבל מה הנאה יש לישראל במה שמבשל הנכרי בשר שלו הרי נסתלק הישראל ממנו בתת לו הבשר ואינו מרויח מן הבישול כלום משא"כ בחסום פרתי שמרויח מן האיסור בדישה של ישראל או בדישה של עכו"ם כשמרבה לו שכר הרי נעשה האיסור בשביל הישראל אבל הבישול אינו עושה רק בשביל עצמו ובדנפשיה קטרח כיון דאין הישראל מרויח מן האיסור שעושה הנכרי בבישול וצ"ע

בתוספות ד"ה אבל כו' אע"ג דבמס' מועד קטן אמרי' דבשביעי' וחה"מ כו' עכ"ל מהרש"ל הגי' דבשבת ולא הבנתי דשבת ודאי שבות אסור ויותר נראה להגיה בי"ט

דף צ ע"ב בגמרא הלין תורי דגנבין ארמאי כו' הערמה אתעביד בהו כו' לכאורה אפי' במלאכת שבת מצינן שאין אומרין לו כבה ואל תכבה וצ"ל כאן מקרי נהנה מגוף האיסור כמו שחילקו בתוס' שבת דף קי"ב ותליא אי גזרו שבות באיסורי לאו

בגמרא סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה וקשה אי לשחיטה יעכבנו לעצמו לשחיטה ולא אהני מעשיו ואפשר דגזרינן דילמא משהי ליה ועביד ביה מלאכה משא"כ כשמוכרו מגברו לגברא דמזבין לנכסתא וצ"ע אמאי לא פשטינן הבעיא מבכור דאיתא בהדיא במשנה ובכורות דף ל"ה בנכרי שעושה מום לדעתו דישראל אסור ובכור ג"כ אינו רק לאו וא"כ ע"כ גזרו שבות באיסור לאו ג"כ ואפשר לומר דבבכור משמע כיון דגרמא אסור מן התורה כדאיתא בבכורות דף ל"ד מנין שלא ביא דבילה כו' ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה א"כ אמירה נכרי לא גרע מגרמא ואיכא איסורא דאורייתא באמירה לנכרי דלא גרע וגרמא לכן קנסו משא"כ בלאו דחסימה דלא אסור גרמא וצ"ע לפ"ז בבכור יהיה איסור דאורייתא באמירה לעכו"ם טפי משבת וצ"ע שוב ראיתי ברא"ש שכתב בקדשים החמירו טפי וצ"ע

בתוספות ד"ה מחלפי כו' שלא מדעתן כו' משמע להו דודאי חסידי לא היה רצונם להערים ומ"מ היו מחלפין וא"כ ע היכא דהערימו באמת אם מותרין להחליף של זה בזה והפוסקים לא ביאו זה משמע דפשיטא דחילוף לא גרע ממכירה ועיין בב"ש אה"ע סימן ס"ק י"ז שכתב ואם סירס ישראל או שסירס העכו"ם בשבילו משמע אסור לאכול ממנו כמש"כ בי"ד סי' צ"ט ובסי' ט"ז באותו ואת בנו איכא פלוגתא ע"ש ולדידי צ"ע דנראה דאין כאן קנס לאסור באכילה דלא קנסינן ק שלא ירויח באיסור ובאותו ואת בנו היינו משום שלא היה יכול לאכלו ם ם לא שחטו באותו יום לכן קנסינן ליה שלא ירויח ע"י האיסור אבל סירוס שאינו מועיל רק לחרישה א"כ בשחטו למה יאסר באכילה הא לא סירוס נמי ראוי לאכילה ולא דמי לצורם אוזן בבכור דשם המום התירו באכילה וקנסינן ליה לבטל מעשין ושם אין נשחט ע"י זה המום עד לד לו מום אחר שלא יועילו לו מעשיו משא"כ כאן דראוי לשחיטה בלא ורוס ואף למאי דסבר רבא למימר ימכרו לשחיטה היינו לכתחילה דפרישית לעיל דאם נתיר לו לשוחטו בעצמו אתי לשהויה אבל אם נשחט שייך לאסרו באכילה כיון שאינו נהנה מן העבירה ואף דמשמע בתה"ד חה"מ סימן רל"ג דמסורס עדיף לאכילה מ"מ לא שייך קנסא משום הכי ועוד דמסתמא אינו מיתקן מיד לאחר הסירוס

גמרא בעי רמא בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב חסימה מעלי' אלא ישב כו' אפשר לפרש דלא משבש הלשון לגמרי רק הושיב וא בישב דאם נימא בישב ממיל' אין איסו' א"כ במה שהושיב סלק מן האיסו' "כ אם הושיב נכרי ליכא איסורא דחסימה דהוה כאילו ישב כיון שהוא עשה החסימה וליכא לאו דלא תחסום כיון שהישראל לא עשה החסימה לקי אחסימה משא"כ אם נימא בישב איכא איסורא דלא תדוש חסימה א"כ אפילו אחר חסמה והוא דש בה לוקה ג"כ דעשה כל איסור דלא תחסום וכן מי שהושיב לאו כלום עביד וא"כ באמר לנכרי חסום פרתי אפילו דש בה הישראל לא לקי דהוה כאילו ישב לה קוץ ואף דלקמן משמע באחד חוסם דאינו לוקה אלא דש בלבד אפשר דהיינו בישראל החוסם כיון דהוא דש בה הישראל שליחותיה דישראל החוסם קעביד לכן לקי הדש משא"כ באם הנכרי חסם משמע ודאי דהוה כישב קוץ דממילא וא"כ ממילא תליא בהא אם נימא בישב נמי לקי הדש א"כ מי שהושיב לא עשה חלק מן האיסור משא"כ אי בעינן דוקא שיושיב ג"כ א"כ הוה כמו חצי שיעור דאסור מן התורה וא"כ גם בהושיב שייך הבעיא אי איכא איסור דאורייתא ובזה אפשר ליישב לשון הסמ"ג באמר לנכרי חסום פרתי ודש בה הוא בעיא דלא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה ותמה במשנה למלך וכי תעלה על דעתך שילקה בחסימת הנכרי ולא מבעיא לן רק לענין איסורא דרבנן דלא יעלה על הדעת שיתחייב בחסם הנכרי לכן נראה דלפמש"כ דאי אמרינן בישב לה מעצמו אינו עובר א"כ שייכא הך בעיא באמר לנכרי חסום פרתי והנכרי והישראל דש בה ג"כ ליכא איסורא: מיהו אי אמרינן גם בישב עובר א"כ לא משכחת לה בא"ל לנכרי חסום דאז הישראל הדש לוקה וע"ז כונת הסמ"ג באמר לנכרי חסום פרתי אפי' דש בה הישראל דהוה ספיקא דאורייתא ולא לקי אפילו בדש בה ישראל כיון שחסמה נכרי הו"ל כישב לה קוץ וזה יש לו פנים וצ"ע ומה שהקשה משנה למלך דהו"ל ספיקא דרבנן ולהקל לאו קושיא הוא דלכתחילה מחמיר דלא גרע מדשיל"מ ובפרט אי ס"ל דישה של נכרי שאין הישראל מרויח כלום למה יעשה איסורא ע"י נכרי

בגמרא איתמר חסמה בקול כו' עקימת פיו הוה מעשה. עיין בתוס' שהקשו מנשבע ומימר ומקלל דחשיב לאו שאין בו מעשה ונ"ל ליישב דודאי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הוא מצד קלות הלאו שעבר עליו בלי מעשה אמרינן שאין כונת התורה לחייב מלקות על עבירה זו לכן לא חשבינן בשביל עקימת שפתיו שהוא מעשה זוטא למעשה גמור שהרי אינו דומה ללאו דחסימה שסתמה הוא רק במעשה וכיון שיש לאו במעשה החסימה והקול עושה פעולת המעשה חשבינן לעקימת שפתיו נמי למעשה דלא תחסום איירי בכל גווני וילפינן מיניה היכא דעקימת שפתיו פועלים פעולת המעשה לוקין משא"כ בנשבע שלעולם לא שייך ביה מעשה אמרינן שלא ניתן לאו זה למלקות כלל ועי' מ"מ בפי"ג דשכירות אלא דצריך ליישב לפ"ז סוגיא דסנהדרין דפריך אהא דאמר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ופריך מחסימה דקול נמי הוה מעשה וכמו שהקשו התוס' ונראה שמיושב לפמ"ש דודאי אין לחלק בין מעשה רבא למעשה זוטא רק היכא די"ל שע"י שאין בו מעשה האיסור קל יותר וחסימה לא חשבינן לאיסור קל משום זה כיון שהקול עשה פעולת המעשה מה לי מעשה רבא מ"ל מעשה זוטא וזה דוקא לענין לאוין די"ל בנשבע אי לאו קרא לא הוה מחייבינן אמעשה זוטא אבל הך דממעטינן עדים זוממין מקרבן מקרא דועשה אינו בשביל קלות העבירה בשביל שאינה נעשית במעשה שהרי באמת נענשין במלקות ומיתה בעדים זוממין ואין טעם לפוטרן מקרבן רק בשביל דכתיב ועשה וכיון דר"י ס"ל דקול מיהו הוה מעשה זוטא אין סברא לפוטרן ולא נשאר לנו לבאר רק דעת הרמב"ם שהעתיק המימרא בפי"ח מסנהדרין שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה רק על ג' לאוין נשבע ומימר ומקלל וקשה הא ר' יוחנן אמר לא תתני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וכן תמה בלח"מ שם ובמ"מ פ' י"ג דשכירות דחק בזה ועוד דסוגיין משמע דמימר שוה עם לאו דחסימה דהא ר' יוחנן פריך ממימר וא"כ הו"ל להרמב"ם לחשוב גם חסימה ובלח"מ האריך בדחוקים שונים לכן נ"ל כמש"כ דודאי היכא דפעמים איתא במעשה לא גרע מה שעשה בלא מעשה פעולת המעשה וא"כ קשה מאי פריך רבי יוחנן ממימר לחסימה תקשי ליה לנפשיה הא במימר לעולם הוא בלא מעשה לכן נראה דודאי ר' יוחנן לשיטתיה דס"ל מימר הוה בדיבורא איתעביד מעשה שהבהמה מתקדשת על ידו אלא דבאמת משמע דלעולם אם המיר סופג את הארבעים ובאמת לפעמים אין מעשה בתמורה דהא הציבור אין עושין תמורה וכן השותפין כמש"כ הרמב"ם בפ"א מתמורה וא"כ י"ל דשפיר מדמי ר' יוחנן לחסימה דלפעמים איתא במעשה כגון בשל יחיד לכן גם בשל ציבור לקי ועפ"ז י"ל דאיתא בתמורה דף ד' ע"ב דפריך אמאי לקי מימר הא לאו הניתק לעשה הוא ומשני תירוץ אחד דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור אין עושין תמורה והוא כפי גרסא שהובא ברש"י ונראה דס"ל שזה שתי לשונות והנה להך שינוי' דאין העשה בציבור א"כ תמורה לאו שאין בו מעשה ול"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה דהא באמת ניתק לעשה הוא ואין טעם למלקות רק משום דאיתא בציבור ואי לא הוה לקי באין בו מעשה גם בציבור לא היה לוקה דאף שאינו ניתק לעשה מ"מ אין טעם ללקות על לאו שאין בו מעשה וא"כ ליתא לדרבי יוחנן דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורא איתעביד מעשה שהרי אין המעשה מועיל לענין מלקות דהא ניתק לעשה הוא וע"כ כיון דבציבור לא תעשה גמור הוא ואי אמרינן לאו שאין בו מעשה אין לוקין לא היה לו ללקות כלל אתמורה וצ"ל דרבי יוחנן ס"ל בהך שינויא דטעמא משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא"כ להך שינוי' דמשנינן דטעמא דבמימר אין עשה בציבור ע"כ הטעם דגם במימר לוקין על לאו שאין בו מעשה דאל"כ למה ילקה הא ניתק לעשה הוא ואין לומר משום דהעשה אינו בציבור דהא בציבור יש