מעיני החכמה רנח

כרצונו בלא מוחה וא"כ אין בכלל זה למישרי איסורא דאף בע"ה אין יכול לאכול מה שאסור עליו אלא דקשיא ליה לרש"י דילמא הא דקרי ליה רחמנא דישו דשור היינו משום דלגמרי אוקמה רחמנא ברשותו שיכול לאכול אפי' תרומה ומעשר שממון גבוה ולזה פירש"י כיון דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר מיירי א"כ מסתמא כי כתב רחמנא דישו דשור לא אוקמה ברשותא דבהמה רק לענין ממון ולא למישרא איסורא וכן במעשר אי ממון גבוה הוא לא שייך שיקרא דישו דשור כיון דסתמא דדייש אינו אלא ממון בעל הבית מסתמא לא אזהר רק אממון הדיוט ולא אממון גבוה ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהרש"א על פירש"י לקמן דקשה גם לר' יהודה דמעשר ממון הדיוט הוא הא סתם דייש לאו במעשר הוא ונדחק דרש"י חזר בו ולפמש"כ כל דברי רש"י אחד הם דודאי לא מסתבר למעט חולין מתוקנים בלא טעם רק דאמרינן דלא הוה דישו דשור רק מה שהוא ממון הדיוט ולא מה שהוא ממון גבוה או תרומה דאית בה איסורא בזה לא נקרא דישו דשור אבל חולין מתוקנים ומעשר ממון הדיוט אין טעם שלא יקרא דישו דשור כיון שאין שינוי רשות אחר בין דיש שהוא ממון בע"ה כפשוטו

בגמרא קשיא תרומה אתרומה קשיא מעשר אמעשר וקשיא לי אמאי דחיק לשנויי לוקמה הר ברייתא דס"ל דעובר ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן א"כ כיון דמן התורה לאו תרומה ומעשר הוא שפיר עובר כמו דמשני בגדולי תרומה וברייתא דלעיל כמ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא לכן לא עבר דלא הוה דישו מן התורה משא"כ הך אתיא כהך תנא דתרומה בזמן הזה דרבנן וא"כ מיקרי דישו מן התורה דתנאי פליגי בהא כדאיתא ביבמות פ' הערל ועוד קשה היכא מוקי להך כרבי מאיר דמעשר ממון גבוה הא ר"מ ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן לריש לקיש כמש"כ התוס' פ' הערל דף פ"א ד"ה מאי וא"כ מדאורייתא ממונא הוא וצ"ל דמוקי בזמן המקדש וא"כ מצי למימר תרווייהו כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן והך דאינו עובר איירי בזמן המקדש אבל כזמן הזה איך יועיל חיוב דרבנן לאפוקי מידי לאו דאורייתא וכן יש לתמוה על הרמב"ם פי"ג משכירות שהעתיק ברייתא זו דהדשות בתרומה ודאי ומעשר שני אינו עובר והרמב"ם פסק בפ"א מהלכות תרומות דתרומה בזמן הזה דרבנן א"כ אמאי לא יעבור בלא תחסום ולכאורה היה נראה דס"ל כיון דבש"ס לא מפליג בין תרומה בזמן הזה דרבנן ע"כ ס"ל להש"ס דכיון דעכ"פ צריך ליתנו לכהן וכן מעשר יש לו דין ממון גבוה א"כ תו לא מקרי דישו דהפקיעו חכמים הדייש משא"כ בגידולין דלא הוה רק משום גזירה בעלמא לא הוה ממעט מכלל דישו ולא גזרו חכמי' שלא תאכל הבהמה מן הדישה אלא דבאמת גם בגידולי תרומה אין הבהמה אוכלת כדאיתא בפ"ט מתרומות ורמב"ם ספי"א מתרומות דתולה כפיפות בצוארי הבהמה נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה וא"כ קשה למה לא יעבור בתרומה בזמן הזה וצ"ע

בתוספות ד"ה כאן במעשר ראשון כו' ותימא והלא כו' היה אוכל פועל משל הקדש כו' עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל דלא ס"ד כלל שיאכל הקדש רק ע"י חילול לק"מ דפשיטא לן שאין חייב לחלל המעשר בשביל הבהמה וגם לפמש"כ לעיל בדעת רש"י דלא קאמר רחמנא רק דהוה דישו דשור לענין אכילה א"כ איסורא פשיטא לן דלא שרי רק ממונא

בפרש"י ד"ה ממון גבוה כו' ולא קרינן ביה בדישו וגבי תרומה מיתוקמה שהיתה פרה של ישראל כו' עכ"ל וקשה לפ"ז למה דחק לאוקמה בגדולי תרומה לוקמה בתרומה ביד כהן ובבהמת כהן והתוס' כתבו לעיל דגם לכהן אסור הנאה של כילוי ואפשר כונת רש"י אכרשינין דוקא שהם מאכל בהמה ובזה שרי בבהמת כהן

בתוספות ד"ה והיכא דמי כו' תימא דמאי איצטריך לפרושי עכ"ל. ואפשר דבכונה חזר הש"ס עפמ"ש התוס' לעיל ד"ה גידולי דלר' יהודה דלקוח בכסף מעשר יקבר היה אפשר ליגזור גם על הגידולין וא"כ היה אפשר לומר דלר' יהודה מיירי בגידולי מעשר אלא דהש"ס ס"ל בפשיטות כסברת התוס' לעיל דלא שייך לגזור על הגידולין וא"כ ע"כ איירי בהקדימו בשיבולין דלענין גידולין לא שייך במעשר

בגמרא איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה. רש"י פירש דישה שלך ועיין במהרש"א שתמה עליו דמשמע מפרש"י באם התבואה של ישראל כיון שהישראל נהנה ודאי אסור וא"כ קשה מאי מייתי לקמן מתורי דגנחין דהערמה איתעביד בהו הא התם הנאת ישראל הוא ולכאורה היה נראה לי דרש"י לשיטתיה אזיל דפרש"י לעיל דף ע"א ע"ב גבי רבית דלחומרא יש שליחות לנכרי וא"כ קשה פשיטא דאסור מטעם שליחות לכן ס"ל לרש"י נהי דלחומרא יש שליחות לנכרי היינו דוקא בדבר שהישראל נהנה בו אבל אם הוא הנאת נכרי לא שייך שליחות דהא אפילו למ"ד יש שליח לדבר עבירה מודה באומר צא בעול את הערוה או אכול חלב דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וא"כ הכא לא שייך שליחות כיון שהנאת נכרי הוא ומה שהקשו התוס' עליו יתבאר בתוס' וא"כ י"ל דלקמן אף שישראל נהנה מ"מ כיון שלא אמר לו הישראל לסרס אין כאן שליחות וא"כ ליכא רק משום הנאת ישראל בלא שליחות ואי לא גזרו על אמירה לנכרי כמו בשבת דאסור ג"כ הנאת ישראל אף בלא שליחות כמו בנכרי שהדליק הנר בשביל ישראל שאסור לישראל להשתמש לאותו הנר וכן אסור לישראל בשבת לומר דבר לנכרי אף מה שאין הישראל נהנה ממנו משא"כ אי הוה מקילינן באיסור לאו פשיטא לן מכש"כ דשרי בלא אמר לו רק עושה מעצמו כיון שאין כאן שליחות רק שהישראל נהנה כ"ש דהו"ל למישרי אלא ודאי לשבת מדמינן לה לגמרי ובשבת אסור אמירה לנכרי אפילו בדבר שאין הישראל נהנה וא"ש ומה שהביא מהרש"א לפרש דהישראל נהנה ממנו שמרבה לו שכר וקשה א"כ למה לא פרש"י כפשוטו דישה שלי ואפשר דקשיא ליה לרש"י א"כ אפילו אומר חסום פרתך ודוש בה נמי איכא למבעיא דהא הישראל נהנה אלא ודאי איירי בדישה של נכרי ועיין מה שכתבתי בלשון התוס' בסמוך

בתוספות ד"ה חסום כו' כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה כו' עכ"ל ליישב פרש"י נראה דלא דמי דשם אין הבישול נעשה בשל ישראל שהרי כשנותן לו הבשר הרי יצא מרשות ישראל ואין לישראל עוד שייכות בו משא"כ כאן שהאיסור נעשה בבהמת ישראל י"ל אפילו דישה של נכרי אסור ואפילו מצווה לו לבשל בכלים של ישראל אין האיסור נעשה בכלי רק מבשר המתבשל וזה אינו של ישראל ואין לישראל שייכות בו משא"כ הכא שהאיסור נעשה בבהמת ישראל ולפ"ז אפשר שיודה רש"י שיוכל לומר לנכרי בשל בשר שלך מאחר שאין לישראל שייכות בו

בא"ד מיהו אור"י דלא דמי כו' שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה לתוך פיו כו' עכ"ל סברא זו ודאי הוא ברירא ואין מקום לחלוק עליה ובמג"א סי' ש"ז סכ"א הביא בשם הגמ"ר שכתב ויש לשאול מהא דתנן שולח אדם ירך לנכרי כו' ותירץ באכילה מוכחא מילתא דהנאת עכו"ם הוא והקשה במג"א לדברי הגמ"ר דבעינן דוקא שהישראל נהנה מאי קשיא ליה מירך וצ"ל דס"ל כיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אכל מותר לומר לו בשל בשר שלך עכ"ל ותמהני מנ"ל הא דלפי סברת הגמ"ר דמה שאוכל הנכרי מוכחא מילתא דהעכו"ם להנאת עצמו מתכוין וליכא איסורא א"כ מנ"ל להמג"א דאסור לומר לו הילך בשר ובשל לעצמך שהרי גם זה מוכח דסתמא אין כרי מבשל בשר לצורך ישראל בפרט אם הוא ברשותו של נכרי והמחבר כתב סתם אסור לומר לנכרי הילך בשר ובשל אותו לצרכך משמע אפילו בבית נכרי הא ודאי בשביל נכרי גם מה שהנכרי מבשל מסתמא לצורך עצמו ונראה ברור דלפום הך סברא מותר לומר לנכרי הילך בשר ובשל אותו וכמש"כ התוס' בתחילה בפשיטות אלא דדברי הש"ע הם ע"פ מסקנא הרא"ש דבמידי שהישראל אין יכול לעשות אסור אמירה לנכרי ואין מחלקין כלל חילוק של הגמ"ר דלהתוס' ורא"ש אין מקום להקשות מירך שהרי הישראל יכול ליתן לו גיד הנשה ג"כ ואדרבה מלשון התוספות מוכח דהילך בשר ובשל לאו הנאת ישראל הוא כלל אלא דמ"מ אסור משום שאין הישראל יכול לעשות דבר זה וכן הוא מסקנת הרא"ש וכמדומה שהמג"א אגב חורפיה לא עיין במקור הדין של הש"ע כי הב"י לא הביא מקומו ומ"מ נראה גם מלשון הרא"ש דדוקא הילך בשר אבל לומר לנכרי בשל בשר שלך אין איסור וכן משמע בשמעתין דחסום פרתך ודוש בה דישה שלך משמע לא מיבעי' לן כלל כיון דאין האיסור נעשה בשל ישראל ואין הישראל נהנה ג"כ אין איסור ובאמת דיש לדקדק לדברי התוס' דאיירי בדישה של ישראל א"כ אפילו חסום פרתך ודוש בה דישה שלי כיון שהישראל נהנה נמי אסור ולמה נקט חסום פרתי ואפשר דלרבותא נקט פרתי אע"פ שאינו נהנה כ"כ שהרי מזונותיה עליו ויצטרך ליתן לה מזונות אחרים אבל חסום פרתך ודוש דישה שלך ליכא מאן דאסר ובאמת נראה לפי פשטן של דברים ברש"י כמש"כ מהרש"א דמיירי דהישראל נהנה שמרבה לו שכר ולא מפלגינן כלל בין דישה של ישראל דאם נימא בדישה של ישראל ודאי אסור א"כ מאי פשיט מנכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר אבל איסורא איכא דילמא מיירי בדישה של ישראל אלא ודאי אין חילוק בזה כלל דכל שהישראל נהנה מבעיא לן ומה לי שנהנה ברבוי שכר או בדישה של ישראל והא דפירש"י בדישה שלך היינו משום דאי בדישה של ישראל אפילו חסום פרתך איכא למיבעיא כיון שהישראל נהנה אבל באמת אין חילוק כלל דכל שהישראל נהנה מבעיא לן וא"כ באין הישראל נהנה י"ל דליכא איסורא כלל ואפילו נימא דרש"י ס"ל דמבעיא לן בחסום פרתי אף שאין מרבה לו שכר היינו בפרתו של ישראל אבל בשר אף שנותן לו לבשלו הרי כשמבשל אינו של ישראל כלל וגם נ"י כתב בשם המכילתא דבאינו עושה בשל ישראל כלום אין איסור וא"כ מה שסתם בש"ע שאסור לומר בשל בשר צ"ע דמדברי הגמ"ר משמע דשרי ופשטא דש"ס משמע הכי

בא"ד ומירושלמי דהנזקין כו' חרוש בה טבאות כו' עכ"ל צ"ע דהירושלמי הרי מיירי בבהמה של נכרי ומלאכה של נכרי ובחסום פרתך ודוש בה תבואה שלך לא שמעינן איסורא כלל ואפי' בשבת מותר לומר לנכרי עשה מלאכה שלך וכן מבואר בנימוקי יוסף בשם המכילתא ובאמת נראה גם כונת הגמ"ר במה שחילק בין הך דשולח ירך שהנכרי עושה להנאתו לדישה דבאומר חסום פרתי ודש בה ניכר שהוא של ישראל א"כ מסתמא להנאת ישראל עביד שפסק עמו שיתן לו שכר הרבה עבור זה משא"כ בירך מה שאוכל אינו טובת ישראל דאף שהישראל רוצה להנהותו לא איכפת ליה אם יאכל או לא שהרי כבר הוא של נכרי מששלחו לו וא"כ הה"ד בבשל לי בשר אחר שהישראל נותנו לו הרי הוא של נכרי והוה כאומר לו עשה מלאכתך וכן מורה לשון הגמ"ר שהביא במג"א וגם מה שדייק על המרדכי